בְּלִיַעַלָה

דווקא כשהלילה נראה כל כך מוגן
ואפילו בשמיים אין סימן לשום ענן,
ואמא מחבקת ואומרת: נוּ תישן,
פורץ אצלי בראש כזה מין בלגן.
מישהי נטפלת, משתוללת,
עלילות היא מעוללת,
כל מה שטוב בְּלִיַעַלָה מקלקלת.
בליעלה - זו מלאכית החבלה,
מכשפה מגעילה, כזאת נבלה.
מקשקשת ובוחשת,
להפריע מתעקשת,
ובראש שלי רוחשת,
כאילו הוא שלה. איזו השפלה,
כזאת בליעלה, אצלה הכל שלילה,
משקשק רק בגללה,
ת'מחשבות היא מרעילה,
ואין שום לָה- לָה- לָה,
רק שירי בהלה.
כמו:
לכובע שלי שלוש פינות- שם יארבו לי המון סכנות.
או:
גינה לי גינה לי חביבה - ובערוגה עגבנייה רקובה.
וגם:
יש לנו גולם במעגל - ואני סתם ילד חסר מזל.
והכי:
נַד נֵד נַד נֵד - הם עולים - אתה יורד.

'סתלקי מפה בליעלה,
את למלכודת מפילה,
ורק אותי את מפלילה.
מה שעשיתי בזדון, וגם מבלי להתכוון.
ה"לא" שהורס את ה"כן".
הסליחה שלא הספקתי לבקש.
ה"אֵין" שמקלקל את ה"יֵש".
מה שרציתי לשנות, כל הדמעות והתלונות,
ואת מי שלהחזיר אי-אפשר,
ומה שיהיה כשכבר לא אהיה,
אחרי מחר שאחרי מחר.

לכולנו, קטנים כמו גדולים, ככה אמא אומרת,
יש בְּלִיַעַלָה שבלילות מטרטרת,
ובתוך הראש מקטרת, דוקרת.
וכשאמא מתכרבלת לידי במיטה,
גם הבְּלִיַעַלָה שלה קופצת מעומק ילדותה.
מביאה לראש של אמא מצעד של זיכרונות מרים.
כל הפחדים הנסתרים.
העלבונות, האסונות, הדאגות הישנות,
וכל החדשות שנוספו בינתיים,
מאתמול ומלפני שנתיים.
ולמרות שאמא היא כאילו מבוגר כל-יודע,
גם אותה מופע האימים משגע.
כל דבר טוב שרוצה לצמוח ולצאת,
בליעלה המנוולת בכוח מדכאת.

לפתע אמא נזכרה ברעיון מבריק.
מין טריק, שאת המכשפה תכף מפסיק.
אמא את האותיות החליפה והשֵם התהפך:
בְּלִיַעַלָה היתה לעַלֵילִבָּה -
ואז,
מלאכית החבלה התחלחלה,
מהבמה שלה נפלה.
התבלבלה - האומללה.
אמא ואני החלטנו ללחוש, אחת שתיים שלוש,
לגרום לבליעלה כזה כאב ראש.
בְּלִי, בְּלִי, בְּלִי!
יַעַלָה, יַעַלָה, יַעַלָה!
יאללה בלי!
יאללה בלי!
וזאת רק ההתחלה, במשימה לחיסול בְּלִיַעַלָה.
המאבק על חופש מחשבה,
כיף המילה הטובה.
הלאה הייאוש, בא תורך תקווה.

אמא ואני קראנו לה עַלֵילִבָּהּ
בהטעמה, מתוך כוונה מרובה,
וליתר ביטחון הוספנו תכסיס,
שאת בְּלִיַעַלָה תמיד מרגיז ומכעיס.
כי יש מלים שהמרשעת ממש מתעבת,
במיוחד כשאומרים "אני אוהב - אני אוהבת"
אמא הסבירה:
כשקוראים לבליעלה "עַלֵילִבָּהּ"
היא מרגישה כאֵב.
בגלל היפוך השם,
גם לה פתאום יש לֵב.

בחיי, אני נשבע, מהלילה אדבר עַלֵי לִבָּהּ,
להגיד ת'מלים לא אשכח,
זה הקסם, עכשיו היא תברח.
אוהבת אותְךָ
אני אוהב אותָךְ
תמיד להגיד - מכאן ואילך.

ואם נדמה לכם שלסיפור הזה אין סוף של ממש,
זה מפני שכשמשהו נגמר,
מיד מתחיל דבר חדש.

פורסם במעריב לילדים 2003

 

 

© All rights reserved to NAVA SEMEL 2017