כל הנשים שילדו איתי כבר הוכנסו למחזור ההנקה, ולי לא הביאו שום ילד. הלכתי את האחיות. עדיין לא חשדתי. הנפש מגוננת על עצמה. שכנעתי את עצמי שהילד קטן אולי, שמחכים לי אינקובטור, צינורות, מזון מיוחד. לא הייתי מוכנה לדוקטור מכובד שסגר את הדלת אחרי ואמר: "הילד סובל מתסמונת דאון!" פתאום היה לי קר נורא. הוא אמר: "אל תיקחי אותו הביתה, לא כדאי שתראי אותו בכלל, שלא תתקשרי." היה לו קול מתכתי, כאילו דרך מכשיר. "את מבינה, הוא מונגולואיד." מילת זוועה. רק אחרי שראיתי את זאביק דוהר מסביב לבנין, נקבו לי העובדות את התודעה. צמרמורת אחזה בי. השדיים עינו אותי. ילד מפגר?? לי? לי? כמו להביט אל החלון של עצמך ולראות בבואה מעוותת. לרופאים היה הכל ברור. פגם גנטי. כרומוזום מספר…