זיכרון ילדות: אולם התעמלות בבית ספר. שנות הששים. אני על הברכיים, רושמת באותיות שחורות על בריסטול לבן "לא נלך כצאן לטבח".

כרזה קבועה בטקס יום השואה והגבורה.

זה היה יותר יום "הגבורה והשואה", מפני שהייתה אז חלוקה היררכית ברורה בין העשויים ללא חת שעמדו על נפשם, ובין הרופסים, מרכיני הראש, מסמלי הגלותיות שכשלה.

אלה היו דוגמה ומופת לגבורה, ואלה – שומר נפשו הישראלית ירחק.

אלא שאמא שלי אף היא צייתה לגזרה ועלתה על הרכבת לאושוויץ. לא הרימה את נס המרד ולא נלחמה בתעלות הביוב של גטו וורשה או ביערות וילנה. כשרשמתי את האותיות על הבריסטול התביישתי שהיא נמנית על הצאן ולא על הרועים.

המשורר אבא קובנר שהציטוט נלקח מהכרוז המפורסם שפרסם בגטו וילנה בינואר 1942, בוודאי לא התכוון להטיל בשורדים תווית שלילית. ועם זאת, מזמור מ"ד מכיל לא מעט כאלה: הֱבִישׁוֹתָ, וַתַּכְלִימֵנוּ, תְּשִׂימֵנוּ חֶרְפָּה, לַעַג וָקֶלֶס, מְנוֹד-רֹאשׁ, כְּלִמָּתִי, בֹּשֶׁת פָּנַי.

אני יכולה לדמיין בן-אדם מעונה בתקופה האפלה ההיא – זו יכולה בקלות להיות אמא שלי – ממלמלת את מלות התהילים בתחינה לאלוהים שיציל, שהרי "אֲבוֹתֵינוּ סִפְּרו לָנוּ" כיצד פעל בימי קדם, כך נאמר בפסוק השני במזמור.

הצירוף על העדר ההולך לשחיטה מופיע בו פעמיים. אם המקרא נודע כמקמץ וחסכוני, על שום מה טרח להכפיל? ואולי יש הבדל בין "צאן טבחה" (פסוק כג') ו"צאן מאכל" (פסוק יב')?

חיפשתי הסבר: לא רק נרצח, אלא אף נעלם מעל פני האדמה בקרבי אויביו. שלא יהיה לו זכר. אותם הצוררים בקשו לבטל את קיומנו מלכתחילה, כשם שהמושג "השמדה" בגרמנית משמעותו "לאַיֵין".

גם בספר ישעיהו מופיע הצירוף אם כי תוך שינוי: "שֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל", ובספר משלי הוחלף השה בשור: "כְּשׁוֹר אֶל טָבַח יָבוֹא." באיכה רבה מקונן יעקב אבינו על בניו שנמסרו ביד אויביהם כצאן לטבחה, ובפרקי דרבי אליעזר קורא משה לשלושת האבות, "אם אתם בני העולם הבא, עימדו לפניי בשעה הזאת, שהרי בניכם נִיתנו כצאן לטבחה".

היהודים המובלים/מובאים/נמסרים/ניתנים/ אל מותם – בכל פעם הפועל שונה – אכן זעקו לשמיים. האם אלוהים ישן, כפי שמרמזים הפסוקים "עוּרָה, לָמָּה תִישַׁן אֲדֹנָי? הָקִיצָה, אַל תִּזְנַח לָנֶצַח"?

איך יתכן שלא שמע את שוועת החפים מפשע ולא הקיץ מהתרדמת שבה שקע? וכיצד להמשיך ולדבוק באמונה במי שאוזניו טחו ואת פניו הסתיר? "לָמָּה פָּנֶיךָ תַסְתִּיר," נכתב במזמור מפורשות.

פעם, בערב כיפור אחד, העזתי לשאול את אמא. היא סיפרה כיצד חלפה השמועה במחנה כי זהו יום הכיפורים. את הדברים רשמתי מפיה בספר "כובע זכוכית".

"שרנו כל נדרי בתוך הבלוקים. הם הביאו סירים עם מרק אמיתי, ואנחנו לא אכלנו. הצליפו, ואנחנו לא אכלנו."

נפשם אמנם שחה לעפר, ככתוב במזמור, אך הם הרימו ראש ומרדו.

נאוה סמל היא סופרת ומחזאית. אמה מרגלית (מימי) ארצי, תיבדל לחיים ארוכים, לבית ליקוורניק ולבית שפירא, שרדה את השואה.

פורסם באתר התנ"ך 929, 24 אפריל 2017