ביקורת על ראש עקום באתר איטלקי

תרגום המאמר:

על ראש עקום, מאת ג'ורג'יה גרקו, מבקרת ספרות, איטליה

נאוה סמל, אחת הדמויות היותר מוכשרות בנוף הספרותי הישראלי, נולדה בת"א להורים ששרדו את השואה.

נאוה מקיימת קשר מיוחד עם איטליה, ארץ אהובה עליה במיוחד ומגיעה אליה לעתים קרובות כדי לפגוש את קוראיה, ובמיוחד הצעירים, להם היא מבקשת להעביר את מורשתה כ"בת לשורדי השואה".

כיון שחייתה בילדותה בצל השואה, הטרגדיה של השואה הפכה לחלק מזהותה. בראיון שנתנה לאחרונה באיטליה, אמרה: "השואה היא חלק מעורי, מנשמתי, מזהותי. ואני מודעת לכך כמה קשה להעביר את הזיכרון".

ספריה "כובע זכוכית" ו"צחוק של עכברוש" (אף הם ראו אור באיטליה) הם יצירות מרגשות על הזיכרון והחשיבות בהעברתו לדורות הבאים. ב"צחוק של עכברוש" נאוה עוסקת בזיכרונם של השורדים והקושי לספר מה שעבר עליהם.

"ראש עקום", יצירתה האחרונה, מוקדש למצילים, ל"חסידי אומות העולם", שסיכנו את חייהם כדי להסתיר יהודים ולהצילם ממשלוח למחנות ריכוז.

הספר בתרגומה של שרה פררי, חוקרת ספרות, שירה ותרבות יהודית ממילנו, מתרחש בשנת 1943 תחת הכיבוש הנאצי, בבורגו סן דאלמצו, כפר קטן בפיימונטה. הספר נולד בראשה לפני 7 שנים, עת טיילה באזור ושמעה שבכפר ההררי הסתירו

יהודים. מאז עסקה בתחקיר החיים בכפר הקטן. החל בפרטי לבוש ועד הכנת יין ופולנטה. התוצאה היא ספר ששוזר יכולת ספרותית עם אירועים שאכן קרו.

ב"ראש עקום" יש שני קולות מספרים. הראשון הוא תומאסו, "יתום" שאומץ  בידי מדלנה, זמרת אופרה צעירה שלמעשה היא אמו, ועל ידי דומניקה, סבתו. שתי הנשים שומרות סוד שאם יתגלה יהיו חיי כולם בסכנה. בעליית גג בביתן מסתתר מוסיקאי יהודי, סלומונה לוי, בו מאוהבת מדלנה והוא אביו של תומאסו ה"יתום".

הקול השני הוא קולה של אחות שקוראת באוזני חולה ששרוי בתרדמת בבית חולים בתל אביב, את הסיפור מאיטליה.

הסופרת מתארת בכישרון רב את הדמויות: תומאסו שגדל בבית יתומים, ומצליח בעזרת דמיונו לחיות בעולמות הדמיון ,רחוקים מהאכזריות הנוראה של המציאות. הוא מתואר ביכולת יוצאת מהכלל, בעדינות וברגישות, ובכך מצליח להיכנס ללבו של הקורא.

לא פחות משמעותית היא דמותה של מדלנה, שכדי לשמור על אהובה מוכנה לשאת את תפקיד "זונת הנאצים" ולהיות אהובת הקצין הגרמני.

וגם דומניקה הסבתא, שצריכה לסבול את בעלה השיכור, הגס והאלים, ועושה הכול כדי לפתח את כשרונה המוזיקלי של בתה מדלנה ועומדת לצידה ברגעיה הקשים באומץ, מעוררת השתאות.

בחלק השני של הספר בולטת דמותו של סלומונה לוי המאושפז בבית חולים בתל אביב.

חלקי הספר מתקשרים כמו מוסיקה, כמו קונטרפונקט מלודי, לוכדים את הקוראים בפרוזה עזת ביטוי, תוך ידיעה שהזיכרון הוא תמיד התקווה.

"מילים, צלילים, שברי קולות, יתחברו מחדש בראש הישר של הקורא המאזין והצופה, מפני שהעולם אינו אלא מעשה קרעים, ועלינו מוטלת החובה לעשות בו תיקון".