ברגע שהודיעו ברמקולים שאפשר לפתוח את החגורות, אבא התכופף והוציא משהו מתוך תיק המסמכים המתפקע שלו. זה היה מין עיגול-מתכת שהתנצנץ כמו מטבע בתאורה המלאכותית של המטוס. "קחי, קוֹנִי. זה בשבילך." "מה זה?" "מתנה לדרך". החזרתי לאבא את העיגול-מתכת. שום מתנות לא יפצו אותי על הנסיעה הזו. אבל אבא התעקש ותקע את העיגול-מתכת בתוך הידיים שלי. "מה זה?" שאלתי שוב. "גוֹנְג". "מה זה גונג?" "מין פעמון סיני". החזרתי לו את המתנה המיותרת שלו, אבל באותו רגע היה נדמה לי שאני שומעת קולות עולים מהגונג. דִּינְג דּוֹנְג, דִּינְג דּוֹנְג... מה זה? מאיפה הקולות האלה מגיעים? אני בטח מדמיינת. אבל הקולות הלכו והתחזקו. לא יכול להיות, אמרתי לעצמי. זה בטח הרעש של מנועי הסילון. הַקְשִׁיבִי, יַלְדָּה זֶה קוֹל הָעוֹלָם... לאיזו ילדה מתכוונים?…