צריך היה להתייצב חזיתית מול מדיאה, לסכל את מזימת הזוועה שלה ולשלוף בכוח את הסכין מידה.
מאחורי גבו של אוריפידס, אני מתגנבת למחזה העתיק שכתב, ופולשת - בלי אודישן וברגל פוסט- מודרנית גסה לתוך תפקיד, ליתר דיוק, לשני תפקידים.
ברשימת המשתתפים הם מופיעים כ"שני ילדים". לא זו בלבד שאוריפידס נתן להם בקושי שתי שורות, גם את שמותיהם לא טרח להזכיר, ואני נאלצתי לנבור בנבכי המיתולוגיה כדי לגלות שקראו להם מֶרמֶרוֹס ופֶרֵס - שני הבנים שנולדו למדיאה ויאסון בתקופת אושרם הקצרה והם המשלמים במחזה את מחיר בגידתו של אביהם באמם ונשחטים בדם חם.
מֶרמֶרוֹס ופֶרֵס. את התפקידים שלהם גנבתי.
קוראת טקסט שנכתב לפני אלפי שנים. איך באורח מופלא הצליחה שירה מלובנת שלוכדת את הקורא במלקחיים של יצרים עזים, לחצות את ציר הזמן ולצמרר גם את מי שלא ידע את זאוס. אולי טמון בין השורות זרע של זיכרון אותנטי, מעין צופן שאוריפידס שתל הלאה במעלה הדורות, כדי להתריע נגד התפרקות צלם אנוש, שבה אפילו הרגש הבסיסי של אהבת אם נרמס תחת נחשולי שנאה. יש הטוענים שאוריפידס - בעל לשתי רעיות נואפות שלא שבע נחת ממוסד הנישואין - היה נגוע בשנאת נשים, אבל בין אם הגיב לחוויה קרובה של אלימות במשפחה, או שהעצים וכופף את המיתוס העתיק לצרכי הבדיון, אצלו שני הילדים חסרי הזהות הם מריונטות המופעלות בידי אמם, והם מצייתים בהכנעה להוראותיה השטניות. ואילו אני דוחפת אותם אל קדמת הבמה, כך שימרדו בגזירת הגורל המיתולוגית, ויהפכו את המחזה על פיו, ולו גם במחיר הרייטינג. בשם כל הילדים החפים מפשע שלא נשמע קולם, אני מציעה לבניה של מדיאה שורות כמו: "מוות זורע מוות, קוצר מוות", או "לא תישאי את שם האהבה לשווא".
יסלח לי אוריפידס, על שהעזתי לשים עצמי לרגע בנעליו הגדולות.
בכל זאת, אם כבר שינויים, אז על פי הוראות הבימוי העדכניות, יסרבו מֶרמֶרוֹס ופֶרֵס להעניק את התשורות המורעלות לגלאוקה - רעייתו החדשה של יאסון, וכמוצא אחרון אף יתקעו מקלות בגלגלי מרכבתו של הליוס אל השמש וסבא רבא שלהם, כדי שהרוצחת לא תעזוב בסופו של המחזה לדרכה, בלא עונש ובלא פגע. כאן המקום להזכיר כי אוריפידס צינזר את מה שקדם לעלילה שלו: עברה של מדיאה כרוצחת סדרתית, שכן גם את אחיה הקטן היא ביתרה לחלקים כדי להציל את יאסון בעת המסע של ארגו אל גיזת הזהב, מה שאומר שלא מעשה הבגידה הנוכחי של הבעל הוא שהעביר את הגברת על דעתה, אלא הרצחנות כבר טבועה בה.
אבל מה לנו כי נלין על חירותו של היוצר, הרי בלי קונפליקט ובלי דרמה אין תיאטרון, ואילו היה אוריפידס נאמן למיתולוגיה, איך הייתה נכתבת שורה כמו "אנחנו צריכים למצוא דרך להוליד לנו בנים, ללא נשים"...
על פי המיתולוגיה, מצאה מדיאה מקלט בארמונו של המלך אייגאוס באתונה ואף ילדה לו ילד, עוד הוכחה להנחה המקראית על רשע וטוב לו.
לו אני בתפקיד "דאוס אקס מכינה" - שוכן אולימפוס או סתם איל בסבך - הייתי צועקת למדיאה: "אל תשלחי ידך אל הנערים" ומתפללת לנס.
אוריפידס צמצם את תפקידם של מֶרמֶרוֹס ופֶרֵס לזעקה בלבד. במקור היווני, האחים מחפשים לשווא דרך להימלט מסכין מדיאה וזועקים "אנחנו אבודים". הטבח עצמו מתרחש מאחורי הקלעים, מפני שביוון העתיקה חסו על נפשם הרכה של הצופים ומנעו מהם את מה שאצלנו נחשב לסצנות יומיום. בדרמת הקטל שלנו, מעל במת הטלוויזיה, ממשיך להתקיים מצעד של מדיאות ויאסונים שמקדשים את מותם של ילדים בשם אל כזה, או אמונה אחרת.
אוריפידס שמקום קבורתו לא נודע, כתב מפיה של מדיאה שורות של גבר: "אני מוכנה קודם לצאת למלחמה שלוש פעמים, מאשר לסבול פעם אחת לידה".
ואני אשה, בת המאה העשרים ואחת משיבה לגבר מלפני הספירה: "מוטב ללדת עשר פעמים ולא לצאת למלחמה אחת."
פורסם בתוכנייה של הצגת תיאטרון גשר "מדיאה", דצמבר 2004.