כשאני כותבת סיפור לילדים אינני יודעת שאני כותבת סיפור לילדים. אני יודעת רק שאני כותבת סיפור. אולי מפני שכאשר אני כותבת הילדה שבתוכי, זו שסיפרה סיפורים עוד בטרם ידעה להניח אותיות על הנייר, פשוט מספרת לעצמה.
הילדה שבתוכי - נקרא לה לרגע "הילדה ההיא" - סיפרה לעצמה סיפורים בחושך כשאחזה בידו של אחיה הגדול. שניהם עמדו מול החלון השחור והריק, ולמרות שהייתה קטנה ממנו היא שמרה עליו, והסיפור עזר לשניהם להאמין שעוד מעט תיפתח הדלת והבית יתמלא.
כשהילדה ההיא הלכה ברגל לשיעור פסנתר - מרחק גדול מביתה - היא כל כך פחדה שתלך לאיבוד, ולכן סיפרה לעצמה סיפור כדי שתמצא את הדרך בחזרה.
הילדה ההיא סיפרה סיפורים לחברים שהמציאה לעצמה בראי הגדול שהיה תלוי בבית של סבא וסבתא שלה, שלא דיברו עברית. כך היא יכלה להתחבר לעולם המוזר שמעבר לזכוכית, ספק בבואה, ספק הזיה, במקום לשמוע את המריבות של הסבים בשפה זרה וקודחת.
הילדה ההיא סיפרה לעצמה סיפורים כשהייתה בודדה, בשעות של עצב, כשהעולם נראה לה מקום מאיים ומסוכן. אחר כך היא למדה - בעיקר לימדה את עצמה - לספר את הסיפורים גם כשהיא שמחה.

הילדה שהייתי גדלה בתל אביב, על גדות הירקון, כשזה היה עדיין נחל פרא ועל גדותיו עלו קני סוף, מהם היו מכינים עפיפונים. זו הייתה תל אביב של גבעת הכלניות, לפני שהפכה לכרך של קוביות - שיכוני עולים. תל אביב שבה ישנו על הגגות בלילות חמסין, ודיברו זה עם זה בין המרפסות שכיסו את העיר כמו עיניים גדולות.
הילדה ההיא חשבה שתל אביב היא העיר הגדולה בעולם, מפני שלא ראתה עד אז שום עיר אחרת, ובשבילה כל מה שהיה מעבר לירקון כבר נתפס כ"עולם הגדול".
אם התיאור הזה נשמע מתוק מדי, מתגעגע מדי, זה רק מפני שכל מקום בו עוברת ילדותו של אדם הוא מקום כמעט מושלם - אם לא באמת, אזי לפחות בזיכרון. סביר להניח כי גם ילד בעיר הגדולה של היום יתגעגע יום רחוק אחד לתל אביב שהיא רק שלו ויספר רק עליה.

זרעי הסיפורים שלה נבטו בתל אביב, אבל לא רק בתל אביב. רבים מהם צמחו דווקא מכל מה שלא היה בתל אביב; נהר קפוא, פתותי שלג נערמים על צמרות אשוחים, הרים שכיפותיהם לבנות ושמיים עם אור כחלחל. הסיפורים קיבצו אל תוכם את כל מה שהביאו איתם ההורים והסבים מהמקומות הרחוקים והקרים שבהם עברה עליהם ילדותם שלהם. היא אהבה לספר למשל על יערות, ולמרות שרצתה אותם קסומים ומלטפים, תמיד התגנבה המחשבה שבחורשת האקליפטוסים שעל גדות הירקון אורבים זאבים ושועלים. זו הסיבה שבלילות, כשלא הייתה מסוגלת להירדם, בחרה לספר לעצמה אגדות. אולי מפני שתל אביב צעירה מכדי שיצמחו בה קסם ומסתורין, ולה לא הייתה סבלנות לחכות.
היא קיוותה שהקסם יפעל, וסיפרה לעצמה על נסיכים ומלכים, למרות שבתל אביב חיו רק אנשים פשוטים, רובם עולים חדשים, כמו ההורים והסבים. וכשהייתה נתקלת ברחוב בעגלה עם החמור של מוכר הסמרטוטים, היא הודיעה לכולם שראתה מרכבת זהב.
בשכונה זכרו אותה כילדה שעומדת על המרפסת ומספרת סיפורים אפילו לאנשים זרים, ולא סוגרת את הפה מרגע שפקחה את עיניה ועד שכיבתה אותן. מבוגרים רבים הורו לה לשתוק. לפעמים היא נעלבה, אבל הסיפורים המשיכו לצאת ממנה בלי שליטה. רק כשהתבגרה בעצמה הבינה שאלה שהקיפו אותה כיסו את הסיפורים שלהם בשתיקה, מפני שהיו כואבים כל כך, עד שבלתי אפשרי היה לספרם. הם אמרו לה שלספר סיפורים זה כמעט כמו לשקר, אבל בשבילה, כל מה שסיפרה - מרגע שסיפרה - הפך לאמיתי.
היא סיפרה לעצמה על מה שיכלה להיות, או שרצתה להיות, ובעיקר על מה שלעולם לא תהיה.

הסיפורים שהיא מספרת היום הם לילדים, ובעיקר לילדים בתחפושת של מבוגרים. כך או אחרת, הילדות שלה נמצאת בכל הספרים הכתובים, וגם באלה שעדיין לא נכתבו. לקח לה זמן לקבל את זה שהסיפור שלה יתגלגל תמיד בחזרה אל הילדה שהייתה, ואל אחיה הגדול שפחד מהחושך ונאחז בידה, ועל ההורים ששתקו את הכאב, ועל הסבים שרבו בשפה זרה. ככל שהשנים מרחיקות אותה מהילדות, היא דווקא מתקרבת יותר.
הילדה ההיא רוצה להמשיך ולספר. שרק יניחו לה, כי יש לה עוד סיפור אחד או שניים.

עכשיו אפשר לחזור ולקרוא לה "הילדה שבתוכי". זו שמניחה אותיות על הנייר ומקווה שהקסם יפעל. עד היום אני די נבוכה שאומרים עלי "סופרת". הייתי מעדיפה לקרוא לעצמי "מספרת".

פורסם בקובץ "סופרים מספרים", בעריכת ד"ר מירי ברוך, 2000.