זינגר מאת פיטר פלאנרי  בימוי: מיכה לבינסון

קורותיהם של שלושה שניצלו מהתופת: סטפן – ילד שמסרב לשכוח, מאניק – קומוניסט שאינו מסוגל לזכור ופיטר זינגר – שמנסה לשכוח ואינו מצליח; זינגר מפלס את דרכו, תוך ניצול וסחיטה, מפליט עלוב וחסר כל, לאיל הון רב נכסים ולדמות מפתח באצולת הממון הבריטית. המחזה רב-הדמויות, המשתרע על פני יותר מחצי מאה – מתחיל במחנה ריכוז ומסתיים בימינו אלה – מבוסס ,בין השאר, על סיפור חייו של איל הנדל"ן הלונדוני פיטר רחמן (המונח "רחמינזם" הפך להיות מושג במילון אוקספורד – ניצול דיירים באמצעי עושק וסחיטה).
"זינגר" הוא מחזה עטור פרסים, מרגש, מרתק, ומעורר מחשבה.  

קורותיהם של שלושה שניצלו מהתופת הנאצית: סטפן – הילד נצחי שמסרב לשכוח, מאניק – הקומוניסט שאינו מסוגל לזכור, ופיטר זינגר – שמנסה לשכוח אך אינו מצליח. זינגר, גיבור המחזה, מפלס את דרכו, תוך עושק וניצול, מפליט מושפל וחסר כל, לאיל הון, רב כוח ושררה, ולדמות מפתח באצולת הממון הבריטית.
המחזה, המתפרש על פני למעלה מחצי מאה, מתחיל במחנה ריכוז ומסתיים בימינו. הוא נכתב בהשראת דמותו האמיתית של איל הנדל"ן הלונדוני פיטר רחמן (המונח "רחמניזם" הפך למושג במילון אוקספורד: "ניצול דיירים באמצעי עושק וסחיטה").
"זינגר" הוא מחזה עטור פרסים, מרגש, מטלטל ומאתגר מחשבה. 


הערות על הזמן ותפיסת מחנה הריכוז במחזה זינגר
מאת נאוה סמל

לפני שנים פגשתי בפולין ניצול שואה שאמר לי "אושוויץ היא הורתי המחרידה." פיטר זינגר, גיבור מחזהו של פיטר פלאנרי, מביע השקפה דומה. "אושוויץ היא האמת! שם למדתי כל מה שאני צריך לדעת על עצמי. שם אני, פיטר זינגר, נולדתי, ואתה סטפן גוטמן, הבאת אותי לעולם".                           
לאורך המחזה מתחולל מאבק בין שתי תפיסות. האם הוטמעה אושוויץ בנפשו של הניצול, או שמא היא "פלנטה אחרת" מחוץ לו? ה"הפלנטה האחרת", כפי שהובעה בפי הסופר ק. צטניק במשפט אייכמן, מייצגת תפיסה מוקדמת של דור הניצולים. הזוועות שעוללו להם התרחשו מחוץ למסגרת הזמן הנורמלי, ומבצעיהן היו "התגלמות הרוע"- מפלצות דמוניות מעולם אחר. ואמנם בחיפושיו הנואשים של זינגר אחרי גאילונס, התליין האוקראיני מאושוויץ, הוא מבקש לעמוד פנים מול פנים מול הרשע לשמו.
התפיסה השניה, אותה מביע זינגר בסוף המחזה- לאחר שהעימות עם גאילונס כבר התרחש- מציגה שינוי וקרובה יותר לתפיסת "הבאנאליות של הרוע", עליה הצביעה המסאית האמריקאית חנה ארנדט. מה שהתחולל במחנה הריכוז הוא חלק מן המסגרת האנושית, כאשר התליינים- כמו גם הקרבנות- הינם בני אדם רגילים ולא יצורים מיתיים. ואף כי התפיסה השניה אין בה כדי להקל על הניצולים משום שהיא מאלצת אותם להודות כי בשר ודם הם שעוללו להם את הזוועה, זוהי התפיסה המובילה את פיטר זינגר בסופו של דבר להתפייס עם זהותו שאבדה.
במרכז המחזה שלוש דמויות שמנגנון הזמן שלהן השתבש. אצל זינגר מואץ הזמן ומאבד את הרצף התקין שבין לידה, חיים ומוות. ה"שעון הממהר" מאפשר מעגל אינסופי של מוות ותחיה חסרי משמעות. אצל סטפן עצר שעון הזמן מלכת. סטפן אינו מזדקן, ולא זו בלבד שהוא הופך את הגוף לאנדרטה המנציחה את הילדים המתים עליהם היה ממונה בבלוק באושוויץ, הרי שגם בתפיסתו את מה שארע להם אין מתחוללת תמורה. בעקבות "השעון שקפא" לא מתקיים דבר, זולת שיחזור אינסופי וליקוט מנבכי הזכרון, באמצעות ציורי מחנה הריכוז. ואילו אצל מאניק ה"שעון מפגר" והזמן במוחו החבול נסוג לזה של ילד רפה שכל.
בראשית המחזה מניח פלאנרי את היסודות לתודעת הצופה כי החיזיון מתחולל בבועת הזמן של בימת התיאטרון ואיננו חיקוי של המציאות.
זינגר, סטפן, מאניק, גאילונס, והאחרים הינם רק הדמיות של גורלות, מעין היקש מן הפרט אל הכלל, בדומה לציוריו של סטפן. הסיפור שהיה הוא שהיה, ואולם על הצופים להיות ערים כל העת לאזלת הזיכרון להעלותו בשלמותו. דמות המקהלה מהווה מבחינה זו תמרור מסייע. הלה מצביע על זרימת הזמן האובייקטיבי, מוסר עמדה של משקיף מן הצד, המעיר על גורלם של הגיבורים בתוך המחזור הגדול של השנים הנעות.
בעימות עם גאילונס עומדות שתי תפיסות מחנה הריכוז חזיתית.
מפיה של רובי, בתו של גאילונס, מובעת התפיסה השניה. "השומרים במחנה לא היו בני אדם עליונים ולא יוצאי דופן... לא היו בהם רחמים גדולים או אכזריות גדולה. הם היו סתם אנשים רגילים." רובי מתחננת בפני גאילונס אביה וזינגר אהובה להשתחרר סוף סוף ממחנה הריכוז שבנפשם, עדיין אינה יודעת כי השניים ניצבים משני עברי מתרס האימה. גם בעקבות העימות אין נפשו בשלה למחילה עם עצמו, ולפיוס שמציעה לו אהבתה של רובי. נוכחותו המתמדת של המוות יוצרת אצל זינגר תחושה מדומה שהוא יכול לתעתע בו. בכל תחנה מגלגולי חייו נוכח זינגר באפסותו ואיננו מצליח למלא את הריק שבתוכו.
לשיא מגיעה תחושת האפסות כאשר גאילונס איננו מזהה אותו, ואפילו בנפש מענהו לא הטביע זינגר שום עקבות של זיכרון.
פלאנרי נמנע מלשרטט סימולים מיתולוגיים של קרבן ותליין. זינגר איננו מתואר כאדם טהור מידות, ובאופן אירוני מוטחת בו עצמו תדמית של התגלמות הרוע, כאיל בתים העושק דיירים במישכנות עוני. בבחירתו המוצהרת באנשים רגילים, מבקש פלאנרי להדגיש כי הטוב והרע נלושים במארג הנפש באורח סבוך ומורכב, כאשר בכל אחת מהדמויות מתקיים גם היפוכה. מאחורי המסווה של זינגר כמצליחן, מסוייטת נשמתו, והעדר היכולת לישון מעיד אף הוא על שבר בשעונו הביולוגי. תחושת אפסותו זוכה ללא הרף לאישור מידי החברה המתנשאת והמתנכרת. גם גאילונס, התליין רב העוצמה מן הפרולוג, מופיע בעימות עם קרבנותיו, כישיש עלוב, נכה ומסתגר מן העולם, השרוי במצב של הכחשה טוטאלית לאחריותו ומעשיו הנפשעים. הכלל של דמות והיפוכה תקף גם אצל מאניק; הבריון האלים מציית לפקודותיו של זינגר, כחיקוי מצמרר ליחסי מענה/מעונה שלמד במחנה הריכוז, ואף על פי כן הוא מגלה נאמנות ואהבה ללא סייג ואינו נוטר טינה לזינגר המשפילו. ואילו דווקא ברובי, בתו של גאילונס וזרע הרוצחים, טמון הפוטנציאל לתום, הבנה ואהבה.
פלאנרי מבודד אל הבימה גורל שאין בו הרואיקה מיוחדת. מעשה של התעללות והישרדות המשיק למיליוני גורלות אחרים. נסיונו של זינגר לנקום בגאילונס באמצעות בתו כושל, שכן במסגרת האנושית הגמול הוא בומרנג הפוגע בנוקם בעצמו. אך את הלקח הזה יוכל זינגר להבין רק כאשר ישתנה. האם יכול אדם להשתנות? תוהה סטפן. אפשר רק אם נותרה בו אמונה באדם. למרות נוכחותו של סטפן כסמן מוסרי וכתזכורת בלתי פוסקת לעברם המצולק, מתכחש זינגר לאמונה בטבע האנושי- עד לתמונה האחרונה במחזה שבו מציעים לו אילי הממון לשוב לסורו ולהקים תחת חסותו מחנות הסגר לחולי נפש. לא רק יצר הרע מוטח בפני זינגר, כי אם גם ההחמצה של חיים בצל הרוע בדמותה של רובי הנוכחת בתמונה. כאן מתחולל לפתע שיקום מנגנון הזמן אצל הדמויות. מאניק נזכר בזהותו האמיתית מן הימים שלפני המחנה, וסטפן חותך את פרקי ידיו כדי לחוש שוב את הדם הזורם בעורקים. באורח אבסורדי, דווקא מעשה ההתאבדות מפעיל את שעון העצר ששותק באושוויץ, והיא שתשיב בסופו של דבר, גם לזינגר את מימד הזמן הנכון. שוב לא יזדקק להרבה מיתות משונות כדי למצות עד תום את הגלגול הששי של חייו.
ההליכה אל האש שבסוף המחזה היא מעין בבואה להתאבכות במישרפות. זינגר מעפיל, אך הפעם איננו אוכל. רק בעולם התיאטרון יכולים בני אדם להיצרף ולשוב לספר את סיפורם האישי מידי לילה. "אילו היו לנו עוד לילה ואחריו עוד יום", כדברי פלאנרי, אפשר שכל בני האדם היו זוכים לישועה. הלילה והיום מן הפרולוג סובבים אף הם באחרית המחזה אל התיקון. על במת התיאטרון מסופרת אמנם האמת, אך לא במלואה, שכן "בתיאטרון תמיד נשאר עוד הרבה מה לספר." האם יאמר זינגר - ולו גם באיחור - תפילת "קדיש" מעל גופת סטפן? אולי יזכה אף הוא במנוחה נכונה.

נכתב במקור ב 1996