30 באוגוסט 1899. הרצל נוסע באומניבוס לווהרינג. בדרך עולה בראשו שמו של הרומן הציוני שלו "אלטנוילנד". "מלה זו תזכה לפרסום רב", אני קוראת ביומנו
כמעט מאה שנה אחרי. בשנת 1902, כמעט במקביל להוצאתו לאור בלייפציג, תורגם הספר לעברית בידי נחום סוקולוב, ויצא לאור בדפוס "הצפירה" בוורשה, תחת השם "תל אביב".

העיר הגדולה בישראל פקוקה. אילו היה הרצל נוסע באוטובוס, היו עולים במוחו רעיונות לעוד מאה ספרים. מו"ל של היום היה מודיע לו "כתבת מדע בדיוני". לא בטוח שהיה מפרסם רומן עתידני על פרידריך לוונברג, צעיר משכיל ומיואש, מחוגי המתבוללים בוינה, וידידו הנוצרי קניגסקורט, קצין פרוסי לשעבר, שמחליטים לחיות על אי בודד באוקיינוס השקט. בדרכם לאי הם מבקרים בפלשתינה, שבה "הכל עזוב עד לחומלה. הסימטות מלאות ריחות רעים, מגואלות, עזובות...מחזות של התנוונות איומה. אדמת המישור כמעט כולה חולות וביצות. השדות החררים כמו שרופים... עמקי סלעים שוממים. המדרונות הרוסים, חצובים, ורק עקבות מעטות של תרבות שהייתה ושהווה." הכל רשמיו האישיים של הרצל מביקורו בפלשתינה בשנת 1898. "אם זאת ארצנו", אומר פרידריך בעצב, "הרי ירדה פלאים כעמנו."
מקץ עשרים שנה, בדרכם חזרה לחיק הציביליזציה, פוקדים שני הידידים שוב את פלשתינה ומגלים להפתעתם כי בהיעדרם התחוללה תמורה מדהימה, והארץ האומללה הפכה לגן-עדן עלי אדמות.

ציונות לא פאסה. מבעד לטקסט של הרצל קודחת האידיאולוגיה בעוצמה. תיאורים גרנדיוזים: חקלאות מתועשת, מפעלי ענק, כלכלה שיתופית משגשגת, על בסיס תיאוריית ה"מוטואליזם". "הנוער המלומד השתלם במדעי הטכניקה, ועל ידי אנשי האיניציאטיבה הזריזים, הועברו הנה כל התעשיות הידועות". תעלה מחברת את ים המלח לים התיכון, מסילות רכבת חוצות שתי וערב את הארץ, והכל מונע באנרגיה חשמלית, ללא מפגעים אקולוגים. חיפה של הרצל היא עיר נמל בינלאומית, טבריה ויריחו ערי מרפא, והעיר העתיקה בירושלים מרכז לכל הדתות. יהודים, נוצרים, מוסלמים ובודהיסטים חיים בהרמוניה מושלמת. החברה החדשה דמוקרטית וסובלנית, פתוחה ופלוראליסטית. יוזמה חופשית, חינוך חינם מגן ילדים ועד אוניברסיטה, אין צבא אלא שירות לאומי, וחיי אחווה ורעות שוררים בין יהודים וערבים. בלב ירושלים ניצב "היכל שלום", ובסמוך מרכז עזרה בינלאומי למקרי אסון. הרעה החולה של האנטישמיות עברה מן העולם, וסיסמתה הרשמית של המדינה היא "אדם, אחי אתה".

אחי אתה, תיאודור בנימין זאב הרצל. מרשה לעצמי לפנות אליך בגוף ראשון. בעברית, שפה שלא סובלת מעודף נימוסין, אין פניה בגוף שלישי עקיף. על הנייר הגשמת את מה שלא זכית להגשים בחייך. זה היתרון של סופר על פוליטיקאי. מדינה ליהודים. לכאורה רעיון עיוועים, שכנראה קיצר את חייך. מתאים למי שבגיל עשר החליט לבנות את תעלת פנמה, ובגיל ארבע-עשרה ייסד אגודה ספרותית בשם "אנחנו".
עיניים קליפיות שיקראו את התיאורים הפרטניים, יזהו נטיה מסויימת לטרחנות. מה לעשות, זה הקצב השונה של המאה התשע-עשרה. על כל נגזרות החיים הגדולים והקטנים חשבת, למעט תרבות מקורית. בארץ האידילית שלך לא מדברים עברית והתחייה היהודית מגולמת רק באותו ליל סדר "מלודרמה עתיקה", שבו נוטלים הגיבורים חלק. שטיינק אמנם מכריז "התרבות היא הכל! ואנחנו היהודים הבאנו הנה תרבות", אבל שאר הדמויות מתלבטות אם ללכת לתיאטרון - גרמני, צרפתי, איטלקי או ספרדי. לפחות התיאטרון הלאומי "מיוהד" ומציגים בו את המחזה "משה", אבל הארץ קוסמופוליטית, באוריינטציה אירופית. ה"ישראליטה", ביטוי מקורי שלך, לובשת פראקים, אצה רצה לקנות כסיות לבנות, ערב הפרמיירה בבית האופרה של חיפה, שם מציגים את "שבתי צבי". בעניין ההידור החיצוני צדקת, גם הצורך הבלתי נשלט לנהנתנות, אך במהות כשלת. על הבמה אצלנו שרים ומשחקים עברית. את שיטת המנויים במוסדות התרבות שלנו דווקא הצלחת לחזות.

בקונגרס הציוני החמישי בבאזל, שנת 1901, כשעלתה לדיון "שאלת הקולטורא", היית קצר רוח, להוט לסיים את הישיבה. מכס נורדאו טען כי אמנות היא מכשיר תעמולה אפקטיבי. הרמה התרבותית עניינה אותו פחות. מרטין בובר, דוברם של קבוצת צעירים ציוניים, נפגע. "האמנות שלנו היא הדרך היותר טובה להתוודע אל עצמנו כעם. ציונות ואמנות יהודית הם ילדיה של לידתנו מחדש", השיב לנורדאו בנאומו. בובר אפילו העלה כמה הצעות מעשיות. לייסד הוצאת ספרים של אמנות יהודית (שאמנם נוסדה), לארגן תערוכות ניידות ולהקים אגודת אמנים. הוא הביע תקוותו כי בכל בית יהודי ייתלו תמונות יהודיות, יאזינו למוסיקה יהודית ויקראו שירה יהודית.

ב"אלטנוילנד" ציירת תמונה שונה. פרידריך ומרים מבקרים בביתו של האמן איזאקס בירושלים. גג הזכוכית נשען על כותרות מוזהבות של עמודי שיש. הקירות מכוסים ברקמות גובלן עתיקות. בחצר תעתיקי פסלים קלאסים. איזאקס מצייר את דיוקנה של ליליאן, ליידי אנגליה יפה, ולאחר הסעודה מעשנים הגברים סיגרים מזן מיוחד הקרוי "פרח הירדן", היצירה המקורית היחידה. בסוף הערב התרבותי פוצחת מרים בשירה ומענגת את האורחים בשירי שומאן, וואגנר, ורדי וגונו. פרידריך לוחש בהתפעמות "זאת היא הארץ".

זאת לא הארץ, תיאודור זאב בנימין, אם כי לרדת עליך זו חוכמה שלאחר מעשה. אחרי הכל, למציאות יש דרכים עקלקלות כדי לעקוף בסיבוב כל דמיון, ולו גם המטורף ביותר.
הנשמות הטובות, ולא חסר כאלה בינינו, יכולות להצטרף לאחד העם שהשתלח בך בחריפות בזמן אמת. הוא תפס את הספר כאילו היה תוכנית מעשית וברת ביצוע ודרש גילוי דעת מפורש "שהעבודה לתחיית רוח האומה והתפתחות קנייניה הקולטוריים הוא חלק מעצם הציוניות". העם היהודי הוא עם יוצר, הכריז אחד העם, ו"כוח היצירה של עמנו עודנו חי בעמקי רוחו, ועודנו מוכשר לברוא חדשות כמאז." נורדאו התייצב לצידך. ידיד נאמן. אחד העם אינו מסוגל להשתחרר מכבלי הגטו, החזיר למבקר בלעג. ההתכתשות המילולית בין השניים, שהדיה נשמעו בכל העולם היהודי, היא כנראה אמה הורתה של פופוליטיקה. אני מנסה לא לשכוח שאחד העם היה יריב פוליטי שייצג השקפת עולם שונה וחתר ליוקרה והשפעה. בינינו, גם לו היה אגו לא קטן.
את "אלטנוילנד" תקף כספר חסר שורשים, מנותק מתוכן יהודי יחודי. "קולוניא אירופית באסיא". טען שכתבת אותו כדי לשאת חן בעיני גויים. במיוחד רתח על עניין הכסיות הלבנות, "בתי ידיים" בלשונו.

לא תובעת את עלבונה של העברית, מן הטעם הפשוט שלא ניסית לפגוע בה, או להתכחש אליה. עברית, במושגים שלך, היתה זמינה כמו נניח, לטינית, או אשורית עתיקה. בהזמנה לקונגרס הציוני הראשון לצירים בוינה מצאתי רשום במפורש כי "באספה אפשר יהיה לדבר עברית". בכל זאת אופציה.
שלום עליכם מספר כי התלוננת לא אחת באוזני מקורביך על אי ידיעת השפה.
לזכותך ייאמר שניסית בכל זאת ללמד את בנך הנס לדבר באותה לשון השמורה להלוויות וחתונות. עד כמה התגאית שבהגיעו לעול-מצוות הבין אותה הנס על בוריה. מכס נורדאו הגן עליך באמרו שכתבת את "אלטנוילנד" בגרמנית, מה לעשות, השפה היחידה שבה ידעת לכתוב.

עכשיו כמעט יובל למדינת היהודים. אני מרשה לעצמי במחילה, תרגיל הדמיה קטן. לשתף אותך במשחק התרבותי שלנו. זירה קטנה וקשוחה, שבה כל אחד מכיר את כל אחד. יצרים, שאפתנות ומאבקי כוח שאינם נופלים מאלה שהיכרת בשעתך. מה היה קורה אילו היית מגיש בעידן הפוסט-ציוני שלנו את כתב היד של "אלטנוילנד" לפרסום?
קודם השמות. פרידריך, מרים, ליטווק, ושטיינק לא באים בחשבון. אולי פרדי ומירית. ליטאי ואבני. גם את שם התינוק פריטצי, חייבים לשנות. אגב, את המשרת הכושי, אפשר להחליף במטפלת פיליפינית.
אליעזר בן יהודה עוד הספיק לעברת את "תיאודור" ביום מותך. במודעת האבל שפירסם בעיתונו "ההשקפה", מקיפה מסגרת שחורה את "מתתיהו הרצל". אילו היית מספיק לכהן בממשלת בן-גוריון היית נאלץ לעברת גם את שם המשפחה. "לֵבָבוֹן" אולי. נוסח עברי של "הרצל". בדברי ההספד שלו אמר נחום סוקולוב, כי השפה בוכה על קברך. "הטוב שבבניה לא ידע אותה".

ועוד שינויים מתחייבים:
מקור: "הנה הינן סוף סוף בנות ישראל עם האבנים הטובות והמרגליות! כבר יצאה נפשי אליהן! ואני אמרתי, אולי אין כל זה אלא אחיזת עיניים, ואין אנו מצויים כלל בארץ היהודים."
הצעה: "הנה כל הכוסיות המגניבות, עם העגילים והקעקועים. אחלה. אני דלוק עליהן. חשבתי לרגע שאולי הכל בלוף ואנחנו בכלל לא בישראל..."
רק כדי לנחם, גם העדכון שלי בערבון מוגבל. העברית מחליפה פנים. שפה גיאולוגית. צוברת כל הזמן מירבצים. בבקשה, אל תתבאס. מילה חדשה יחסית.
גם מי ששוהה בחו"ל חצי שנה מרגיש אאוט.

לקידום מכירות של הספר, "שיווק" קוראים לזה היום, היית, אתה או היחצ"ן שלך, נאלצים לחזר על פתחן של תוכניות האירוח בטלוויזיה, מכשיר שלא חזית, אף כי היית מודע לכוחם של אמצעי התקשורת בהעברת מסרים. כמה צ'אפחות עם המובילים החברתיים בברנז'ה היו בהחלט תורמות לרייטינג. העיתונות אגב, שלא כמו בספר שלך, איננה קואופרטיב. יש אצלנו חופש ביטוי מוחלט, על כל המשתמע. בתמורה לכתבת "סופשבוע" היו פושטים ממך לא רק את הצילינדר, אלא היית נדרש לחשוף את הנישואים האומללים לז'ולי, להתוודות על בתך פאולינה שהתמכרה לסמים ומתה בבורדו, הנס אחיה שירה בעצמו ביום קבורתה. ולא היו מניחים לך, בלי לחטט במחלת הנפש התורשתית, העגבת והביקורים בבתי זונות בוינה. יתכן שכדי לבצע קאמבק, היינו צופים בך מסובב אפילו את גלגל המזל.
ועוד נחסך ממך האסון המחריד ביותר שפקד את העם שלנו. מזלך שלא חזית איך נשלחה בתך הצעירה טרודי בידי הנאצים לטרזיינשטאט ונספתה. עם זאת צר לי עליך. אפילו נכדך היחיד, שנשא את שמך סטפן תיאודור, החליף את שם משפחתו לנורמן. היה קצין בצבא הבריטי ואפילו הספיק לבקר בפלשתינה בשנות הארבעים ולהתרשם עמוקות. סופו שהתאבד בקפיצה מעל גשר בוושינגטון.

גם שם הספר בעייתי. יאמרו מיושן, דידקטי, לא מושך. פעם שמעתי שבתוך "אלטנוילנד" מובלעות המלים "על תנאי". "לך על זה", יגיד לך המו"ל. במקום "ארץ ישנה חדשה" "ארץ על תנאי". לכותרת הזו יש סיכויים למכור בעידן הפוסט-ציוני. אם לא "בסטסלר" לפחות ספר פולחן.
סיפור משונה להמציא מדינה ולהעמידה במבחן המציאות. מה שקלעת קלעת, ומה שלא לא. נדמה לי שהיום לא היו קוראים לך חוזה, אלא "יָזָם".

אבל למה לשבור את לבך השברירי בלאו הכי. בספר הטלפונים של תל אביב רשומים שלושים ושבעה הרצלים. יש גם מוניות הרצל, סלון לתסרוקות, נגריה, בית-ספר לנהיגה, בית-מרקחת ובית-ספר עממי ביהוד. בכלא יושב רוצח שנושא את שמך, שפוט למאסר עולם. "הרצל" זו מילה עברית תקנית, ולמרות שאין לך יורשים, השם נשמר. אילו היית מספיק לזכות במעמד של עולה חדש היה מתווך נדל"ן מציע לך וילה בהרצליה פיתוח. דווקא בסגנון של איזאקס. סביר להניח שהיית מגלה בשכונת היוקרה הנושאת את שמך, גם כמה עמודי שיש. גרם מדרגות מוזהב ניצב כבר בלובי של משכן האופרה הישראלית. שם מנגנים ורדי וגונו. האופרות של וואגנר הן עדיין בעיה. המוסיקה המקורית שלנו דווקא באוריינטציה מזרחית - אמריקאית. חושבת שהיית נהנה.

אל תיפגע. ישראלים נוטים לתת עצות בעיקר כשלא מבקשים מהם. שני העמים כאן עדיין מדממים, ואין זכויות שוות ליהודים וערבים. הפצע הזה מתחיל עכשיו להירפא, באיחור רב מדי. גם פצצת הזמן של יחסי חילונים דתיים מתקתקת. אבל העברית לשה אותנו בעל כורחנו. האופי והמזג שלנו מבצבצים מבעד לחרכי השפה. סטקטו נחרץ. קצב של סערה פנימית וקוצר רוח, עם נימה של קינה. עמדה מוחצנת של יודעי כל, יחד עם פחד נורא מהבלתי נודע. תאמין לי, גם השורות הללו התכוונו להיות טקסט מנומק, מפוכח, מוקפד, ובלי משים איבדו את עצמן לדעת. פלאפון ומחשב לא ניבאת, אבל ממילא תחליף בקרוב טכנולוגיה מתקדמת יותר את התיחכום הנוכחי. אפילו אני, שנולדתי פה, לא מדביקה את הפער.

ברחוב הרצל אף פעם אין חניה ויש זיהום אוויר. רחוב ארוך עם רהיטים במחיר מציאה. מדינה שבה יקר לחיות וזול למות, וגם אנחנו לא הצלחנו לגמרי להתגבר על החולי התורשתי. המדע טרם לימד אותנו כיצד לתקן גנטיקה של עם. לא פעם גם אני רוצה לברוח, עשרים שנה על אי בודד, כמו פרידריך שלך. צעיר משכיל ומיואש.
אחרי הכל, זה אתה שכתבת לרוטשילדים: "אנו מוכרחים להגיע למטה, לגמרי למטה."
עד כמה למטה? בסתר אני מודה ללוח המועדים המסתורי שגרם לך לגלגל אידיאולוגיה שכזאת, על גבול המופרך או המגוחך, לפני מאה שנה. ספק אם בעידן הכסאח של שלהי האלף, רעיון כל כך רומנטי כמו הציונות, היה מוצא קהל.

לא ניסע יחד באומניבוס. אולי נגלוש באינטרנט. אתר מסודר להפליא הקדישו לך. אותיות מוקפדות. תמונות יפהפיות וחץ שמוביל במהירות לתחנות המסע שלך. בדרך מוזרה הפך הטקסט הזה ל E-Mail שאני משגרת לחלל הקיברנטי. איזו אירוניה. כדי ללכת בעקבותיך צריך להקליד "הרצל" באותיות לועזיות. תוכנתו במקור בידי צוותים במדינות קטנות בארצות הברית. המחשב תוצרת טייוואן, עם חלקים יפנים.
אף על פי כן, אני רשאית להאמין שבחלל האינסופי הזה מתקיים חוק אחר וסופרים מתים יכולים לזכות לתגובות מקוראים חיים. אחרי הכל, רצית להיות סופר מוערך.
4 ביוני, פאריס, 1902: "...אלא שלא נתתי את המידה השלמה, באשר חשתי גועל נפש, ופצעו את אומץ רוחי."

חוזרת אחורה. ב-14 במרץ 1901 אתה כותב ביומן: "חיי עתה אינם רומן, יהיה הרומן חיי". שנתיים וחצי נמשכה הכתיבה. אני סוגרת את הרומן העתידני. כמה עצוב שהעתיד הופך להיות עבר, בטרם שהספיק להיות הווה. בסוף דבר כתוב: "החלום אינו נבדל כל כך מן המעשה... כל מעשה אדם תחילתו חלום וסופו חלום."
אני אוהבת את "אלטנוילנד". הלהט, האיכפתיות, התום, מושג לא ראוי לגנאי בזמנך. בעיקר ההתעקשות. יכולת להיות כל כך ישראלי.
שורה אחת חוצה את הזמן והמקום. שאלה אירונית ששואל אחד הגיבורים, כנראה מפיך, "כלום יותר מדי יהודים כאן בעיניך?"
באמת צפוף פה, ולך, ראשון הציונים, היה ללא ספק, חוש הומור.

נ.ב. בעניין הרכבת טעית בגדול. עדיין אגדת "אם תרצו". והנסיעה לירושלים אורכת בדיוק כמו בזמנך.