מאמרים

ילדות בישראל בשנות החמישים

ילדות ישראלית מחלון הכתיבה

ילדות ישראלית - יש או אין?
אני חולקת על הסופרת גַיל הראבן שבמאמר מאיר העיניים שלה מבוגרים קטנים ("פנים", אפריל 1998) מפקפקת בקיומו של המושג "ילדות ישראלית" וטוענת ש"אולי אינה אלא תעתוע מריר או נוסטלגי".
בניגוד לה, אנסה לתאר מנקודת מבטי, כיצד ילד במעברה, ילד עולה חדש, ילד מנהלל וילד מתל אביב חלקו בשנותיה המוקדמות של מדינת ישראל - במיוחד בשני העשורים הראשונים של חיינו כאן, ואולי עד שנת 67 - קווי מתאר דומים של ילדות.
עם ילדיי אני חווה סוג של ילדות שלישית, שכן בני הבכור נולד בפער של 12 שנה מהם, ואיתם זו הורות בעשור שונה לגמרי. התאומים שלי הם אלה שמעלים את השאלה: מה נזכור מהילדות שלנו? מה נספר לילדינו על ילדותנו, והאם נגזר עלינו להתגעגע בנוסטלגיה לקניון איילון ולפיצה האט?
דווקא מפיהם מגיעה התלונה על ילדות גלובלית אחידה, מיושרת בקו טלוויזיוני וצרכני עם העולם, שהרי ילד באמריקה הולך לאותו מקדונלד'ס כמו בישראל, וכך גם באוסטרליה או בטוקיו, למעט במובלעות שיש בהן כיום סוג של תגובת נגד והתרסה בנוסח: "אנחנו לא מוכנים להיות חלק מעדר בינלאומי שמפלח את כולנו לנגזרות זהות."

אם אזרוק לקהל את מילות הקוד של ילדות ישראלית, יהיו רבים שיהנהנו בהיענות מיידית, וזו תהיה בחירה אקראית של צירופים, שכן יש בוודאי צירופי קוד רבים נוספים:
"תיק אוכל", למשל. לצעירים שבינינו נדרש "תרגום בגוף הסרט". מדובר בחפץ שבשנות החמישים כל אחד הלך איתו לביה"ס או לגן הילדים. נרתיק מבד לבן סגפני שיזכיר לכולנו את תנועת היד המושכת בפתיל כדי להדק. בדרך כלל הייתה עליו ריקמת צלבים, והוא הכיל כריך ארוז בנייר פרגמנט, מפית וממחטה מגוהצת, זו שלפעמים הייתה מחוברת לדש החולצה בסיכת ביטחון. ילד שעלה מפולין, כמו גם ילד מנהלל, צעדו ברחובות ובשבילי ישראל, כשילקוט עור חום על שכמם ועל כתפם מיטלטל אותו תיק אוכל. בקיבוצים הוא נתלה על הווים מתחת לתוויות השמות, בדיוק כמו ב"גן רחל" שלי ברחוב שטריקר בתל אביב. ובכל הארץ צעדו ילדים בט"ו בשבט עם עציצים קטנים, ובחג הביכורים עם טנא ביד וזר מרגניות עם "אספרגוס" קוצני לראשיהם, ומתחת חיתול לבן.

ועוד צופני ילדות ישראלית שלקוחים ממערכת הלימודים ואינם קיימים היום: "שיעור זימרה", "שיעור מלאכה" ו"שיעור מולדת".
שיעור מלאכה טיפוסי היה מחולק בין בנים ובנות. הבנות רקמו, ואילו הבנים ניסרו במשוריות, בדרך כלל מחזיק ספרים מקרטע, או מפיון שמעולם לא מילא את יעודו.
ומשיעור מולדת אני שואבת את "חצב", "חבצלת החוף", "תפוח זהב" - לא תפוז. בקוד הישראלי אלו היו תפוזים ארוזים בנייר כתום שאחר כך אספנו כדי לרחרח.
ואיך נשכח את "אוסף מפיות", "זהבים", ו"שנות טובות" עם "חייל ישראלי שומר על המולדת", וכמובן, אחד הקודים היותר עמוקים - שלתחושתי זר לא יבין זאת - משפט אייכמן. הוא נצרב בתודעה הישראלית של כל מי שעבר ילדות בשנים המוקדמות ההן, ועל אף היותי אז ילדה רכה, החוויה העזה נחקקה. לא את משפט אייכמן עצמו אני זוכרת, כמו את ההד שלו העולה בנסיעה באוטובוס, מכל חלון בתל אביב, ברמקולים בבית הספר, בחנויות. את הדברים עצמם לא הבנתי לעמקם, אך הרעם הסביבתי שלהם ניטע עמוק.

דומה שאת הילדות הישראלית בשני העשורים הראשונים ניתן לתאר כמטוללת שנעה בין שני קצוות:
מחד, הכמיהה העצומה להיות ישראלי. אין אח ורע לתופעה של עם שהמציא את עצמו מחדש ויצר חוויה קטלקטיבית מכוננת שניערה כליל את הזהות.
תמורה זו התחוללה באמצעות הנרטיב הציוני, שבאותן שנים מוקדמות היה ערוץ מחולל זהות ברור ומובהק. בן גוריון הכריז על "כור ההיתוך" כהחלטה מגבוה, וזאת על מנת לקבץ את כל שברירי הזהויות שהגיעו לארץ מקצות התבל ולהתיך מהם זהות מאחדת. לכך נדרשה מערכת חינוך מגויסת אתוס, גם אם במבט לאחור היא נראית כסוג של אינדוקטרינציה. מערכת החינוך הכילה תחנות ממסר לישראליות, למשל "מסכת", שבחסותה סומן לוח המועדים הישראלי. "יא' באדר" שאינו קיים בלוח התלמידים היום, היה יום חגיגי אצלנו, עם טרומפלדור הגידם כדמות מופת שלאורו עלינו להתחנך, כמו גם מרדכי אנילביץ' ומורדי גטו וורשה. המסכת כינסה את התלמידים באולם ההתעמלות, תחת הפוסטרים מבריסטולים שאותם הכינונו במו ידינו, עם סיסמאות חוצבות להבה כ"טוב למות בעד ארצנו" "ולא נלך כצאן לטבח" - סיסמת יום השואה והגבורה, שבאותן שנים היה יותר "יום הגבורה". זהו קוטב אחד של המטוטלת.

סיפור אישי על הכמיהה העזה להיות ישראלית: במשך שנים התביישתי בידיעת היידיש שלי, השפה שבה דיברתי עם סבא וסבתא, הפליטים והמהגרים שהגיעו ב-1950 לישראל. החוויה המכוננת הישראלית נקבעה בעברית ובבית דיברו הורי אך ורק עברית, אבל עם הסבים לא הייתה שום דרך אחרת לתקשר, אלא ביידיש שייצגה את הגולה ה"נֶעבֶּעכִית" ואת הכשל היהודי.
בנעורי התגוררה סבתי איתנו, וכאשר באו חברים לאסוף אותי לצופים (בשריקה - עוד קוד ישראלי של השנים ההן), הייתי הודפת את סבתא למטבח ומזהירה שלא תדבר איתי ביידיש, שמא יתגלה "סודי המביש", שלא אוכתם חלילה ברבב הגלותיות. הגלותיות היתה האיום הגדול ביותר על הישראליות המתגבשת ומכאן הכמיהה העצומה להיות ישראלים באבחה חדה. אנחנו הדור שהידק את עצמו לתוך המדים הישראליים ותפר את הזהות על מידותיו החדשות כ"פֶּנְסִים", עוד מילה מאותו עולם הולך ונעלם...

הקוטב השני של המטוטלת הוא עולמם הפנימי של הפליטים והמהגרים והאקלים הרגשי שרתח בחשאי בתוכם. המורשות ובסיסי המקור הדהדו בבתים כנוכח-נעדר, וגם צל השואה רבץ בתהומות הבתים, או ריחף כקליפת זכוכית מעליהם. רק בבגרותנו נידרש לצל הזה.
אם צריך לסמן את בני שנות החמישים - הדור שאליו אני שייכת - אלה "ילדי שטח ההפקר"; רגלם האחת נטועה בהווייה הישראלית המצמיתה, בעוד רגלם השנייה עדיין מפרפרת בעולמם הקודם של הוריהם. ילדי שנות החמישים גדלו בעברית, תחת כנפי אותה הכוונה ציונית ואידיאולוגית, אבל בגיאולוגיה הנפשית שלהם חי רובד תת-קרקעי של שפה אחרת, לפעמים אפילו שתיים. לא אחת אני מזהה סופר שמגיע מתוך אותו שטח הפקר, בשל אותם מרבדי לשונות שעדיין מרפדים את קומת המרתף שלו.

עוד דוגמה לילדות הישראלית הם השמות - ניגוד מוחלט בין אז והיום. ההחלטה של בן גוריון לעברת את השמות הייתה גורפת, ולמרות שהיא חייבה נושאי משרות ציבוריות, היא הייתה לאמיתו של דבר, המלצה לכל מי שנכנס בשערי הארץ. החלפת השם הייתה הגושפנקה הסופית לישראליות.
מי ששירת בשירות החוץ, כמו אבא שלי שנשא את השם הרציג, חווה על בשרו את המרת השם הכואבת. הסאגה המשפחתית שלנו יכולה לפרנס טלנובלה. סבי נטש את אבי בהיותו תינוק ונסע לניו יורק בגל ההגירה היהודי הגדול. הפעם הבאה שפגש את אבי הייתה בשנת 49, כשאבי היה איש בן שלושים. אבי כיהן כעוזרו האישי של משה שרת, שר החוץ דאז, ובראשית שנות החמישים הגיש בקשה לקביעות, אלא שהתשובה בוששה לבוא. לבסוף אזר אבא אומץ ופנה למעסיקו השר ושאל מדוע אינו מקבל מינוי של קבע. תשובתו של שרת הייתה נחרצת: "לא אחתום על שום חוזה עם מי שנושא שם גלותי."
אבא אמר בתחנונים: "אני האחרון בעולם שנושא את השם. כל המשפחה נספתה, ונותר רק אבי האמריקאי שאין לו צאצאים אחרים", ואילו משה שרת הניד בראשו ואמר: "זה המחיר שצריך לשלם על הישראליות. לא הייתי דורש ממך את מה שלא דרשתי מעצמי. גם אנחנו, משפחה בעלת שורשים ביישוב העברי, הפכנו משרתוק לשרת". עם זאת, משראה את אבי קודר ועצוב, ניסה לנחם אותו. "אפצה אותך ואבחר לך שם יפה". משה שרת התהלך בחדר ומלמל: "הרציג, הרציג, ארצי, זה השם! הכי פטריוטי, הכי ישראלי". כבוד השר אפילו לא המתין להסכמה של אבא, ובו במקום, רשם את השם החדש וחתם על הטפסים.
תחת השם הזה נולדתי.

קל להבחין כי סיפורו של משה בן שאול "מה עשינו ומה פעלנו להצלת הגברת בן-ארויה", שצוטט בדברי הפתיחה של ד"ר רננה שוקרון, לא נכתב היום, שהרי מי קורא היום לבנו מתתיהו, או חיים, למעט במיגזר החרדי, ומי פונה אליהם ב"היי אתם, בני עוולה"? שמות של גיבורים באחדים מספריי מעוררים בקוראים הצעירים גלי צחוק. ילדה ששמה גרשונה??? אפילו אני מתכווצת. ואולם את השם גרשונה בחרתי במכוון כשם בעייתי שמעורר התנגדות וגיחוך. ביקשתי לבחון באיזו מידה שם הוא מייצג זהות וכיצד הוא הופך לנשא של זיכרון. השמות של שנות החמישים הכמינו בתוכם את זכר העבר. גם אני לא נאוה, אלא שיינדל'ה - גרסה מעוברתת של שמה ביידיש של סבתא-רבתא שלי שנספתה בגיטו מוּרַפַה שבטרנסניסטריה.
לעולם אני זוכרת שמתחת לציפוי הדק של שמי מסתתרת חוויית חיים אבודה ו"יארצייט" תמידי. כך שהקוטב השני של המטוטלת הוא אותו עבר של ההורים שהיה מוכמן בילדים, אם בחשאי - מפני שהעבר לא היה "בון טון" בישראליות המונוליטית של אז - ואם בגלוי. הגלות הייתה פסולה ומוקצית, ולא חשוב אם מוצאי משורדי שואה שעלו מרומניה, או מעולים ממצרים שאצלם שמעו את אום כולתום. שלילת העבר הייתה זהה. מערכת החינוך והרחוב הישראלי שידרו ללא הרף שהאתוס המתגבש נדרש להיפרד מן העבר, ומבלי להסתכל אחורה בערגה, כשם שאמר משה שרת - זהו המחיר שצריך לשלם בתמורה לישראליות.
היומן של בית הספר היום עולה על גדותיו בשמות שלא עוברתו. אולגה וארקדי ופבלו ומהרטה לא נדרשים לשנות את שמותיהם והאתוס הישראלי מתיר להם לשאת גם את זהותם הקודמת ולא להתנער ממנה כקליפת עור משומשת. מעגל הישראליות התרחב והוא מסוגל כיום להכיל הן רב-תרבותיות והן "כיסים של זרות" ושוב אינו מחייב את העולה החדש לחיות עם אפידרמיס חשוף ומדמם, שכן זהותו נתלשה.

ויש עוד סמן חשוב לילדות הישראלית - הערכים שהוטמעו בנו: סולידריות הדדית ודיבור בלשון אנחנו - הקולקטיב. הכניסה של "לשון אני" הגיעה יחסית, מאוחר. אם תדפדפו בספרי ילדים הישנים תבחינו מיד ב"אנחנו" הבולט. קל לגלות ספרים שנכתבים על העבר מנקודת מבט של היום, שכן ניצב שם אינדיבידואל שמנסה למצוא את זהותו ואת מקומו בתוך אותו קולקטיב הדוק, לא אחת דורסני, ואף קשוח. אני מציעה לשוב ולקרוא את "חיילי עופרת" של אורי אורלב על תהליך קליטתו של נער ניצול שואה בארץ. הספר מכיל בתמצית את שני קטבי המטוטלת. בצד הכמיהה להיות ישראלי, להפוך מ"יוּרי" ל"אוּרי", ומאורלובסקי לאורלב, בו- זמנית, גם לשמור משהו מהזהות המקורית, שרק בתהליך ההתבגרות אדם לומד להתפייס איתו.
בתהליך הכתיבה אתה לומד בעל כורחך להתפייס עם החלקים שלך בעבר שגרמו לך בשעתו לרתיעה ובושה ואני מודה לכתיבה המבורכת שמאפשרת לי אפשרות של תיקון בדיעבד.

נוצקנו איפוא, בערכי הנרטיב הציוני ולתוך דפוסי העברית. דומה שאפילו שפת גוף ישראלית התגבשה באותן שנים מוקדמות.
צעד חסר היסוס קדימה שיש המזהים בו חוצפה ותוקפנות, ובד בבד, איזו הסתייגות מובנית ורתיעה אינסטנקטיבית מן העולם.
השפה העברית נראית לילדיי כה מובנת מאליה, אך בשנותיה הראשונות של המדינה היא שימשה כלי לגיבוש זהות ומנגנון התכה. לו היינו טסים במנהרת הזמן 150 שנים אחורנית, והיינו מספרים ליהודי באיזו שטעטל נידחת שביום מן הימים הספרות היהודית החשובה והמעניינת תיכתב באותה לשון שבה הוא ממלמל את תפילותיו, היה חושב שיצאנו מדעתנו. יש לי ויכוח נוקב עם ידידיי בארה"ב הסבורים כי מרכז התרבות היהודית הוא באמריקה, ואילו אני דבקה באמונתי שהיצירה התרבותית מתחוללת בשפה העברית, והיא זו שיוצרת את מרכז הכובד ואת הליבה הפעילה של החוויה היהודית המודרנית.

ילדות היא מכרה זהב לסופרים. סופר הוא מי שחותר ללא הרף לגלות את מיקומו הנוכחי על פי מיקומו בעבר, והוא בוחן ומיישר את זהותו שוב ושוב ובזמן אמת. הזהות הישראלית היא לי חידה שלא חדלה מלרתק והיא הדלק המניע אותי בכתיבה.
ספרי הילדים של היום נכתבים מתוך ההווה, אבל דומה שהחוטים נמשכים לתוך העבר, ולו גם בבלי דעת.
באחרונה חזרתי להתגורר עם משפחתי בשכונת ילדותי. לפני שבועות אחדים נלווה אלי צוות הסרטה לבית הורי ברחוב ברנדיס 9, שמאז פטירתו של אבא לא פקדתי אותו. גיליתי, להפתעתי, שהבית לא השתנה כלל והוא ניצב על תילו כמו אז, וזאת בתקווה שדחפורי הנדל"ן התל אביביים לא ירמסו אותו בקרוב. נשארו אפילו הערוגה שבה ניסינו לגדל ירקות, מיתקן האופניים החלוד והברז עם צינור ההשקייה. אבל דבר אחד השתנה - יש בבניין מעלית - תא שקוף שנוסף לקיר החיצוני, במקביל לעץ הצפצפה.
נכנסתי עם צוות הצילום פנימה לתוך הבית ומצאתי את עצמי אומרת: "חדר מדרגות הוא הילדות של אז."
אולי באמת חדר המדרגות הוא התמצית האולטימטיבית של הקוד הישראלי, המסדרון בין הפנים שלנו לבין החוץ שלנו שבו התרחשו האירועים המסעירים של ילדותנו; הגילויים האירוטים הראשונים, המיזמוזים והנשיקות, המשחקים ב"שמות קיר", הקריאות בין הקומות. חיים שלמים ותוססים בין אור החשמל שכבה בדיוק לפני שמגיעים לקומה השלישית. הצעדים השועטים, צעקות של אמהות בשפות שונות: "בוא הביתה! ארוחת ערב מוכנה! בוא כבר לעשות שיעורים". הדלתות הפתוחות של שכנים שהיו כמשפחה, וילד שחזר מבית הספר ואמו נעדרה, אכל שם בשולחן במטבח, מעל מפת השעוונית המשובצת, את הקציצות והפירה שנמעך במזלג, ולא במקל בלנדר.
חדר המדרגות המהבהב בין החושך לאור, הוא אולי התגלמות חוויית הילדות ההיא, והוא נעלם לחלוטין מחייהם של הילדים היום.
הם גם לא חולקים חדר עם אחים, כשם שחוויית הילדות שלי קשורה קשר בל ינתק לאחי הבכור שלמה במיטה ממול.

מחברת מולדת הישנה שלי שרדה את כל מעברי הדירות והארצות של חיי. כמה עגום לגלות שבסיטואציה הפוליטית לא התחוללה תמורה של ממש. בדפים מודבקות מפות אילמות של לבנון, מצרים וירדן, לרבות המשפט המיתולוגי "לבנון תהיה המדינה הערבית השנייה שתכרות איתנו ברית שלום".
את החיזבאללה והקטיושות לא ניבא אז איש.
במחברת ציירתי גם את נופי ארצנו. ירח זורח על שדות של כלניות, קטיף תפוחי זהב, חוף ים עם מגדלור...
איפה מגדלור ואיפה אנחנו... שלא לדבר על הפרדסים והשדות שמתכסים שלמת בטון הופכים לנגד עינינו לנכסי נדל"ן.
וגם אם גיל הראבן סבורה שמדובר רק בפרטי תפאורה דומה שבתוכה התנהלו דרמות שונות לחלוטין, עדיין הייתה דרמת-על שאפפה את חיי כולנו בשנים המוקדמות ההן והצניעה את הסיפור האישי שהחל לבקוע ולהגיע למלוא גילוייו רק בעשורים הבאים.

כדי להיזכר בחיינו הקודמים, לא בהכרח בנוסטלגיה, אלא דווקא במבט אירוני - שכן הריחוק המחויך מכיל את ידיעתנו היום על המציאות של פעם - פתחתי ספר בדיחות ילדים ישן. הבדיחה שילד לא יבין היום, מוכיחה עד כמה התרחקה הילדות ההיא מאיתנו:
נועה מבקשת מאמא שלה שתלמד אותה יידיש.
"בשביל מה לך יידיש?" תמהה האם, "הרי כולנו מדברים עברית",
והילדה נועה עונה: "אחרת איך אוכל לדבר איתך ועם אבא כשתהיו זקנים?"

 הרצאת פתיחה במכללת דוד ילין
בכנס: "ששים שנה למדינה - בסימן ילדים בישראל".
פורסם בכת העת "ספרות ילדים ונוער" 2008

© All rights reserved to NAVA SEMEL 2017