מאמרים

נאוה כפולת השמות

מבוא לספר "להיות שחקנית" מאת נָאוָה שאן

נָאוָה שאן ואני חלקנו את אותו שֵם. אני זוכרת את תגובתי המשתאה כשהציגה את עצמה בפני יום אחד בחיפה באמצע שנות השמונים. למרות פער הגילים נוצר בינינו קשר מיידי. היא היתה הנָאוָה המבוגרת ביותר שהכרתי מימי, שכן השם הזה אפיין נשים צבריות בנות דור הישראלים הראשונים. נָאוָה - מילת מחמאה בעברית צחה, וציטוט מ"שיר השירים", הספר הכי רומנטי בתנ"ך.
בסקרנותי הידועה לשמצה, מיהרתי לגרד את הציפוי הישראלי ועד מהרה נתגלה שמה המקורי - וָאוָה.

ארכיאולוגית השמות בישראל ממחישה את הקונפליקט הזהותי ואת המטוטלת הנעה בין עבר ועתיד. הישראליות בחרה במופגן בשמות עבריים ובמיוחד באלה בעלי זיקה למקרא ולעצמאות היהודית הקדומה. בכך הפנתה עורף לגלות, לזוועות השואה ולקיום היהודי העגום שקדם לציונות ולמדינת ישראל. הישראליות החדשה ביקשה חלון הזדמנויות חף מעבר קודר ומעיק ופניה היו נשואות אל העתיד.
וָאוָה - השם הצפין עולם אבוד וחיבר מיידית אל שרשרת של שמות אחרים, נשאי זיכרון ואובדן, שגם אותם גלגלתי על לשוני בעקבות ההיכרות עם נָאוָה שאן. פראג, טרזין, אושוויץ - שלושת המקומות שחרטו בה צלקות והותירו בה את המטען שאותו נשאה כל חייה, גם כשלבשה דמויות אחרות על הבמה.
והיה עוד שֵם לועזי - הוּבֶּרְט, הגבר שחיכה לה במשך עשרות שנים ונדר לגלח את זקנו רק כאשר תשיב לו אהבה.
נפתולי הקשר ביניהם כאילו נלקחו מספר של טולסטוי או ג'יין אוסטן.

מוָאוָה לנָאוָה - ההמרה הזו איפשרה שכחה זמנית, פרידה מן הזכרונות המדממים וראשית קצה של ריפוי. השם החדש איפשר חציצה בין ההווה הישראלי העז והמשכנע ובין משקולת הזיכרונות המבעיתים שמשכו למטה.
במקרה של וָאוָה היה מדובר בהחלפה של אות אחת בלבד, כל כך מעט - כל כך הרבה. כשנפגשנו לראשונה כבר היתה פתוחה לספר לי את קורות חייה ולחבוש את "כובע הזכוכית" ביחד איתי. זה היה שמו של הספר שכתבתי על בני הדור השני שבעקבותיו יצרה איתי קשר. בשבילה היה הספר אות לתמורה, שכן היא טענה כנגד בני דורי שחסמו את עצמם בפני הוריהם וסירבו להקשיב לעדויות השורדים.

היינו לידידות. היא נהגה להתבדח שאני החברה הצעירה ביותר שלה ואני התגאיתי בחברה שהייתה אף מבוגרת מאמי.
ליוויתי את נָאוָה בהצגת היחיד שלה "רקוויאם לטרזינשטדט" שהעלתה ברחבי ישראל; קיבוצים, מושבים, עיירות פיתוח, כמו גם ערים גדולות. במשך שנים נסעה במכוניתה החבוטה עד למקומות הנידחים ביותר, מציגה על במות פשוטות, לפעמים ללא תאורה ואביזרים, את המחזה על עוצמת ההישרדות התרבותית בגטו טרזין. היא נסעה והציגה בנחישות ובהתמדה, מתוך תקווה שהנה עוד צופה ועוד צופה ייחשפו לסיפור ויצטרפו לשרשרת הזוכרים.
ליוויתי את נָאוָה גם כשגילמה את דמותה של פולה צימרמן במחזה הרדיו "רעב" על פי סיפור מ"כובע זכוכית" שלי. ההזדהות שלה עם פולה הייתה עמוקה. הייתה לי תחושה שהיא מבינה את הדמות טוב יותר ממני. היא זו שפירשה אותה בשבילי והסבירה לי את מניעיה להרעיב את עצמה למוות ובלבד שילדיה יזכו למנה קטנה של אושר.
לא תהיה זו הגזמה לומר שהתיאטרון היה כל חייה של נָאוָה. היא השתייכה לדור הנפילים שלמען התיאטרון היו נכונים לויתורים אישיים, כאשר משפחה וילדים הם במקום שני, שכן התיאטרון אף הוא היה לעמוד תווך במפעל ההתחדשות הלאומית. להיות שחקנית פירושו היה ליטול חלק בשליחות הציונית הגדולה, ולא רק סיפוק של מאוויים אישיים. התשוקה לתיאטרון לא כבתה בשום שלב בחייה. "אני רוצה למות על הבמה", הכריזה לא אחת בדרמטיות תואמת.
ואילו אני החזרתי: "את חייבת להעלות את קורות חייך על הכתב". תחילה סירבה. הכתיבה איננה תחליף לבמה, הטיחה בי. מי שהתרגלה לאור הזרקורים ולתשואות, התקשתה למצוא סיפוק בחיי הסופר שכאחרון פועלי הבמה, הוא נחבא מאחורי הקלעים. אט אט השתכנעה. אחר כך שקעה כל כולה בכתיבת הביוגרפיה. חייה חזרו אליה במלוא עוצמתם, כאשר היא צופה בנוף הנפרש בדיעבד, מתעכבת על הצמתים שעיצבו את אישיותה וגורלה, מישירה מבט לרגעי הכישלון והאימה כמו גם להתרוממות הנפש.
לסטודנטים ב"בית צבי" בית הספר הגבוה לאמנויות הבמה בישראל, שם אני מחלקת מדי שנה מלגה על שמה של נָאוָה שאן, אני מספרת על ניצחון הרוח. על במה בישראל אני מנסה להעלות באוב במה אחרת, ואת נָאוָה - השחקנית הראשית בדרמה האמיתית בטרזין - כשהיא ניצבת מול הקצונה הנאצית ומבצעת את "הקול האנושי" של ז'אן קוקטו. בקלות הייתה יכולה לשלם בחייה על התעוזה והחתרנות, כי מי העז להטיח אז קול מתריס וחסר מורא בעריצים?
לתלמידים בבתי ספר בישראל אני קוראת את השיר שכתבתי על נָאוָה הנושא את הכותרת: "גיבורה אמיתית".
היא עמדה לפניהם, אז בימים האפלים ההם , כשיהודי היה פחות מאדם
ונפרצו ארובות הדם, והעולם היה 'לא-עולם', חברתי וָאוָה, שבעברית קראו לה נָאוָה. היא עמדה מולם ודיברה, כי לפתוח את הפה, אז בימים הרעים ההם,
זאת הייתה הכי גְבוּרָה.

ועוד ליוויתי את נָאוָה - אני מעולם לא קראתי לה בשום שֵם אחר - כשלצידה הוּבֶּרְט שנותר תמיד הוּבֶּרְט. הגבר הצ'כי הרומנטי הלך אחריה לארצה הלא זרועה, לחיי גלות בעיר קטנה על שפת הים התיכון בשם חיפה, שלא דמתה לפראג כלל. הוּבֶּרְט לא למד לדבר עברית, זולת מלה אחת - שמה החדש נָאוָה שאותו גלגל בעונג מיוחד על לשונו. אף פעם לא הצלחתי להבין מתי בחר לקרוא לה כך ומתי אחרת.
נָאוָה/וָאוָה, תחת כל שם היא הילכה עליו קסם.

בביתי בתל אביב צמוד לקיר ארון ישן, מצוייר ביד, שאותו הביא הוּבֶּרְט מצ'כיה לישראל כשהוא כבר מגולח זקן. הנדר שנדר לוָאוָה, התגשם עם נָאוָה שהשיבה לו סוף סוף אהבה. את הארון שחצה גבולות וזמן נתנו לי במתנה. הם רצו שאהבתם תהיה נוכחת בחיי ותלווה אותי גם בהיעדרם.
מדי בוקר, אני רואה את קרני השמש נשפכות על העץ הישן שצבעיו זלגו מזמן, ובו אני שומרת אלבומי תמונות ותיעוד אישי ומשפחתי, ולפעמים נדמה לי שבזהרורים שנלכדו בזרקור האור אני מזהה גם את צלליתה של נָאוָה. עוד רגע ותצעד לקדמת הבמה...

© All rights reserved to NAVA SEMEL 2017