מבוא לחוברת 2015 על אחת זקנה אז והיום

מלים יכולות לחולל שינוי

על "אחת זקנה" בגרסת אז והיום

 

נאוה סמל

 

הייתי אם צעירה כשכתבתי את "אחת זקנה". זה היה בשנת 1983. לא אחת נשאלתי בתמיהה "איך את בכלל יודעת משהו על החוויה הזו של הזיקנה?"

אלא שחיי המשותפים עם סבתי האהובה רוחל'ה שאיתה אף חלקתי חדר בנעורי, היו המקור הפנימי לעיצוב דמותה של גיבורת המחזה: אשה בהירת מחשבה וחדת לשון שפותחת את לבה בפני צעירים ומדברת על הנושאים הכואבים בחייה באומץ ובהומור.

תמיד אהבתי להקשיב לסיפורי המבוגרים, אלה שסופרו בגלוי, ובעיקר אלה שבחשאי, ורק בחיי הבוגרים גיליתי עד כמה המפגש הבין-דורי הזה נתן לי השראה. מכאן ואילך, השיח בין קשישים לצעירים יתפוס מקום נרחב בכל ספריי.

 

מה שהניע באופן מעשי את כתיבת "אחת זקנה" היה הרצון לסייע לשחקנית הותיקה ג'טה לוקה שהתמודדה אז עם אתגרים דומים. מי שגייס אותי למשימה היה מייקל רוזנברג, במאי יהודי-אמריקאי שהביא לישראל את תפישת "חינוך באמצעות התיאטרון", שהייתה אז חדשנית ומקורית. אני זוכרת עד כמה חששתי. אמרתי למייקל, "מעולם לא כתבתי מחזה", ואילו הוא השיב, "תנסי. מלים יכולות לחולל שינוי".

ההתלבטות תמה. אולי דווקא גילי הצעיר הוא שאיפשר לי להעז ולקפוץ למים העמוקים. אחר כך, בתהליך העלאת המחזה על הבמה, נשביתי קסם מהעובדה שהסימנים השחורים על הדף הלבן הפכו פתאום לרגעים רוטטים ומפלחי נפש. השחקנית ותפיסת הבימוי הם שהפיחו בטקסט חיים והפכו אותו לאמיתי. במשך אחת-עשרה השנים שבהן הוצגה "אחת זקנה" ברחבי הארץ, תחת חסותו של תיאטרון עירוני חיפה, לא חדלתי להשתאות מכך שקהל הילדים כל כך האמין לדמות שהוא המשיך לשלוח לה מאות מכתבים גם אחרי ההצגה.

 

למסור את "אחת זקנה" לשחקנית בשיעור קומתה של ליא קניג זו זכות גדולה. בורכתי. ליא היא אחת ויחידה, ולאחר למעלה משלושה עשורים, כאשר אני עצמי כבר בגיל הסבתאות, כתבתי את המחזה מחדש בשבילה ובגרסה חדשה ברוח ימינו. את "חנה" של 1983 הפכתי ל"מירל'ה" של 2015.

כמה מרתק לעקוב גם אחרי תפיסת הבימוי הרעננה של רועי הורוביץ, במאי תוסס וחדור התלהבות שראה את ההצגה המקורית בהיותו ילד.

 

למרות שמירל'ה במחזה כבר יודעת לעשות "סלפי" והיא חיה בעולם של פייסבוק וגוגל

ו-וואטסאפ, היא עודנה מתלבטת באותן שאלות: הזיקנה כעול, הקשישים כגרוטאות שאותן ממהרים לפנות הצידה, חרדת המוות, צל המחלות, וזיכרונות העבר שעולים דווקא נוכח החיים הצעירים שכולם עדיין בסימן של תקוות וחלומות.

 

בשמה של הגיבורה שלי אני שואלת האם מותר לאהוב שוב, ואיך כדאי לחיות את הפרק בחיים המכונה "גיל הזהב".

איך לחיות בכלל? זו שאלה שאינה שייכת לשום גיל. בשבילי, זה היה ויהיה תמיד, מחזה על בחירה. בכל פרק חיים, גם האחרון, אדם רשאי לבחור בדרך אחרת ובהרפתקת חיים חדשה. רוח האדם, איזה מזל, היא צעירה לנצח.

 

 

 

© All rights reserved to NAVA SEMEL 2017