"ההזדהות עמוקה עד כי לעתים יש הרגשה של עדות בגוף ראשון, ועם זאת שליטה מפוכחת, רבת כוח ועיצוב ספרותי אסתטי של הנוראות בחוויות."
הדואר, ארה"ב, 1985

"בכשרון ספרותי מרתק ומרגש מתאר הספר אנשים הנמצאים כמונו, כל העת בנסיעות ובחיפושים אחר אנשים, מקומות ותשובות לרגשי הפחד, הבושה והאשם... זה מסוג הספרים שכשאתה גומר לקוראם אתה מעיין בהם שוב בהתרגשות ומוצא עצמך רץ כדי לחלק את האוצר גם עם אחרים."
רשת שוקן, 1985

"סמל היא אחד היוצרים הראשונים בישראל שטיפלו באומץ בנושא הדור השני."
ניו יורק טיימס, 1997

"כובע זכוכית בוחן את השפעת השואה על בניהם הבוגרים של ניצולי השואה. הספר סייע לפרוץ את הדיאלוג בין הניצולים ובניהם שלא היו מסוגלים קודם לשוחח על העבר."
פורוורד, ניו יורק, ספטמבר 1990

"הסיפורים מצליחים לרגש ולהעביר את תחושת הפחד, אי הוודאות והזוועה שליוו את היהודים במחנות הריכוז. סמל עוד לפני גרוסמן, כתבה על ברלין, למרות שמעולם לא ביקרה בה, ועל אשה יהודייה שמכרה את גופה לנאצית באושוויץ - כאילו הייתה שם בעצמה."
חדשות, 1988

"ספר מרתק ומרגש."
מעריב, 1985

"הספר שפרץ מישור חדש של כתיבה על השואה... הראשונה בישראל שכתבה על ניצולי שואה ועל בניהם הצברים."
ג'ואיש אדבוקט, ארה"ב 1989

"כתיבתה של נאוה סמל חריגה בדור הצעיר של סופרי ישראל, לא רק בשל נושאיה, עושרה המחשבתי והעומק הרגשי שלה... הדימויים העזים פורצים ללא הפוגות כמעיין אדיר."
צבי הרמן, חבר השופטים של פרס משואה, המכון ללימודי השואה, 1988

"זוהי הסופרת ששברה את קשר השתיקה שרבץ על ישראל במשך שנים ארוכות."
פרנקפורטר רונדשאו, 1997

"ספר מרגש ביותר המביא מימד חדש ותפיסה ספרותית חדשה על הכאב הבלתי נתפס."
ד"ר נילס האנסן, שגריר גרמניה בישראל, 1985

"מורשת הכאב - סמל נזכרת בעוצמה בחוויות של הוריה ומתארת את חוויותיה כילדה שגדלה תחת אווירה זו כל חייה."
לוס אנג'לס טיימס, 1988

"ילדי ישראל נושאים עיניהם אל העבר... סמל דנה באומץ במודעות החדשה בישראל לגבי השואה, מבעד לעיניהם של בני הניצולים."
"דה ג'ורנל", ארה"ב, נובמבר 1988

"אם להתייחס אל נאוה סמל כמייצגת של דור, הרי באופן חלקי אפשר להיווכח שאת מקום הסלידה והניכור מתרבות הגלות תפסו הבנה ואהדה."
על המשמר, מאי 1986

"סיפור השתקמותו של דור שאחרי המלחמה ורצונם העז לחזור לחיים ולקיים אותם בעוצמה אדירה."
הד הקריות, 1988

"סמל מביאה בעוצמה את השואה, הזוועה והמשא שאחריהם"
מגזין את, ינואר 1988

"נאוה סמל היא סופרת רב-גונית שכבר כתבה רומנים וכמה הצגות לתאטרון אשר תורגמו לכמה שפות. אך בסיפורי "כובע זכוכית" ביקשה לנקז את המיץ המר שנטף מרדיפות וסבל ההורים ונקווה בילדיהם. הסיפורים מתארים דמויות של ישראל הנוכחית, כל אחת עם השוני הקיומי שלה, אך כולן לכודות בזיכרונות "מושאלים" וטובעות במערבולת של אלימות וטינה. הספר עובר על פני הייסורים של שלושה דורות, מתחיל במחנה ריכוז ומסתיים בגן שעשועים...... כתיבת הסיפורים היא קודם כל אמצעי כדי לשבור את קשר השתיקה - ההדחקה השיטתית בה ניסו השורדים להגן על עצמם ועל משפחתם מהאכזריות שסבלו. ודווקא זה נראה כתכלית הכתיבה: לחפש את טיפת הרעל כדי לחזור ולהחזיק בה, ואולי גם להירפא באמצעותה..... כתיבתה של נאוה סמל פועלת כתרפיה במעבר בין דיאלוגים מחוספסים ומונולוגים פנימיים.... אף דמות לא יכולה לכפר לגמרי על חטא שלא חטאה. אפילו החלפת התפקידים, שגורמת סבל למי שאמור כבר להיות רחוק ממקור הסבל, אינה יכולה לגאול מן המציאות. אמהות ואבות טובעים בשכחה ולילדים לא נותר אלא ללבוש בזעם את האבל".
24 Ore, איטליה 29 ספטמבר 2002

"נדירים המקרים בהם הספרות כל כך מחוברת לארץ בה נכתבת כמו הספרות העברית. טקסטים אלה צובטים, קרועים ודרמטיים, מודעים לעובדה ששם, ולא במקום אחר, נחתכים גורלות. ספרות זו היא כמו "אש בוערת במנורת העולם", לפי הגדרתו של דוד גרוסמן. אותה האש בוערת בעמודים של אחת הסופרות המעניינות ביותר של הדור השני, נאוה סמל, אשר הוצאת גואידה מוציאה לאור כעת את ספרה "כובע זכוכית".
החוט המקשר בין 11 הסיפורים הכתובים להפליא, הוא מצבם של "ילדי השואה" והוא מאחד את כל גיבורי הספר, מעניק להם אחידות תמטית, ומשתחל כתו מזהה של המחברת עצמה. במקום ההדחקה, או השתיקה של אלה המחפשים את השיכחה, פועל בדמויות דחף פנימי לקבל על עצמם את הכאב של הוריהם ששרדו את מחנות הריכוז. כאב זה הוא כמו "כובע זכוכית" על ראשם. [.....] משפט המפתח של הספר נאמר על ידי איתן: "אינך מבין שנולדתי לגבר ואישה שבמועד מסוים בחייהם חדלו להיות יצורי אדם. אנחנו ילדיהם של יצורים לכודים בחרפתם."
אי אפשר שלא לראות בהכרה זו את שבר החלום של הארץ שבה - כך השורדים השלו את עצמם - יוכלו לסלק את הפחד ואת הרמז להווה הדרמטי זרוע הדם.
איל מטינו, איטליה, אוקטובר 2002