קטע

איך לספר את הסיפור?
מה שהיה חתום התחיל לאחרונה לבצבץ.
ואולי אין שום צורך לספר. האשה הזקנה מנסה להגן על החלטתה העקבית, ולדבוק בשתיקתה. שנים רבות כל כך בלמה אותו בתוכה.
ועכשיו, בלי שתוכל להדבירה, עולה השאלה מקברה, מתריסה וסודקת.
איך לספר?
ואולי הסיפור כבר סופר. ברגעים של הסח הדעת הסתנן, צץ והגיח כאשר הרפתה את אחיזתה. ומכיון שהמחשבה על הסיפור המתגולל עזוב וחשוף בלעדיה מחרידה אותה, נדמה לה שאין לה ברירה אלא ליטול על עצמה את תפקיד המספרת.
והיא אינה יודעת איך. וכשם שכבשה את הסיפור, כך היא כובשת עכשיו את השאלה. כי אם תיתן לה קול, יתפרץ הסיפור בלי שתהיה לה שליטה עליו, ואיבריו הגדועים יתפזרו לכל עבר, לא מוכרים אפילו לה.
ככל שהדבר תלוי בה, היא לא תספר את הסיפור במלואו.
הייתי ילדה שלהם. אבא ואמא. אהבתי אותם.
זאת יכולה להיות ההתחלה.
לא.
כך יבוא הקץ על הסיפור עוד לפני שהתחיל.
גם כשבלמה אותו בתוכה, היה הסיפור מבליח, ותוקע בה את זיזיו. זיזים אחרים התמוססו או נשרו, והיא קיותה שהזמן הוא טייח נאמן, המוחה את מה שאינו ראוי להזכר, אינו ראוי להיות מסופר אפילו לעצמה. לעתים רחוקות ניסתה לזמן אליה הבלחה נבחרת, ודווקא אז הזיכרון התמרד וסרב לשתף פעולה. רק בהסח הדעת, מעבר לגבולות השליטה, היה הזיז הבלתי קרוא ננעץ בה, כופה עליה את עצמו וגורף אותה אל תוך קרביו של הסיפור.
הייתי ילדה.
לא בחרתי להיוולד.
סביר להניח שהייתי מאושרת. בלי שהשאלה תישאל, כמובן. ילדים אינם נוהגים לתהות על אושרם.
מה את רוצה לדעת?
מה זה יועיל?
למה דווקא עכשיו?
מטח השאלות של האשה הזקנה מנסה לעכב את הבלתי-נמנע. אבל הנכדה אינה מוותרת: היא מתעקשת לקבל תשובות. 

מתוך הפרק הראשון

אין לי סיפור, המורה. אני נורא מצטערת. את יכולה לתת לי אפס. אני יודעת שהכוונה שלך הייתה טובה, וחוץ מזה זאת אני שהצבעתי בשיעור ואמרתי שהיא הייתה שָם, ואולי עשיתי את זה, אני מודה, קצת בשביל לעשות רושם, אז את השתכנעת שמוכרח להיות שָם סיפור, אבל אני לא מצאתי אותו, ואני נשבעת לך שהתאמצתי. רק בגלל זה מגיע לי ציון עובר. ישבתי איתה אחר צהרים שלם, עד הערב, והנה המחברת, תראי בעצמך, והייתי מוכנה לכתוב את הסיפור שלה, בדיוק כמו שאמרת, ואולי, לא נעים לי להגיד את זה כי אָת הרי המורה שלי, אין בכלל סיפור.
היא אפילו לא מסכימה שאני אקרא לה "ניצולת שואה". היא אמרה שניצולים זה כאלה שקרה להם נס, ובדברים כאלה הסבתא שלי בכלל לא מאמינה. ועכשיו אני לא יודעת איך לקרוא לה. שואה קטנה, זה מה שהיא אמרה, אני נשבעת שאני ממש מצטטת מהפה שלה, למרות שאיכשהו - לא יודעת למה - לא רשמתי.
אמרתי לה, אבל את ניצלת, נשארת בחיים, ואפילו הדגשתי את המילה "חיים", כמו שאמרת לי לעשות, אבל היא תיכף אמרה שלא היה שום נס, למרות שחשדתי שאולי אז היא דווקא כן חיכתה לנס. ואני ניסיתי, אני נשבעת לך, לבקש ממנה שתתחיל מהתחלה, כדי שאני אוכל לתעד הכל, ופעלתי בדיוק לפי ההוראות שלך, כי למרות שאת המורה שלנו להיסטוריה, למדת גם פסיכולוגיה באוניברסיטה, אבל היא כל הזמן הסתבכה והתבלבלה, למרות שזה בכלל לא מתאים לה להתבלבל, לפחות לא בעניינים כאלה. וכשחשבתי שהיא סוף סוף מתחילה, היא נעצרה והשתתקה, ושוב ניסתה ושוב הכל נתקע, ואני לא הבנתי איפה הבאג והתחלתי לאבד את הסבלנות, אבל בכל זאת ממש התאפקתי, כי הרי לא קל להם לחזור אחורה ואנחנו צריכים לדובב אותם ברגישות ובאחריות, והכי חשוב - לגלות הבנה, אם כי לעולם לא נוכל להבין באמת, זה מה שאמרת. אבל הניסיון להקשיב, גם זה משהו.

מתוך הפרק השני

אולי ההיסטוריה היא מין סיפור, מין שיר, קובץ אגדות, שבני האדם מספרים לעצמם בלילות. והסיפורים והאגדות והשירים הללו לוכדים בתוכם את האמת, בצופן שרק מעטים ירצו לפענח.
וגם על זיכרונה של הילדה אינני יכול לסמוך, מפני שעשיתי כל שיכולתי על מנת למחוק אותו. החרבתי אותו בידיעה צלולה, כך שיישמרו גופה ונפשה לשארית חייה שניתנו לי כפיקדון. אך אינני מתנער מאחריות למעשה המחיקה שלי, ולכן אני טומן את הזיכרון בתיבה מחוץ לגבולות גופה, מין מאור קטן שיחוג סביבה, יטיל את אורו המוחזר, ובלבד שהיא עצמה לא תיכווה. העדות הזאת תרבץ בחשכה עד לימים שבהם הילדה כבר לא תהיה, וגם אני אלך בדרך כל בשר.
הזיכרון הזה יישאר, אני מבטיח לעצמי, כשם שצחוקו של העכברוש יתקיים תמיד. זה הצחוק שמתהווה בחשכה גמורה, עד שאיננו יכולים אפילו לחשוד בקיומו. זה הצחוק שגם אם לעולם לא נצחק אותו, נקווה תמיד שמישהו אחר צוחק אותו, אף על פי כן ולמרות הכל.
אני קובר את העדות וסותם עליה את הגולל. לזרוס בתכריכים. יום אחד היא תקום לתחייה.
היהודים היו.
הילדה קיימת.
כנגד כל השִכחות, הזיכרון הזה היה ויהיה.

מתוך הפרק החמישי

קישורית לספר באתר של האמן האוסטרי גוטפריד הלנוויין  

01_206
  הספר בגרמניה

02_216 
הספר באוסטרליה

03_296

 

 

 תחריט צחוק של עכברוש
יצירתו של האמן רועי רוב

© All rights reserved to NAVA SEMEL 2017