אתמול באוטובוס, דוחף אותי איזה בחור צעיר ואומר לפני החברה שלו "יאללה, זוּזָקֵן"! אני בוער מכעס, ואף אחד לא מגיב. כולם תוקעים את העיניים שלהם בחלון, כאילו זה לא קורה. אפילו הנהג. והחברה של הבחור אומרת: "עזוב, מה אתה רוצה ממנו? סתם חַתייאר". חַתייאר... את המלים הנרדפות אני מדקלם מתוך שינה: 'קשיש', 'ישיש', 'אזרח ותיק', 'בכיר'. והכי מדהים זה שאפילו לא הרגשתי מתי בדיוק זה קרה. מ'ילד' ל'נער', ומ'נער' ל'בחור', ומ'בחור' ל'מבוגר' - ומשם שתי דקות הליכה עד ל'זקן'. הַיי זקן! בַּיי זקן! ובעיני הבן שלי אני לא זקן? סתם עול. לא שילד הוא לא עול, אבל לפחות יש למה לחכות. בר-מצווה, בגרות, צבא - הלוואי שלא יהיה צבא. אחר כך קריירה. חתונה, נכדים. "נחת" - כמו שאמא שלי הייתה…
© All rights reserved to NAVA SEMEL 2017