אתמול באוטובוס, דוחף אותי איזה בחור צעיר ואומר לפני החברה שלו "יאללה, זוּזָקֵן"! אני בוער מכעס, ואף אחד לא מגיב. כולם תוקעים את העיניים שלהם בחלון, כאילו זה לא קורה. אפילו הנהג. והחברה של הבחור אומרת: "עזוב, מה אתה רוצה ממנו? סתם חַתייאר".
חַתייאר... את המלים הנרדפות אני מדקלם מתוך שינה: 'קשיש', 'ישיש', 'אזרח ותיק', 'בכיר'. והכי מדהים זה שאפילו לא הרגשתי מתי בדיוק זה קרה. מ'ילד' ל'נער', ומ'נער' ל'בחור', ומ'בחור' ל'מבוגר' - ומשם שתי דקות הליכה עד ל'זקן'.
הַיי זקן! בַּיי זקן!
ובעיני הבן שלי אני לא זקן? סתם עול. לא שילד הוא לא עול, אבל לפחות יש למה לחכות. בר-מצווה, בגרות, צבא - הלוואי שלא יהיה צבא. אחר כך קריירה. חתונה, נכדים. "נחת" - כמו שאמא שלי הייתה אומרת. אבל מזקן מה יש כבר לצפות? הוא כמו הגבעות הקטנות על הכביש - מאט את הקצב. יאללה, אין זמן לגרוטאות ישנות.

הנכד שלי עידו, הוא תקוע בחדר שלו שעות. עם "אַיְיסִי טַאוּאֶר", המשחק האהוב עליו. הגיבור הרולד צריך לקפוץ כמה שיותר גבוה וכמה שיותר מהר, מעל קומות. הבניין עשוי מקרח. וככל שהוא מצליח לטפס יותר גבוה הוא זוכה ליותר מחמאות. "מתוק". "נפלא". "נהדר". והרולד הקטן הזה חובש מין כובע מצחיק. עמדתי מאחורי עידו, הוא אפילו לא הרגיש שנכנסתי.
"תגיד, עידו חמוד, זה לא במקרה כובע טמבל על הראש שלו?"
כזה בדיוק היה לי בפלמ"ח... עידו אפילו לא ענה. הוא היה כל כך שקוע במשחק מחשב שלו. קינאתי בנכד שלי. לא יכולתי להירדם. כל הלילה ניסיתי להבין מה זה האינטרנט. מגרש ענקי של בני אדם בכל הגילים, מוסרים אחד לשני כדורי מחשבות... ולאף אחד לא איכפת אם אתה בן שבע-עשרה או בן תשעים ושבע. לא מבין למה קוראים לזה 'לגלוש', הרבה יותר מתאים 'להפליג'. הרי כולנו... מה אנחנו? קולומבוסים שממשיכים לחפש איזו... יבשת חדשה, למרות שכבר מזמן גילו את אמריקה.