ראיון עם ציפי גון גרוס בגלי צהל ספרים רבותי ספרים 2016

ציפי גון גרוס : "אני רוצה להכנס לספר התנ"ך", כותבת הסופרת נאוה סמל. "אני רוצה לספר התנ"ך, לקרוא כל פסוק ישיר במהופך, לגלות את מה שנגזר ונחתך, לאתר את זה ששרך והודח. היא אכן נכנס לספר התנ"ך, באומץ, בהסתכלות מזוויות חדשות נועזות, בהומור ובחריזה". כותבת על פוטיפרע, אשת פוטיפרע כהן און, על לילית, האישה הראשונה המגורשת שנבעטה מספר בראשית לפח, אך שמה מעולם לא נשכח, מבקשת מחנוך, שחי על פי ספר בראשית 5 ו-60 שנה ו-300 שנה, מנוחתו עדן חנוך, את חמתנו שפוך. כותבת מפי מיכל, אשת דוד המלך : "בעלי, אישי, בן זוגי שאתי, זה הישן במיטתי, נחבט בבשרי, נושם את עורי, הלילה את כל פרח הבוסתן אטלל כאן בבכי כי אישי, בן זוגי, אהוב נפשי, אוהב רק את אחי". שלום נאוה סמל.

נאוה סמל : שלום.

ציפי גון גרוס : בחרת, כמו שאת כותבת באפילוג של הספר הזה שגם הוא מחורז : "בפרחח, בבלתי יוצלח, בזה שסרח והודח".

נאוה סמל : אני אוהבת אותם, אני תמיד מרגישה שהתנ"ך הוא ספר מאוד מאוד לא פוליטיקלי קורקט וזה הדבר שמלא אוויר ומלא רוח בו. הוא חושף הכל, הוא לא מיישר קצוות, הוא מתבונן בנפש האנושית במקומות הכי דוחים שלה וגם במקומות הכי מרוממים שלה. בשבילי התנ"ך הוא תמיד הזמנה לטנגו בו מישהו מושיט לי יד מבפנים ומבקש להצטרף. התנ"ל משאיר תמיד חלונות, דלתות, פתחים. קולן של הנעדרות למשל. אנחנו מכירים את סיפור בית יפתח מצוין, האב הקריב קורבן נדר את הנדר, אנחנו לא שומעים את קולה של אם בת יפתח, נתתי לה קול. הרי היא חייבת להיות קיימת בסיפור הזה. נתתי קול ללילית שבאמת גורשה מספר התנ"ך, האישה הראשונה ובדקתי את הסיפור הגירושין שלהן, סיפור הגירושין העצוב שבו היא דורשת, סליחה, שוויון מגדריו ורק אחר כך בורה אלוהים את חווה מצלעו של אדם. יש קולות של נעדרים. אהובתו של שלמה המלך, האהובה האמתית, שהיא לא אחת מאלף הנשים, היא האישה האלף ואחת. אני אוהבת את המקומות שבה בהם התנ"ך נותן לי אפשרות גם לפרשן וגם לתנ"ך יש תמיד משהו שאומר : אין לי בעיה שתהיה חתרנית, לי בעיה שתהיה שנויה במחלוקת, זה תפקידך מחשבה. וגם את,  אל תבואי קפוצה ועם איזה מורא, להפך, תחגגי.

ציפי גון גרוס : ולפעמים את נותנת קול לאותן נשים שאין להן קול, כי קוראים להם להן אשת שאול, בת פרעה, וזה לא רק קול, זה גם ממש מקהלה שלמה.

נאוה סמל : נכון, כי בספק יש משהו מאוד תיאטרלי, הוא מן הצגות קטנות כאלה. ההשראה שלי לסוג כזה, גם של כתיבה בחריזה, מאוד מאוד מגיעה מתוך המקום של שירי החומש והמגילה שכתב המשורר האידי הנודע, איציק מאנגר. אני ראיתי את המגילה או המגילה, פה בחמם ביפו לא רחוק, הייתי ילדה בת שבע, לדעתי הייתי הצופה הצעירה ביותר בכל האולם, הפקה של חיים חפר ודן בן אמוץ, שתי אושיות צבריות מעלות הצגה ביידיש בבימוי של, באמת אלומתי, של שמואל בונים וכמובן בביצוע של ממשפחת בורשטיין ואני ילדה, הוקסמתי ונטרפתי מהעבודה שאיציק מאנגר לקח את התנ"ך למקום שלו, במקרה שלו זו עייריה יהודית, דמויות, שם יש מקהלה של החייטים ויש דמות של שוליית החייטים שאוהבת אסתר המלכה וצריך לוותר עליה, פסריגתה ומייק בורשטיין עמד מתחת לחלון מבריסטול וקונן על אהבתו שעליה הוא נאלץ לוותר ובסוף מת משברון לב. מי שהייתה ילדה בשיברון לב זאת אני, אבל התאהבתי בתאטרון, ההומור, העכשוויות, הרלוונטיות, נכנסתי אולי בנעליים מאוד מאוד גדולות ואני בקושי כפכף אבל להחיות אפילו את השירה של איציק מאנגר דרך ההתבוננות שלי היא גם כן איזה סוג של מחווה שאני מאוד מאוד אשמח אם קוראים לא יכלו אלי, ילכו לשירי החומש והמגילה.

ציפי גון גרוס : אם אני לא טועה, יצא לפני כמה שנים ספר שהוא תרגום מחדש של המגילה שחל איציק מאנגר ודוד אסף הקדיש אותו לאבא שלך.

נאוה סמל : נכון כי אבא שלי המנוח היה יצחק ארצי, שהיה ציוני בכל רמ"ח אבריו ואיש פוליטי בעידן התמים של הפוליטיקה אבל למרות היותו ישראלי שחינך אותנו בעברית, תמיד שמר אהבה גדולה ליידיש, כשחיפשו עזרה ומשאבים להקמת הספר היפהפייה הזה, אז נרתמתי, בעזרתה של פרופ' דינה פורת וקרן ארצי על שמו של אבא באוניברסיטת תל אביב, כדי לעזור לספר לעלות בחזרה על מדף הספרים. היו שם איורים נפלאים של נועם נדב, והתרגום של פרופ' דוד אסף, כל הספר פשוט הוגש לקורא הישראלי באמת באותה רעננות שעליה אני מדברת.

ציפי גון גרוס : אבל כשאת כותבת בחריזה, זה לא יוצר גם איזשהו אילוץ? לפעמים החריזה נועדה להשביע את החרוז.

נאוה סמל : לא, אני אגיד לך את האמת. מה שאני הרגשתי עם החריזה זה קודם כל מוזיקה. מוזיקה, תאטרון ובמה וחיוך ולא הרגשתי סעד ולא הרגשתי שאני כבולה. להפך, אני לא יודעת איך להסביר לך. שמעתי את השירים מתנגנים בראש. החריזה הייתה לי כל כך טבעית, כל כך לא מאולצת. במקומות שפה ושם אולי חרקו, כי לפעמים אני פרועה ואני או לא שומרת על החריזה או הולכת לסוג של כתיבה של ברכט, אני פתאום מתחיל משהו שהוא נטול בית או נטול מבנה, העורך יקיר בן משה שהוא משורר נעדר ואיש רגיש מאוד למילה ואוהב מאוד חריזה, הוא שמר עליי שאני לא אתפרע יותר מידי.

ציפי גון גרוס : ואמרנו שאת מתייחסת לנידחים, לאלה שאין להם שם, אבל גם מלכים מדברים אליך, או יותר נכון את מדברת אליהם. קהלת למשל בשפע וגם כל המלכים כולם, יש פה שיר שאת קוראת לו : כולם מלכים, כולם. הוא מתחיל במילים "רחבעם בן שלמה, אביה, אסא, אלה, זמרי, עמרי, יהושפט, אחזיהו הראשון, יהורם, אחזיהו השני, עתליה בת עמרי, כולם מלכים כולם, שושלת עפר רווי דם, על קולב דברי הימים תליתי את שמם, מי ישיר ומהופך, עוד מלך קם והלך".

נאוה סמל : כל הרשימת מצאי הזאת של שלטים, שמריבתם היו מושחתים ומרביתם... התנ"ך אומר : עשו הרע בעיני אדוניי, ועלו וירדו. זה סוג החשבון שלי עם מערכת פוליטית שלפעמים מעריצה, לפעמים חושבת על עצמה, ושהשמות האלה בסוף נתלים כמו קולב, אבל את התשלום משלמים בני העם, שתסלחי לי, אוכלים אותה, עם אותה שרירות לב עריצית הרשימה  נמצאת אבל גם החשבון, זו רשימת חשבון לא פשוטה שאני עושה איתם.

ציפי גון גרוס : ועוד הקשר אקטואלי - בתקופה הזו שבה דיבור ממשיים על שלום, אפילו על מו"מ אין בינתיים, את מבקשת לחשב מסלול מחדש החל משרה, שגרשה את הגר והרחיקה בכך את ישמעאל.

נאוה סמל : נכון, אני נכנסת לתוך המשפחה הראשונה הלא- מתפקדת, שזו משפחת אברהם אבינו, שבו יש שתי נשים שיש בעיית היריון, יש בעיית קנאה, ובסופו של דבר האירוע הזה, האירוע הדומסטי הזה, הביתי, שבו שרה מעיפה מהבית את אמתה, שפחתה, צרתה, הגר ושולחת אותה ואת ישמעאל בנה למדבר, מחולל שרשרת דמים שאנחנו נושאים את תוצאותיה עד היום, אלפי שנים אחר כך ואני אומרת בתוך השיר - תנו לי להכנסת, אני רוצה להיכנס לספר בראשית ולחולל איזה נס ולעצור את הגר, להגיד לה : תשמע, תעצרי, הדבר הזה שאת עושה, הפעולה האכזרית והמכוערת הזאתי, שעדיין נמצאת בטווח הבית הפנימי של בית אברהם אבינו, תחולל אסון שמי ישורנו? את המכה הזאת אנחנו נדמם במשך אלפי שנים. הלוואי והייתי יכול לעצור אותם, לחסום את הדלת בגופי, אבל יש כמה אנשים בתוך הקובץ את זה שעושות את זה. אמרתי, הזכרתי את אם בת יפתח שמציעה לאדוני : קח אותי במקום את בתי ואת הנשים שאני באמת מאוד מאוד אוהבת, וקולה לא נשמע בתנ"ך, זאת אשתו של שאול, אחינועם, ונתתי לה קול לפני הקרב על הגלבוע שהיא מנסה למנוע את הקרב.

ציפי גון גרוס : אז אילו יכולת להכנס לתנ"ך ולהיות שם דמות הייתה בוחרת באחינועם?

נאוה סמל : כן, הייתי ללא ספק בוחרת באחינועם מפני שאחינועם לא רק מסתפקת, היא סוג של ליסיסטרטה מודרנית, מודרנית מבחינתי היום, להאמין שיש בכוחנו לגייס עוד תמיכה בלעצור את המלחמה ולעצור את שפיכות הדמים ולהביא איזה קול שפיות. היא מגייסת, אחינועם בשיר שלה, לא רק את בנות ישראל, אלא גם את בנות הפלשתים, מחאה נשית באמת, לצאת לכיכר, לצאת לרחובות ולעצור את הקרב.

ציפי גון גרוס : אז אולי תקראי נאוה סמל את השיר שלך, על אחינועם.

נאוה סמל : השער נעול, זה זמן שאול. חרבך הגדולה כבר הותכה, פלדה איגדה את כוחה, קינת דוד, הקלקלה תבוטל. על הרגי הגלבוע ירד טל. בפרחים אדמה תעוטר, אחר כך יירד גם מטר. אני לא אלבש שחורים, אצלי לי יפלו גיבורים. אצעק, אתמרד, אתחרד, אתחנן, לבל יו... עוד בעל או בן. לא יבשרו בחוצות אשקלון, באישי לא ידבק אות הקלון. לא יסיר חמלה מעליו כי בן קיש חס גם על אויביו, משכמו ומעלה מלוא קומתו. לא יהיה לנו מלך כמותו, חרבו ישיב ריקם ויסרב לדרישת אל נקם. הקרב הוא שלה, אצלה יתבטלו קולות נהי ויללה, לא תהיה עוד אם שקולה, על חרבה המלכה נפלה.

ציפי גון גרוס : תודה רבה נאוה סמל. אני חייבת לומר שכשקיבלתי הספר שלך, "מזמור לתנ"ך", מיד העין שלי והמוח אמרו : רגע רגע, אני מכירה את הבחורה הזאת פה בשיער ארוך.

נאוה סמל : זו תמונה שלי, פורטרט מתקופת מלחמת יום כיפור, מ-73, שכנראה אין ספק שהשריטה שלי מאותה מלחמה נמצאת גם בספר

ציפי גון גרוס : שאז הכרנו בערך

נאוה סמל : נכון ושירתנו יחד פה במקום היפה הזה בגלי צה"ל. את התמונה צילם ידיד נעוריי שחשבתי, הייתי בטוחה שהוא יהיה צלם מחונן, ושמרו אשר שיבר והוא היום פסיכיאטר מהולל בבית חולים סורוקה בבאר שבע.

ציפי גון גרוס : נאוה סמל, "מזמור לתנ"ך, הספר הזה יופיע בהוצאת אבן חושן. תודה רבה נאוה.

נאוה סמל : תודה רבה.

 

© All rights reserved to NAVA SEMEL 2017