את זעמך לא הסתרת, נוקם ציפית לראות, ומה מצאת? לוחם מבוהל. הארץ הזו אמנם מבוצרת היטב, אבל לוחמיה התעייפו. כיצד אתה מעז לבוא אלי בתביעות? הן לילדו של הניצול לא ניתן לגדול בחסות הגבורה, כמו ילד שאביו נפל בקרב או חֵרף נפשו על אדמה.
תחת כיפת השפלה צמחתי, כעשב מבוהל. נתייסרתי משום קלונם של אב ואם שבּוּזוּ. אינך מבין כי נולדתי לגבר ואשה שבמועד מסוים בחייהם חדלו להיות יצורי אדם. אנחנו ילדיהם של אנשים לכודים בחרפתם. כן, כן, לכודים.
בבית הספר שיקרתי. אמרתי שהורי הקדימו לעלות לארץ. כדי שלא אדרש להודות כי אני הוא בנם של העקורים האומללים האלה.
אולי תהיה לי נחמה ביחד משלי, אבל ילד הוא פצע חדש.
כבר חציתי את הגיל שבו אבדו עלומיהם. הם הולכים ומזדקנים. כַּפֵנוּ מורמת וכפם מתרוקנת. עם אניצי השיבה, כאשר חלפה כבר אימת הרעב והקור, פוקעת קליפתם ושוב נאגרת בתוכם החרדה.
והעולם כולא את נשימתו ומצפה שיסתלקו. כל עוד בין החיים הם, נחבטת דלת מצפונו הרעועה.
מתוך הסיפור "מזוודות".
מאז ימי הרוע, בשבילי יהיה תמיד האור מוכתם.
הם אומרים הזמן מוסיף נדבכיו, וכדי להגיע אל יום בריאת העולם יש לרדת בקניון הגדול, ובעבור כל שבע אמות אדמה חולפות מיליון שנים עד הבריאה והשקיעה שנתבלבלו ביום התוהו ברחם אחת, כתאומי רבקה הנאבקים.
שם חושך גדול יצא.
הם אומרים: "יתקן, יתקן".
הם אומרים: "אתוקן."
אני מודה על השמש ועל האור החדש, אבל על ראשם של הילדים ינוחו צערי וייסורי ככובע זכוכית.
מתוך הסיפור "כובע זכוכית".
עוד על הספר "כובע זכוכית" באתר תולדוט של מט"ח
 כובע זכוכית- הספר בגרמניה |  הספר ברומניה |  כובע זכוכית באיטליה |
לרכישת הספרים כקובץ דיגיטלי