חברים יקרים,

אני רוצה להמליץ על הצגה, שלפני שצפיתי בה לא הייתי בטוח שאמליץ עליה. כמי שטוחן שואה זה עשרות שנים, כחוקר, כמרצה, כבמאי, כשחקן, נדרשת הצגה בעלת זווית ייחודית מאוד כדי לטלטל  אותי, ולהוכיח לי - יסלח לי אלוהים - שהז'אנר הזה לא נפח את נפשו. כוונתי ל"רישיון לחיים" בתאטרון הקאמרי, שם שכבר מדיף נפטלין ציוני אנאכרוניסטי, שמתברר שמדובר במשהו שונה לחלוטין. יצירה מהממת. זהו מחזה נטול פשרות, שאינו עושה הנחות לאיש -לא לניצולי השואה שסבלם הופך אותם לחסרי רחמים והבנה כלפי צאצאיהם ההופכים לקורבנותיהם, לא כלפי הצאצאים שאינם אוזרים תמיד את תעצומות הנפש לנתק את שיליית הזיכרון של ההורה ולפתח חיים עצמאיים, ולא כלפי הבירוקרטיה הגרמנית הנוקשה המטפלת בניצולים באותם דפוסים ביורוקרטיים שהזינו את מנגנון ההשמדה, אך גם נופלים קורבן להכללות חסרות הצדקה מצד השורדים. ומצד שני, זהו מחזה על חמלה, על אנושיות, על מחילה, ואפילו אהבה בין יהודים לגרמנים, למרות הכל. מחזהו של המחזאי היהודי-אוסטרלי רון אלישע תורגם ועובד להפליא על ידי נאווה סמל, בוים ברגישות בלתי רגילה על ידי רועי הורוביץ, ומבוצע באורח מבריק על ידי אודיה קורן ושרה פון-שוורצה, ומעל כולן מרים זוהר, הראויה לפרס התאטרון על התפקיד הזה. איני זוכר מתי עמד קהל ומחא כפיים בהתלהבות כזאת, ומתי, כשנדלק האור באולם, נראו כל כך הרבה עיניים דומעות, גם שלי. ולא דמעות זולות שמפיקה מסחטת דמעות מברודוויי, אלא דמעות של כאב ותסכול לנוכח הקשר הגורדי הזה, המורכבות הבלתי נסבלת של זכר השואה, של העולם הריגשי של הניצולים, של עולם ילדיהם, ועל עולם רבים מילדי ונכדי הרוצחים. תודה לתאטרון הקאמרי, תודה לכל המעורבים בהפקה זו, שכל ילדי ישראל, יהודים וערבים, חייבים לראות אותה.