קראנו לו לולו, למרות שידענו שזה לא שמו האמיתי.
הוא ישב בראש התלולית, באיזור של החול היבש, וזימר לעצמו מנגינה משונה שלא שמענו מעולם, עם המלים "לו, לו, לו".
אז קראנו לו לולו. כל אותו היום הוא צפה בנו, איך אנחנו מחטטים בחול היבש והלוהט, וגם ברטוב הקריר, ואני אפילו נכנסתי פעם אחת לים בבגדים כשחשבתי שלפני שט מקל של ארטיק, אבל זה היה סתם ענף של עץ שלא ברור מאיפה בדיוק הוא נסחף לים.
חנה ליכט אמרה שהוא נראה עצוב ואני אמרתי שהוא סתם משועמם, אחרת איזו סיבה יש לו לבלות אחר צהריים שלם על התלולית ולעקוב אחרינו. מדי פעם, כשהיינו משליכים בו מבט מקרי, היה מתחמק, תוקע את עיניו בים שלפניו, כאילו הוא חוקר את כיוון הגלים.

כל אותו יום הסתובבנו בחלק המלוכלך של החוף. זה שהשליכו אליו את האשפה. חפרנו בין עטיפות של סנדויצ'ים ומסטיקים ובקבוקי גזוז ריקים, ומצאנו דלי שבור וכף פלסטיק דהויה ועוד כל מיני אוצרות שאנשים שכחו, כמו גלגל-ים מפוצץ ומטקות בלי כדור.
קראנו לעצמנו "צוות חיפוש", ולפעמים דמיינתי לעצמי, בלי לשתף את חנה ליכט במחשבות שלי, שאני תום סוייאר והיא בקי תאצ'ר, אבל בים של תל-אביב לא היו אינדיאנים ואף אחד לא רדף אחרינו. זה היה הים שלנו, היחיד והמוכר, שבילינו בו את כל החופש הגדול וידענו מראש מתי מתנפנף מעל לסוכת המציל דגל לבן ומתי דגל שחור.

חנה ליכט הייתה התלמידה הכי חרוצה בכיתה, אבל זאת לא הייתה הסיבה שהתחברתי אליה. לחנה היה מזל. כבר פעמיים היא זכתה בחידון הציור השבועי לילד וקיבלה בדואר חבילת "דוק" ומשחק "מחשבת". הכיתה ביקשה לראות את המעטפה שהיה רשום עליה "לכבוד הגברת חנה ליכט" וכולנו צחקנו, כי חנה לא נראתה כמו שום גברת.
אני רציתי להתחבר למזל שלה וחנה, לא ברור לי למה, הסכימה להתחבר אלי וככה יצאנו לחיפושים ביחד. הגענו אל החוף בצהרים. זה היה היום האחרון של החופש ואת המשימה היינו חייבים למלא עד הערב, כי למחרת היה המועד האחרון למשלוח.
חיפשנו מקלות של ארטיקים עם אותיות. המפעל הבטיח שמי שיצליח לאסוף מקלות ולהרכיב את המשפט "ארטיק קרטיב בכל פה", ישתתף בהגרלה ואולי יזכה בטיול באווירון בשמי הארץ. אני עוד לא הייתי באילת, ובאווירון בטח שלא טסתי ואפילו לא הכרתי מישהו שטס. חשבתי שאם המזל של חנה יידבק אלי ואני אזכה לראות את אילת לפחות מלמעלה, זה יהיה שווה את כל המאמץ. גם את מבטי הלעג של החברים שלי ואת ההערות המעליבות שלהם שיצאתי לחיפושים דווקא עם ילדה, הייתי מוכן לסבול.

חנה ליכט שאלה "אתה חושב שגם לולו מנסה להשתתף בהגרלה?" ואת השם לולו היא לחשה, שלא יישמע וייעלב, מפני שזה לא היה השם האמיתי שלו. אני עניתי שאני לא בטוח, אבל השתכנעתי יותר ויותר שלולו אפילו לא יודע על מבצע הארטיקים והפרס באווירון, כי הוא לא קם ממקומו על החוף, וגם הבגדים שלו נראו משונים בשביל משימת חיפוש רצינית. הוא לבש מכנסי חאקי ארוכים ולראשו חבש מין כובע של זקנים, ופעם אחת התכופף אל כובע הטמבל שלי שרוח פתאומית העיפה קרוב אליו ובחן אותו, כמו איזה חפץ מוזר שהוא רואה בפעם הראשונה.

נברנו בחול בכפות הידיים וגם באצבעות הרגליים. החרבנו ארמונות שילדים קטנים טרחו כל הבוקר לבנות, הצפנו את התעלות שהם חפרו והצלחנו לחלץ את כל מקלות הארטיקים שהיו קבורים שם ובערמות האשפה. לאט לאט התחלנו להרכיב את המשפט ורק האות "בית" חסרה לנו.
בינתיים מילאה חנה ליכט את הכיסים שלה בצדפים ואני מצאתי אולר שהידית שלו שבורה, אבל הייתי בטוח שאני אוכל לתקן. אחר כך חנה גילתה קונכייה נהדרת, שלא היה ברור מאיזה מקום רחוק התגלגלה לחוף שלנו. אני חשדתי שהקונכייה עשתה את כל הדרך הארוכה מאילת ובגלל זה הייתי בטוח שהמזל של חנה ממש קרוב אלינו, רק שלא רואים אותו בעיניים ולכן אי אפשר להוכיח שהוא קיים. שנינו הצמדנו את הקונכייה לאוזן, כדי להקשיב, אבל לא ידענו להבדיל אם זה הים שבקונכייה או הים האמיתי שבחוץ.
היינו קרובים. מאד קרובים, ואז פנתה חנה ליכט אל לולו ושאלה "גם אתה רוצה להקשיב?". הרגשתי מאוכזב ולא ידעתי למה, ושמחתי פתאום כשלולו לא ענה. מההבעה הנבוכה שעל הפרצוף שלו הבנו שהוא לא מבין מילה בעברית.
חנה ליכט לחשה "הוא עולה חדש", ואני, שכבר קלטתי את שיר הלולו שלו, התחלתי לזמזם לי בשקט.

מוכר הארטיקים עבר לידינו מדי שעה, ואחרי שהתווכחנו אם כדאי או לא כדאי לבזבז את הכסף שאמא נתנה לי לנסיעה בחזרה באוטובוס, החלטנו לקנות ארטיק, אבל המקל עם ה"בית" המבוקשת לא התגלה מתחת לארטיק. בכל זאת שמחתי שחנה ליכט ואני בזבזנו את הכסף, מפני שליקקנו אותו ביחד.
מצאנו מקלות קבורים באדמה, דגנו מקלות שנסחפו לקצף ונראו כמו רפסודות לדגים ואני אפילו חפרתי ליד סוכת המציל, כי בצֵל, זה ידוע, אוכלים יותר ארטיקים.
היינו מיואשים. בזבזנו גם את הכסף של חנה שהספיק לעוד שני ארטיקים, עד שאפילו ההנאה עברה. את הארטיק האחרון זרקנו ישר לחול, רק כדי לחשוף את המקל ולגלות איזו אות מסתתרת בקצהו.
כבר היו לנו ארבעה "אלפים" מיותרים ושלוש "טית" אבל ה"בית" המרגיזה לא נמצאה. קיללתי אותה. גם האשמתי את המפעל לייצור ארטיקים שהעלים אותה בכוונה כדי שאף אחד לא יזכה בפרס.
השמש התרחקה ואני ראיתי איך הטיול החלומי באווירון הולך ומתרחק ולא הבנתי מה קרה למזל של חנה ליכט שגם הוא התרחק ממנה פתאום. שעון לא היה לנו, כי לשנינו עוד לא הייתה בר-מצווה, אבל לפי השמיים ידענו שהזמן מתכווץ ועוד מעט נצטרך לחזור הביתה.

מוכר הארטיקים קרא "ארטיק קרטיב סיבוב אחרון!" ונראה היה שאת הארגז שעל גבו הוא סוחב ביתר קלות. לא נשאר לנו כלום. לא כסף, לא מזל ואפילו לא תקווה.
המוכר פתח את הארגז ואת שני הארטיקים האחרונים החליט לתת לנו במתנה. המוכר אמר "הבאתם לי הרבה מזל היום, ילדים. תסתכלו, הארגז שלי כמעט ריק."
לולו צפה בנו ממרומי התלולית. העיניים שלו בחנו את חנה ליכט שזללה במלוא הפה. על הקרקע, ליד הרגליים היחפות שלה, נספגו כתמי שוקולד וטיפות וניל, והחול היבש והמשעמם היה זרוע פירורים צבעוניים, כי היא אכלה ארטיק "לוקס". בכעס בעטתי וכיסיתי הכל. אמרתי "סתם בזבזנו את היום האחרון של החופש הגדול."
המוכר חייך "יהיו עוד חופשים ותמיד יהיה ים, ולי לא יעיק יותר שום דבר על הגב", הוא הניף את הארגז בקלות רבה והוסיף "להתראות בקיץ הבא, ילדים."

הארטיק האחרון שלי היה רך, כי גם ממנו הקור התרחק. נגסתי בו, כאילו אני ממלא חובה, ואז ראיתי את לולו גולש מהתלולית. הוא עמד ללכת לבית שלו, איפה שזה לא היה. את כובע הזקנים הוא יישר, מנער את מכנסי החאקי הארוכים ובידו אחז משהו שהרים קודם מן החול.
חנה הרימה את העיניים שלה ואז קראה בקול רך "לולו" ולהפתעתנו הוא הסתובב, כאילו זה באמת היה השם שלו, למרות שאנחנו המצאנו אותו לפני כמה שעות, כשהשמש עדיין בערה.
ומבלי שחנה ליכט הורתה לי, היד שלי צעדה קדימה ואני הושטתי לו את הארטיק שלי.
לולו חייך. מין אור שטף את הפנים שלו, וזאת לא הייתה השמש. הוא נגס בו בזהירות וטעם, ושוב טעם וליקק. אני חשדתי שזו הפעם הראשונה שהוא אוכל משהו קריר ומתוק כזה, כמו לזלול בבת אחת את הקיץ. ולמרות שהארטיק נמס במהירות, שום טיפה לא לכלכה את הבגדים שלו, וכאשר לולו סיים הוא הושיט לחנה ליכט את המקל בלי להגיד מילה.
חנה ליכט אמרה "זה ארטיק" והוסיפה "ולי קוראים חנה אור."
עמדתי נדהם. לא ידעתי שהמשפחה שלה עיברתה את השם, כמו שראש הממשלה שלנו בן-גוריון ביקש מכולנו לעשות. השם החדש נשמע לי יפה ומתאים, גם אם המזל של חנה ברח ממנה ליום אחד.

לולו עזב את החוף שהיה עכשיו שומם לגמרי. רק חנה ואני עמדנו ובידינו צרור המקלות הגדול שאספנו והיא מגוננת על כיסיה התפוחים מצדפים. לולו חזר על המילה שחנה לימדה אותו, כמו מישהו שלומד בעל-פה למבחן מהפחד שיישכח הכל בבוקר, וככה המילה "ארטיק" הלכה והתרחקה מאיתנו.
מקצה הרחוב שמוביל לים רצה לעברו של לולו אשה אחת. היא חיבקה אותו וליטפה את ראשו מתחת לכובע הזקנים. שמענו אותו אומר לה בגאווה "א ר ט י ק", והמילה נשמעה פתאום אחרת לגמרי.
וכשלולו כבר הלך ונעלם באזור שבו השתלט החושך, הבטנו במקל ולא האמנו. בקצה שלו - בקושי אפשר היה לקרוא - הייתה חקוקה האות "בית", זו שחמקה משנינו כל אותו היום.
כשהלכנו הביתה ברגל, עטופים בערב היורד ורועדים קצת מקור, ואולי גם מהתרגשות, שאלה חנה בקול מבויש - הפנים שלה היו מוסתרות ממני - "נכון שהיינו צוות חיפוש מוצלח?" ואני הנהנתי בראשי והמלים נתקעו לי בגרון.
ורק כשהגענו לרחוב שלנו העירה חנה שבכלל לא שאלנו אותו לשמו האמיתי.

חנה ליכט ואני לא זכינו בהגרלה. למרות שהרכבנו את המשפט "ארטיק קרטיב בכל פה" ולא החסרנו שום אות, וחנה גם הוסיפה למכתב שלנו ציור של ילד עם כובע של זקנים, מלקק ארטיק בחיוך מאושר.
בעיתון פרסמו את תמונתה של הילדה שזכתה בפעם הראשונה בחיים שלה להמריא באווירון וראתה את אילת מלמעלה. קינאתי בה מאד, וחשבתי לעצמי שהילדה הזו לקחה מחנה בהשאלה את המזל שלה וקיוויתי שאולי בפעם הבאה המזל יתחרט.
מהצדפים שאספה חנה באותו יום, היא שזרה מחרוזת גדולה ונתנה לי במתנה ביום הראשון ללימודים, בלי שאף אחד יראה.
כשהמורה קראה את שמות התלמידים לפי הסדר חנה אור כבר הייתה הראשונה ביומן וכל הילדים איחלו לה הרבה מזל עם השם העברי החדש שלה שמתחיל באות "אלף", וכשהמורה הגיעה לאות "למד" שמעתי פתאום קול בתוכי מזמזם. זכרתי אותו יורד מהתלולית, נבלע ברחוב המחשיך. ממש ראיתי אותו מצמיד אל האוזן את הקונכייה הנהדרת שהתגלגלה אל החוף שלנו מאיזה מקום רחוק, אולי מאילת. עד היום אני לא יודע אם זה היה הים שבפנים או הים שבחוץ שזמזם "לו לו לו."

קיץ 1994. כל הזכויות שמורות.

פורסם בשבועון לילדים "כולנו" 1994
פורסם ברבעון הפסיכולוגיה של אוניברסיטת חיפה "נפש".