סודותיה של סית'י – ספר ילדים מאת נעמי שיהאב ניי

מוקדש לסבתי חַאדְרַה שִיהַאבּ אִידְאֵיס אַל-זֶר מהכפר הפלסטיני סִינְגִ'יל, שנפטרה בגיל 106 בשיבה טובה, ולכל הסבתות, בכל מקום ובכל ארץ, שמעניקות לחיינו יציבות ואור.

הספר מוקדש גם לאבי עַזִיז שִיהַאבּ שהלך אף הוא לעולמו.

 

סבתא שלי גרה בקצה השני של העולם.

כשאצלי יום - אצלה לילה. כשהשמיים שלנו מתכסים בחשכה, מציצה השמש בחלון של סבתא ומלטפת את הלימונים הצהובים שצומחים על העץ שלה. על זה אני חושבת כשאני הולכת לישון.

"עכשיו תורך", אני אומרת.

 

בין סבתא וביני מפריד מרחק גדול של אדמה ומים. יש בינינו דגים וערים, ואוטובוסים ושדות.

ויש בינינו נשיאים של מדינות ומשאיות ותמרורי "עצור", ושלטים שמכריזים: "אין כניסה", וחנויות מכולת וספסלים ומשפחות ומדבריות. ויש בינינו מיליוני עצים.

 

פעם נסעתי לבקר את סבתא.

אנחנו לא מדברות באותה שפה ולכן אבא שלי הפך למעין גשר, כאילו הוא טלפון, מפני שהוא מבין את שתי השפות שלנו ויכול לתרגם את מה שסבתא ואני אומרות זו לזו.

אני קוראת לה "סיתי", שפירושו בערבית "סבתא", ואילו היא קוראת לי "חַבִּיבְּתִי" - שבערבית זה "יקרה שלי".

כשסבתא מדברת, הקול שלה רוקד ומטפס גבוה כמו שריקת הציפורים, ולפעמים הוא מלא צחוק ושומעים בו גם את הרוח החולפת.

הקול של סיתי הוא אלפי נהרות.

כשהיא דיברה אלי בפעם הראשונה, בצבצו כמה תלתלים שחורים מתחת לצעיף שלראשה ומהצד השני הציץ תלתל לבן.

רציתי שסיתי תסיר את הצעיף כדי שאוכל לראות אם השיער שלה הוא כולו פסים פסים.

 

אחר כך המצאנו לנו שפה משלנו. סיתי הצביעה על הבטן שלי כדי לשאול אם אני רעבה, ואני הצבעתי על הדלת כדי לשאול אם היא רוצה לצאת החוצה.

הלכנו לשדות לראות איך הגברים מלקטים עדשים, ובהמהומים ובמחיאות כפיים התפעלנו מהשמיים.

 

חצינו את הדרך כדי לקנות חלב ממשפחה אחת שהייתה להם פרה מנוקדת. אני קראתי לפרה "חַבִּיבְּתִי" והיא קרצה לי בחזרה. אחר כך הודינו לפרה בשריקות ובצקצוקי לשון על מתנת החלב הטרי שלה, והבאנו אותו הביתה בקומקום הקטן של סיתי.

 

מדי יום שיחקתי בגולות עם בני הדודים שלי פַאוּזִי, סַמִי, הַאנִי והַנְדִיָיה שגרו בבית השכן. בחצר שלהם גלגלנו גולות בצבעי כחול וירוק והגולות הסתחררו באבק כמו כוכבים בשמיים.

כדי לשחק ביחד אין שום צורך במלים.

 

סבתא סיתי גרה בקצה השני של העולם. לארוחת בוקר היא אוכלת מלפפונים עם יוגורט ופיתה ענקית שהיא אופה בתנור העגול שמחוץ לבית שלה, זה שתמיד בוערת במרכזו אש. קוראים לו "טַאבּוּן".

סיתי לשה את הבצק בין כפות ידיה ומועכת אותו על גבי הסלע השחור באמצע התנור. אבא אומר שהיא אופה פיתות בדרך הזאת כבר יותר ממאה שנה.

 

אחר הצהריים ישבתי עם סיתי מתחת לעץ הלימון ושתינו לימונדה עם עלי נענע. היא תמיד מבקשת שאקטוף אותם בשבילה ואוהבת לתחוב את אפה פנימה לתוך צרור הנענע ולשאוף את הריח העז.

פעם מילאנו קישואים באורז לארוחת הערב וכשהכנסנו אותם למחבת שרנו להם "חַבִּיבְּתִי וחַבִּיבִּי". בעת הבישול, זללנו גם שקדים ומשמשים עסיסיים.

 

יום אחד הסירה סיתי את הצעיף שלה וניערה את שיערה. היא חפפה אותו בתוך גיגית בחוץ, לאור השמש. הופתעתי לגלות כמה ארוך השיער שבאמת היה כולו פסים פסים. סיתי אמרה שהוא נהייה כזה מעצמו, ואני עזרתי לה להבריש את השיער עד שהתייבש. סיתי קלעה אותו לצמה, הידקה בסיכות ואספה מתחת לצעיף שלה.

זה היה כאילו התגלה לי סוד.

 

בערבים טיפסנו במדרגות אל גג הבית של סיתי כדי לצפות בשמיים, לשאוף את ניחוח האוויר ולהוריד את הכביסה מהחבל. סבתא שלי אוהבת להוריד כביסה דווקא בערב, ככה היא יכולה לההתבונן בנשות הכפר החוזרות מהמעיין כשעל ראשיהן הן נושאות כדי מים.

פעם גם היא נהגה לעשות את זה.

אבא אומר שהיום אין שום צורך להביא מים מהמעיין, אבל הנשים פשוט אוהבות לעשות את זה. זה מנהג עתיק, מימים עברו, שהן פשוט לא רוצות לשכוח.

 

ביום שבו אבא ואני היינו צריכים לעזוב, בכו כולם. אפילו אבא מחה את האף שלו וחמק שוב ושוב החוצה.

אני בכיתי המון, במיוחד כשסיתי הצמידה את ראשי לכתפה. בני הדודים שלי נתנו לי במתנה שקיק מלא בשקדים, צידה לדרך במטוס. המתנה של סיתי הייתה תיק קטן שהיא תפרה בעצמה ועליו נרקם בחוט זוהר עץ הלימון שלה. את התיק סבתא שלי מילאה בשקדים והידקה היטב את השרוכים.

 

המטוס שלנו המריא לקצה השני של העולם. אני זוכרת את הקעקועים על ידיה של סבתא שנראו כמו ציפורים מעופפות. אבא אמר שהקעקועים האלה מצוירים על ידיה לפחות מאה שנה.

אני חושבת על הארגז הירוק הגדול שניצב בפינה של החדר של סיתי. זה שעליו יש מנעול. המפתח מחובר לסרט שהיא עונדת תמיד על צווארה. בארגז היא שומרת את הטבעות של סבא, את חוט הזהב והמחטים שלה, וגם כמה פיסות של בד קטיפה כחול משמלות ישנות.

ובארגז האוצרות סיתי שומרת גם כמה ספרים בכריכת עור, תמונה של אבא שלי לפני שנסע לאמריקה ואת צילום החתונה שלו עם אמא. היא שומרת גם תמונה שלי כשהייתי תינוקת שמנמנה וחייכנית.

האם באמת נראיתי פעם ככה?

 

כשחזרתי הביתה, כתבתי מכתב לנשיאים של הרשות הפלסטינית ושל ישראל.

נשיאים נכבדים,

לסבתא שלי שגרה בקצה השני של העולם, יש עץ לימון שלוחש סודות. סבתא מדברת לעץ ומשקה אותו מים מהכוס שלה. סבתא מנחשת אילו ענפים חדשים הוא יצמיח. כל זקני הכפר שלה מטפלים באהבה בעצים שלהם; עצי תאנה עם עלים מבהיקים ועצי שקד מכוסים בפריחה לבנה שנושרת על הדרכים כמו פתותי שלג.

אתמול בערב צפיתי בחדשות בטלוויזיה ומה שראיתי גרם לי לדאגה.

אם האנשים בישראל ובמקומות אחרים יפגשו את סיתי הם יאהבו אותה, בטוח שיאהבו. וגם אתם, נשיאים נכבדים, תאהבו אותה, אין לי ספק.

סבתא שלי יודעת לקרוא את הכוכבים ואת הירח ואת העננים, והיא יודעת לקרוא חלומות וגם לקרוא בעלי התה שבתחתית הספל.

סבתא טוענת שהיא יכולה אפילו לקרוא את אות המזל שטבוע על המצח שלי.

נשיאים נכבדים, אני מאחלת לכם הרבה מזל בעבודה הקשה שלכם. בבחירות הבאות אני אצביע בעד שלום וסיתי תצביע ביחד איתי.

שלכם בכבוד רב,

מוֹנָה

 

האם סבתא שלי יודעת מה יקרה בעולם?

אולי לַעולם יש בכלל מצח?

 

לפעמים אני חושבת שהעולם הוא גוף ענקי שמסתחרר לו בחלל והוא מכורבל כמו ילד ישן. נכון שאנשים הם רחוקים ונפרדים, אבל בעצם הם קשורים זה אל זה.

 

סבתא שלי גרה בקצה השני של העולם. בזמן שאני חולמת, היא קמה מהמיטה הרכה שלה ויוצאת החוצה אל עץ הלימון שלה. הדבר הראשון שהיא עושה בבוקר, זה לברך את הלימונים הצהובים ב"בוקר טוב".

במשך היום, הצל של העץ, שיש לו המון ענפים ועלים, יצמח וישתנה על קיר הבית וסבתא שלי תנוע ביחד עם הצל.

כשהיא תישן, סיתי תחלום עלי.

 

סבתא סיתי שלי חייתה בכפר הפלסטיני סִינְגִ'יל על הגבעות המוריקות בצפון מערב רַמַאלְלַה, לא הרחק מירושלים. זהו כפר עתיק עוד מימי הצלבנים, ששמו נודע בשל הכדים המיוחדים שעשו בו. עד גיל ארבע-עשרה לא פגשתי את סבתי. הייתי מבוגרת מעט ממוֹנָה שבספר. במשך שנה גרנו בשכנות לסיתי, ומאז חזרנו פעמים רבות. סיתי תמיד קרנה מאושר כשבאנו לביקור והתעצבה מאד כשעזבנו. היא לא הבינה מדוע אנשים חייבים להיות רחוקים זה מזה.

אני אוהבת את המילה סיתי בערבית. גם בשפות אחרות יש מלים טובות למילה סבתא: טוּטוּ בהאוואית, יָיָה ביוונית, אַבּוּאֶלָה בספרדית, גְרוֹסְמוּטֶר בגרמנית, נוֹנָה באיטלקית, גְרַאנְמֶר בצרפתית, וסבתא בעברית.

אם סבתות היו שולטות בעולם, לא היו בו מלחמות.

 

נעמי שיהאב ניי, סן אנטוניו טקסס, ארצות הברית

 

נעמי גרה בקצה השני של העולם, ולמרות שאדמה וים מפרידים בינינו, אנחנו חברות. קודם התיידדו הספרים שלנו ואחר כך התחלנו לשלוח זו לזו מכתבים במעטפות עם בולים, שהפכו במרוצת הזמן למיילים. למעלה מעשרים שנה שנעמי ואני מספרות זו לזו על חיינו, על הדור שקדם לנו, על ילדינו, ועל התקוות המשותפות שלנו.

למרות שנעמי היא פלסטינית, בתם של פליטים, שחיה בארצות הברית, ואני ישראלית, בתם של שורדי שואה שחיה בישראל, מצאנו המון דברים משותפים. שתינו אוהבות מלים וספרים, שתינו אופטימיות חסרות תקנה, ולשתינו היו סבתות אהובות שלחשו לנו סודות.

לסבתות שלי אני קראתי "בַּאבֶּע" ביידיש, השפה הישנה שבה הן דיברו ובסתר לימדו אותי.

נעמי ואני צופות בשמיים שנפרשים מעלינו שם וכאן ובכל מקום, ושתינו חולמות בערבית, בעברית ובכל שפה שהיא, על היום שבו בני אדם לא יפרידו יותר בין בני אדם.

 

נאוה סמל, תל אביב, ישראל

 

הספר הסודות של סיתי ראה אור לראשונה בהוצאת סיימון ושוסטר בניו יורק בשנת 1994. (איורים: ננסי קרפנטר). הספר ראה אור גם בבריטניה, וזכה בפרס ג'יין אדמס לשלום ולצדק בארצות הברית (Jane Addams Award for Peace & Justice).

 

הספר באתר ה"פנקס" לספרות ילדים, מרץ 2013–03–24

 

 

 

© All rights reserved to NAVA SEMEL 2017