בקיץ זרם הנהר לאיטו לעבר שפך הדנובה. עם הפשרת השלגים, שטפו זרמי המים מן ההרים את "הלוּנְקָה" - איזור החורשות שעל גדות הנהר. הייתי ילד כאשר הכה השיטפון בגשר המוביל אל צ'רנוביץ. רגלי העץ הענקיות שלו התנפצו כמו גפרורים ונסחפו בזרם הגואה. גדלתי בחיק הטבע, אבל סירט היתה "שטעטל" במלוא המובן החברתי והספרותי. אותן עיירות קטנות, שבהן לבלבו החיים היהודיים במזרח אירופה. רחוב ראשי צר, לאורכו משתרעים שני טורים של בתים דו-קומתיים, אחדים מוקפים גינה מטופחת. החלונות הגדולים, עוטרו בוילונות מעשה תחרה, ועל האדנים הוצבו אגרטלי פרחים.
בבתים כאלה התגוררו בצפיפות יהודי העיירה; חנוונים, בעלי מלאכה ופקידים. בימי השבוע היו החיים שלווים. עיירה שבה לא מתרחש שום אירוע יוצא דופן. ואילו ביום שלישי - "היַארְמֶרוֹק" - השוק השבועי, נהרו לסירט איכרי הסביבה. ליד הגשר נדרשו לשלם "דמי שוק וחניה". אחד מיהודי המקום היה בדרך כלל בעל הזיכיון לגביית מס זה, שריד מימי הביניים. זו לכשעצמה היתה סיבה מצוינת לאיכרים לתעב את היהודים. השוק היה חזיון ססגוני. איכרים גוררים עגלות עמוסות בבולי עץ, ירקות טריים ומיני מרכולת. סוחרים סוחבים על גבם שקי תבואה וקמח תירס המשמש להכנת "ממליגה" - המאכל העממי הרומני. נשים עמוסות בסלים שריח נפלא עולה מהם; שמנת, גבינה וחמאה, עטופים בעלים ירוקים ענקיים שנקטפו ביער, מעין אריזה לשמירת הטריות. ביום ההוא היו החנויות גדושות, ובמיוחד המו ה"קרעצ'מעס" - בתי המרזח. "הערל", כפי שכונה האיכר בפי היהודים, משתכר ומתהולל, מוכר וקונה. עם רדת החשיכה הוא שב לכפרו והעיירה מתעטפת שוב בשלוותה.
את פניה שינתה סירט שוב ביום ששי. לקראת הצהרים הואט קצב החיים. החרדים מיהרו למקווה ואילו הדתיים הלכו אל בית-המרחץ העירוני. ה"ערל" שהפעיל את בית ההזעה - "השְוִויץ", ליבן תחילה את האבנים ענקיות עד לחום של מאה מעלות ואחר כך שפך עליהן מים קרים. בתוך ענן האדים התנהלה תחרות בין אלה שטפסו במדרגות והיו מסוגלים להישאר על המדרגה העליונה, לבין אלה שנותרו למטה. במדרגה העליונה שרר חום נורא והמתרחצים שפכו על עצמם ללא הרף דליי מים. בעזרת מטאטא זרדים מיוחד עיסה הבלן את גופו הלוהט של "הגיבור".
סבא ואני לא העזנו לטפס עד למדרגה העליונה. אני זוכר כיצד קרס יום אחד "גיבור" כזה, והמתרחצים נשאו אותו החוצה על כתפיהם חסר הכרה.
עם כניסת השבת המו שבעת בתי-הכנסת שבעיירה במתפללים; בית-הכנסת של חסידי ויז'ניץ, שבו התפללנו סבא ואני, "הסאדיגערער קלויז" של חסידי סאדיגורה, בית-המדרש, בית-הכנסת של החייטים "די שניידערישע שול", "נאדווערנער שול", "בויאנער שול", ובית-הכנסת הגדול "די גרויסע שול" - היחיד שנותר היום בסירט.
מעת לעת הופיע בבית-הכנסת שלנו חזן שזימר את נוסח התפילה גם על פי מנגינות מהאופרות "ריגולטו" ו"כרמן". מרבית המתפללים לא שמעו על ורדי ובִּיזֶה מעולם, אבל נהנו לזמר יחד איתו. בכל בית-כנסת ניתן היה למצוא אורחים שנטו ללון בעיירה. הם באו לסירט לקבץ נדבות או לקיים מצוות "הכנסת כלה". מכיוון שהמלון היחיד בעיר היה מעבר לכיסם, מצאו לינה בבית-הכנסת שהיה מחומם היטב בחורף. בתום התפילה נהגו המתפללים, כמו גם סבי, להזמין הביתה אורח שהיה יוצא מיד לאחר ההבדלה לקבץ נדבות.
ביתנו שכן ברחוב המוביל אל בית-הקברות. כילד הייתי שב מן ה"חדר" בשעות הערב. חשמל עדיין לא היה אז והעיירה כולה היתה שרויה באפלה. אצלנו ידעו לספר כי זו השעה בה יוצאים רוחות ושדים לשוטט. אמי ציידה אותי בפנס איכרים פשוט, מין קופסה עם דפנות זכוכית ונר דולק. בפנס הזה נאחזתי כדי להפיג את פחדַי.
חנות החשמל היחידה בעיר טמנה בחובה קסם מיוחד - מכשיר רדיו. לא אחת עצרתי ליד החנות, כדי להקשיב לצלילים שבקעו מתוך התיבה הקסומה. הקולות הגיעו ממקומות רחוקים כמו וינה, ברלין ובוקרשט. יום אחד הזמין בעל החנות את סבא, את דוד סרול-לייב ואותי לחנותו. הוא ידע שאנו ציונים וביקש לגרום לנו נחת. "אני רוצה שתשמעו את רדיו פלשתינה", הכריז.
בשעה היעודה, לאחר אינספור סיבובים בכפתורי התחנות, בקעו לפתע קולות בעברית ואחר כך שירת "התקווה". הרגע הזה חקוק בי לעד. בפעם הראשונה שמעתי ברדיו צלילים מארץ-ישראל הרחוקה ואת ההמנון הלאומי.
לרכישת הספרים כקובץ דיגיטלי