לרופאים היה הכל ברור. פגם גנטי. כרומוזום מספר 47 מיותר. סתם עוד מקלון זעיר וכל המערך העדין ששמו בן אדם מתמוטט. רשמתי בטופס- תלמה כרמון, בת שלושים ושש, קרייריסטית מתוסכלת, אחת שחלמה להיות פיקאסו, ודווקא כשמצאה את עצמה סוף סוף, בא מישהו ומחרבן לה את החיים. האדמה נפערת פתאום ואת צונחת, ואין בכלל קרקעית. רק אני והתינוק הזה. זה התינוק שלך תלמה כרמון. הוא גדל בבטן שלך. לא יעזור לך שום דבר. זאת הבושה שלך, הכתם שלך. הרופא דיבר על לבי. "תתפטרי מהבעיה", אפילו לא אמר ילד. "תמחקי אותו, תשכחי. לא יצא ממנו שום דבר. זה פיגור וזה סופי. אנחנו רק רוצים בטובתך." היולדות האחרות לא ניגשו אלי. קשה היה לי לשאת את זאביק. ראיתי שלא התגלח. ככה הוא נראה…
© All rights reserved to NAVA SEMEL 2017