שלוש תמונות

מה הציל אותה? שואל ילד קטן.
קו עגול.
ככה היא אמרה.

בתמונה הישנה השוליים משוננים. הילד שלי לא מבין למה, וגם אני לא. לתמונות ישנות יש סודות, אני חושבת ולא אומרת.
היא מביטה ישר למצלמה. ניצבת ליד הדלת בשמלה ארוכה עם אמרה רקומה, כמעט עד כפות הרגליים. שרוולי משי מחזירים את האור. כתפה האחת שמוטה לתוך החושך והקו העגול מקיף את הפנים. מסגרת עדינה לעיניים מבוישות ורמז של חיוך. על גב התמונה רשומה הקדשה בשפה זרה ותאריך.
13 במאי 1941.

הילד מנסה לחשב במהירות. מתי זה קרה, אמא? מתי אחזת בידית הדלת וביקשת לצאת? לתמונות ישנות, ילד, קשה להחזיר את כושר הדיבור. אפשר להחביא אותן בארונות הכי נידחים ולהעמיד פנים שהן לא קיימות, אבל אנחנו - קודם אני ואחר כך אתה - מצאנו אותה. זאת אמא שלי, סבתא שלך צעירה, לפני שגירשו אותה מהבית שהיה פעם שלה. אתה מצביע על שתי ידיות בדלת הסגורה שבתצלום הדהוי, אילו והעיניים שלי תקועות דווקא בבבואה החיוורת שמשתקפת בזגוגית. בקושי אפשר להבחין בה.

כמה זמן עבר? אתה מתעקש.
איך לענות לך, ילד? מי יכול לחשב כשמגרזנים את חייו לשניים, ומה זאת בסך הכל תמונה? קוביית זמן שקפא ואנחנו ממיסים אותה בעזרת מלחם הזיכרון. זוכרים את מי שאהב אותנו, את מי שאהבנו, הודפים בייאוש את קיר השכחה. כל כך הרבה אהבה נסעה בקרונות ההם. ספרו אנשים, בערך. מי מבין במספרים גדולים. אהבה, ילד - גם זאת מילה גדולה - משהו שאי אפשר לספור בכלל.
אחרי התמונה הראשונההיא גורשה מהבית. נדחסה בקרונות בקר בלי חלונות, ואחר כך נמעכה בתאים אטומים לאוויר. אתה מבין את זה, ילד? אני רוצה לחסוך ממך את הפרטים האיומים. נדלג עליהם לעת עתה, לגונן עליך, כמו שגוננו עלי. הצעקה תגיע, ילד, היא חוצה את הלילות חסרי שינה, ננעצת פתאום בבקרים הכי יפים. תקשיב ילד, אפשר לשמוע אותה בין העננים, כמו צפירה של רכבת ישנה. אנשים רגילים מאד הסיעו על המסילה ההיא, לא יפים יותר, לא מכוערים פחות, אבא של, אמא של, ילד של.

זו אמא של שלמה ונאוה בתמונה השניה, על מרפסת קיצית בתל-אביב בשנות החמישים. את הסורגים שתקעו מסביב למרפסת, כדי שחס וחלילה לא ניפול, לא רואים בצילום, אבל הם היו שם, הידיים שלי זוכרות. רשת ממעויינים צפופים שצבטה באצבעות והשאירה סימנים. אסור להתכופף, אמא הזהירה שוב ושוב. סכנות קיימות גם בתל-אביב, ככה היא אמרה. לא ידענו אז הרבה, בקושי לנגן. הילד בתמונה מחבק אקורדיון גדול, הילדה מקרבת חליל אל השפתיים. שניהם במכנסיים קצרים. אמא בחולצה הדוקה מדי, יושבת על אדן האבן, ידיה הלא נראות מסתתרות מאחורינו, מוודאת שאנחנו קיימים. הקו העגול, ילד, אתה לא צריך לחפש אותו. הוא קיים גם בתמונה השניה, מקיף את הפנים. אתה זוכר, הקו הזה הציל אותה.
ככה היא אמרה.

אז מה נשאר, ילד שלי, אני שואלת אותך. המבוגרים אובדי עצות. יש או אין אלוהים, זו כבר לא השאלה הכי חשובה. יש או אין בן אדם. את זה הם בקושי מעזים לשאול.
כמה זמן עבר? אתה מתעקש. דילגנו מתמונה אחת לשניה, אבל היו עוד כמה בדרך שלא נלכדו בנגטיב. כאב וצער משתקים את מנגנון המצלמה. זמן, ילד, הוא אפילו לא סירה, כמו שאומרים. בקושי משוט קטן שנוגע במים ומרפה. התמונה הראשונה דהתה והשנייה מאובקת, אבל הקו העגול נשאר. זה קו חיים. ככה היא אמרה. אז היא עדיין לא העזה לחייך.

את התמונה השלישית אני זוכרת מצוין. הייתי נוכחת כשצולמה. היה יום אפור. חשבנו שהעננים יבלעו את כל האור, אבל משהו מופלא התרחש בחדר החושך. אמא שלי בתמונה כמעט בגובה שלושה נכדים. סבתא של שירי ובן ואייר כבר לא מחביאה את הידיים. וזו כבר לא מרפסת שתלויה באוויר בין ה"כאן" ובין ה"שם". ילד אחד מחופש לקאובוי עם שפם, הנערה מדפדפת בספר פתוח, והשלישי, הקטן מכולם, אומר משהו למי שמצלם בצבע. כל כך חבל שצילום לא יכול להכיל גם מלים.
אז איך הציל הקו העגול את חייה?

האיש ההוא שפסק ימין-שמאל בהינף מקל קצר, שלח אותה אל צד החיים. הוא הביט בפנים העגולות שלה, ולא ברור איך חמק מעיניו הגוף הצנום ומה שאיבד. בקול יבש, כמציין עובדה, קבע הדוקטור הנאצי "שהיא עדיין כשירה לעבודה", וזה הכל. התהליך הזה, על מגרש המסדרים באושוויץ, ארך בקושי שבריר שניה, חלקיק זמן שלא נכנס לשום חישובים. הדוקטור חשב שיש לה עוד כוח. הקו - אתה מבין ילד, הקו העגול שיכנע אותו. בתמונה השלישית - כבר לא בשחור-לבן - אמא שלי צוחקת סוף סוף, כאילו היא לא חייבת לבקש יותר רשות מאף אחד לחיות.

אתה מתבונן בתצלום הצבעוני, מזהה את עצמך - אייר, הילד הקטן מכולם - ואומר: אמא תראי, הנה גם לנו יש קו עגול מסביב לפנים, אז גם אנחנו נינצל?

אביב 1988

בינתיים נולדו עוד ילדים, ולא קל לכנס את כולם לתוך מסגרת צרה, מפני שהם מתנועעים ודוחפים, כל כך מלאי מרץ, עד שתמיד מישהו חומק מהתמונה.
אבל לכולם יש קוים עגולים.
את התמונות אני ממשיכה לצלם, וגם את זו האחרונה שצולמה בטקס הברית.
חמישים שנה אחרי מסדר המוות ההוא, הצטרף עוד ילד למשפחה שלנו.
אני מכוונת. הפלאש בוהק. היד שלי קצת רועדת כשאני מזהה את הקו העגול בפניו של יהלי - הנין של אמא שלי, שנם בשלווה בזרועותיה.
אני נושמת לרווחה.

אביב 1990

ומה באשר לתמונות?
אפילו נגטיב לא קיים היום, ובעידן של מצלמות דיגיטליות וצילומי סלולר מיידיים, כל כך קל להתפתות ולרטש את הפנים, ולהעלים את קמטי הזקנה וסימני ההחמצה והחרדה מהבלתי- נודע, ובעיקר את עקבות המוות שחטף לנו אהובים והטיח את האובדן בפרצופנו. אבל בכל פעם שצצה ועולה תמונה שלנו על צג המחשב; הילדים שהיו לאנשים ומיכאל - הנין של אמא שנוסף בינתיים, ואמא עצמה, מלאת הדרה ומנצחת על כולנו בצלילותה ובמלאכת הישרדותה היומיומית, אני נושמת לרווחה. שום פוטו-שופ לא יסלק את הקוים העגולים של כולנו ואני לא אתפתה למקסמי השווא שמציעה הטכנולוגיה.
אמא עוד איתנו, ואנחנו אחוזים זה בזה, נלפתים באהבה - משפחת הקו העגול, מראשית ועד סוף.

סתיו 2008

פורסם לראשונה בעיתון "הארץ" 1988.
פורסם בשנית בקובץ "ממקום אחר, הוצאת "דני ספרים" 2001.
פורסם שוב בקובץ "מאה אמהות, הוצאת "בבל" 2009.

הסיפור בספר מאה אמהות בהוצאת "בבל"

 

 

© All rights reserved to NAVA SEMEL 2017