מאמרים

האוּדָה שלי, מיזם התנ"ך 929

מימי ארצי, אמם של נאוה ושלמה, אירופה, שנות הארבעים. מימי ארצי, אמם של נאוה ושלמה, אירופה, שנות הארבעים.

בסוף המילניום הקודם פנה אלי מי שפנה וביקש להמיר את הצירוף הלשוני הזה. לא נעשה לי שום נס, נימק, לא ניצלתי אלא שרדתי. מוצל? אין צל בניצולים. השורדים מפיצי אור המה

מימי ארצי, אמם של נאוה ושלמה, אירופה, שנות הארבעים. באדיבות המשפחה

אוּד על פי המילון, מופיע רק בלשון זכר. ואילו אמי, על פי המילון הפרטי שלי, היא אוּדָה – אשה שורדת. "הֲלוֹא זֶה אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ", אומר הנביא זכריה, מה שהפך לביטוי שגור שמתאר אדם שניצל בעור שיניו מכליה.

בחזונו הוא רואה את יהושפט בן יהוצדק, הכוהן הגדול, עומד בפני בית דין של מעלה ונשפט בגין עוון שאין לו פשר. מתוך תחושת חמלה כלפיו, זכריה מתארו כאותו גזיר עץ שהוצא מן המדורה. בתלמוד אף נזכר כלי בשם זה אשר שימש להפיכת גחלים – כנראה מחתה. בפסוק נאמר "מוצל" – משורש הצלה, כאילו נעשה לו נס.

"ניצולי שואה" - כך הם כונו במשך שנים רבות במדינת ישראל. ואולם בסוף המילניום הקודם פנה אלי מי שפנה וביקש להמיר את הצירוף הלשוני הזה. "לא נעשה לי שום נס," נימק, "לא  ניצלתי, אלא שרדתי". מוצל? אין צל בניצולים. השורדים מפיצי אור המה.

האוּד המקראי נזכר בשתי נבואות נוספות: "זַנְבוֹת הָאוּדִים הָעֲשֵׁנִים" אצל הנביא בישעיהו, ובספר עמוס נאמר "הָפַכְתִּי בָכֶם, כְּמַהְפֵּכַת אֱלֹהִים אֶת סְדוֹם וְאֶת עֲמוֹרָה, וַתִּהְיוּ כְּאוּד מֻצָּל מִשְּׂרֵפָה...". אפילו בברית החדשה, באיגרת אל הקורינתים נאמר, "הוא עצמו יוושע, אך זאת כאוד מוצל מאש".

שורדי השואה אמנם נחרכו וכמעט כלו, אך הם אינם נפשות מפוחמות. גחל לוהט הוא שרוחש בהם לשארית ימיהם. השתוקקותם העזה לחיים, המשפחה שאותה יצרו, היא שהפיחה בהם רוח. הם אינם אוּדים עשנים – ביטוי שכוונתו לאדם תשוש – אלא אוּדִים שורדים. על אודות האוּדים נספר. לאוּדים נשיר אוֹדַה – שיר תהילה ומזמור הודיה.

לשורד השואה ההוא שפנה אלי, הבטחתי שאנסה להחליף את המושג "ניצולים" ב"שורדים". חשבתי, אולי ספר יכול להוליך את הקול, ולכן שמתי את דבריו בפיה של נכדתה של הסבתא השורדת, גיבורת "צחוק של עכברוש". "היא אפילו לא מסכימה שאני אקרא לה 'ניצולת שואה'. היא אומרת שניצולים זה כאלה שקרה להם נס, ובדברים כאלה הסבתא שלי בכלל לא מאמינה. ועכשיו אני לא יודעת איך לקרוא לה. 'שואה קטנה', זה מה שהיא אמרה".

לאוּדָה הפרטית שלי אני מצדיעה. לרוחה שאינה מרפה. היא נאחזת בחיים גם בגיל תשעים וחמש כשהחושך יורד עליה.
בשבילי אמא תמיד מהבהבת אור.

פורסם באתר מיזם התנ"ך 929, 31.1.2017

© All rights reserved to NAVA SEMEL 2017