וידיאו של שירים מהמחזמר:

תוכנית:רגע של עברית

תאריך:26/06/2013

שעה:05:56:16

רשת:רשת ב

נאוה סמל, סופרת -  על המילה "סבבה"

מנחם פרי:

אנחנו מארחים היום את  הסופרת והמחזאית נאוה סמל, מחברת ספרים רבים,  והאחרון שבהם ראש עקום.

היום נאוה  נדבר על מלה שכיחה אצלנו לאו דווקא ספרותית. מהי המלה הזאת?

נאוה סמל: 

כשאני שואלת את הילדים שלי מה המלה הכי ישראלית בעיניהם, הם אומרים מיד "סבבה". אז הלכתי לבדוק איך המלה הזאת התגלגלה אלינו ומה המקור שלה.

תופתעו לגלות שסבבה היא למעשה ייבוא מערבית. "סהבאבא" - אני מקווה שאמרתי את זה במבטא הנכון - פירושה "כיסופים", "אהבה לוהטת", ומכאן "הרעיף אהבה". בערבית המדוברת זה באמת כמו בעברית "יופי", "מצוין" - וזו גם המשמעות המיידית שלה בעברית.

אבל צאו וראו שהמלה הכי ישראלית שיש בעצם מה היא טומנת בחובה? היא מסתירה את סוד הערגה המשותפת של שני העמים.

ומה עושה את סבבה למלה שהיא מעין מילון בזעיר אנפין ותמציתי לחיים שלנו במקום הזה? המוסיקה! יש סבבה שהוא התלהבות, ויש סבבה שהוא הסכמה, ויש סבבה של כניעה, ושל השלמה, ויש גם "הוא הלך בסבבה שלו" שזה רגוע.

בואו נגיד שעברית היא חגיגה של המלים הישנות והחדשות והתקניות ואלה שיצאו מכלל שימוש, ואלה שלא נקלטו, ואלה שזורמות פנימה כמו שאומרים החבר'ה. "סבבה" מחזיקה מעמד לא מעט שנים ובואו נודה על האמת, גם הכיסופים והערגה מחזיקים מעמד.

מנחם פרי:

נאוה סמל, תודה רבה לך.

23/02/2014 רשת ב'

רות אלמגור אמון: שלום לסופרת, המחזאית נאוה סמל. עשר שנים מלאו לרשת החברתית פייסבוק. פייסבוק הוא מעין שם פרטי ולכן לא הרגשנו צורך לעברת אותו לספר הפנים, למשל. אבל בואי נבדוק מה קרה למילים המשמשות ברשת, במגע עם העברית.

נאוה סמל: אז הרבה מאוד מהמילים פשוט נכנסו כמות שהם, מעטרות את חיינו, כי הפייסבוק הוא זירה לשונית לגמרי גלובלית. אז כמובן, בראש חוצות מושלת הלייק, תעשה לי לייק, הטיים ליין, פוסט, סטטוס, ופיד.

רות אלמגור אמון: אלה מילים שבעצם נשאלו כמות שהן. יש מילים שעבר עליהן שינוי בעברית?

נאוה סמל: כן, יש שני סוגים, אחד הוא מקסים בעיני, זו יצירת פועל מאותיות המילה באנגלית. למשל, תפסבק אותי, זה תחפש אותי בפייסבוק. והמילה העוד יותר מקסימה פה, עוד יותר מקסים הוא אנפריינד, טו אנפריינד, זה לאנפרנד, לאנפרנד זה להפוך אותי מחבר ללא חבר, פעולה אגב מעליבה ומבזה ביותר ברשת. והסוג השני הוא ממש עברות, לתייג הוא המקבילה של טו טאג, שזה צליל דומה והמשמעות היא כמובן להוסיף את השם שלך לתמונה. מה שנורא מעניין זה מה ישרוד מכל המילים האלה. קודם כל, אם הפייסבוק בכלל ישרוד, מה ישרוד, מה ייכנס, מה יישאר.

רות אלמגור אמון: נאוה סמל, אני עושה לך לייק גדול. כאן רות אלמגור אמון, ניפגש בעוד עשור ונבדוק מה נשתנה.

תוכנית:משדר מיוחד

תאריך:28/06/2013

שעה:18:15:20

רשת:גלי צה"ל

נאוה סמל , סופרת- ילידת יפו על זיכרונות שלה

נאוה סמל :

שלום, אני נאוה סמל ואני סופרת ומחזאית, ילידת יפו.

הזיכרון החשוב ביותר בחיי הקשור ליפו, הוא זיכרון שאני בעצם לא זוכרת, אני לא זוכרת כי הוא מתרחש ביום הלידה שלי. ולכן הלכתי אחורה, ראיינתי את אימא שלי על יום הלידה, וכתבתי על יום הלידה שלי ביפו, שאיננו יום משמעותי בכלל לעולם, אבל אולי נותן איזה חלון הצצה קטן לחיים ביפו בשנים הראשונות של מדינת ישראל.

בכל המסמכים הרשמיים שלי אני רושמת, נולדה ביפו. כשתקפו את אימא שלי הצירים, היא הגיעה לבית החולים דג'אני. היא זוכרת בניין לבן יפהפה וגן עם מזרקות ועצים, שבו היא נדרשה לטייל הלוך וחזור כדי לזרז את הלידה. ד"ר פואד איסמעיל דג'אני, הרופא היפואי המהולל, הקים את בית החולים הראשון ביפו בשנות ה-30 בלב הפרדס המשפחתי.

את האחוזה תכנן האדריכל היהודי יצחק רפפורט בסגנון הבינלאומי. זאת הייתה האסכולה שמייצג ערכים הומניסטים של קדמה, חירות ואחווה. רפפורט כמובן שלט בערבית. תודו, מקום שמקרין הבטחה אוטופית. כל מה שיכול היה לקרות אילולא. המלה הארורה הזאת אילולא.

כשאני נולדתי, ד"ר דג'אני כבר נפטר. ב-1948 עם הקמת מדינת ישראל, ברחו אישתו ושני ילדיו ללונדון, הם מעולם לא חזרו. אמא שלי דווקא זוכרת רופא ערבי אחר מיפו, וגם רופא יהודי עולה חדש וכמה אחיות.

אחרי הטיולים שלה הלוך וחזור בגן, הם החליטו שיש עוד המון זמן עד הלידה וכולם עזבו להפסקה. אמא נשארה בבית החולים רק עם אחות מתלמדת בת 17 שמעולם לא יילדה אפילו גור חתולים, אבל לי כנראה אצה הדרך. לא ברור מה היה דחוף לי לפרוץ בדרמטיות לעולם הזה, ועוד בשעת דמדומים. כשהצירים תקפו פתאום, בניגוד לתחזיות, מילאו הצרחות של המתלמדת - לא של אימא שלי - את חדר הלידה.

"תחזיקי חזק!" היא צעקה לאימא שלי, "אל תתני לתינוק לצאת".

אבל אני יצאתי, בחוסר התחשבות מוחלט בטראומה שאגרום למתלמדת שבטח החליפה בגללי מקצוע. אולי ריח ההדרים בפרס של משפחת דג'אני פיתה אותי, או היופי של יפו בשילוב השקיעה. ואולי העולם נראה לי מקום מלא הבטחה, על גבול האוטופיה.

חזרתי ליפו כחיילת ובין המשמרות בגלי צה"ל, שם שירתתי, הייתי חומקת לבית החולים דג'אני ועושה סיבוב באותו גן בשבו טיילה אמא שלי. לא, אני לא מתגעגעת לרחם ואין טעם להתחרט על זה שהקדמתי לצאת.

בית החולים קרוי היום "צהלון" על שמו של רופא יהודי מהמאה ה-17, ובמקום בתינוקות מטפלים שם בקשישים. הווילה המשפחתית ברחוב ד"ר ארליך 16, עוד רופא, משמשת היום כבית מזרח ומערב, שמתאפיין ברב-תרבותיות ובחציית גבולות מוזיקלית.

בווילה, הופיע הבן הבכור שלי אייר כנגן עוּד. מוזיקה ערבית שניגנו נגנים יהודים מילאה את חדרי הבית הערבי. הנה, אני אומרת לעצמי, משהו מהחזון המקורי, בכל זאת נשמר שם.

אולי לאחת ההופעות באיזה עתיד לא רחוק, יגיעו גם הנכדים והנינים של ד"ר פואד איסמעיל דג'אני, והם ישבו בשורה הראשונה ויקשיבו ליהודים וערבים שמנגנים ביחד.

היי עתיד, למה אתה מתעכב? תלמד ממני, אל תחכה.