וההגדות נקבצו על כוננית הספרים בסלון, מוכתמות ביין ובחזרת, ובין הדפים התאבקו גם פירורי מצה מלילות הסדר החולפים, כי הגדה בעיני אבא שלי, לא הייתה פריט לאספנים שמקומו מאחורי מגן זכוכית - מעין נר חנוכה "לראותו בלבד" - אלא ספר חי שצריך לפתוח ולקרוא בו ולאמצו לבן-בית באופן מיידי. מדי שנה, נהגתי לחלק את ההגדות על השולחן - מספרן עלה תמיד על מניין המסובים לסדר - והתמורה לה זכיתי הייתה לברור מביניהן את זו שאליה אצמד אלי כל הערב.
הגדה אחת באוסף הקסימה אותי עוד בטרם ידעתי קרוא וכתוב, אולי מפני שהצליחה להפיג את השעמום של הקטעים בארמית. כריכת קטיפה כחולה, גביע מוטבע בזהב ומרבדי ציורים ססגוניים בשלל פרטים זעירים. היהודים של ארתור שיק היו שבט אבירים על שריוניהם המוזהבים, משה עטה גלימת מלכות ונופף בשרביט אבני חן במקום במטה נדודים, ומרים הייתה כוכבת שיצאה מסרט של ססיל בי דה מיל. אפילו היאור נראה כמו נהר חלומי באיזו ארץ אגדית. כל כך שונה מליל הסדר שלנו שבו קומץ המסובים - משפחת שורדים שברירית - פרצו בבכי איש איש בתורו, ולי היה נדמה שבמקום אליהו הנביא חמקו פנימה רוחות רפאים.
אבא היה גאה במיוחד בהגדת ראשי הציפורים - העתק כמובן - שאני כל כך פחדתי מהמקורים שלהן, ובהגדת ונציה - "ויניציאה" על פי הכתוב - עם פירוש של השר דון יצחק אברבנאל והמלצה בעמוד השער: "אותיות מצויירות מורות איכות הברכות ודברים אחרים יפים עד מאוד". והייתה ההגדה שאייר אפרים משה ליליין שמכריכתה שלח אלי מבט נוזף משה בדמות הרצל. והיו באוסף גם סתם הגדות פשוטות שעיתוני הערב היו מצרפים למהדורת החג, ואפילו הגדה שהדפיס בנק לאומי בימים שזו הייתה הפרסומת המוצלחת ביותר.
במרוצת הזמן התכווץ האוסף. אבא נהג לתת הגדות במתנה לעולים חדשים שהסבו לסדר אצלנו, מעין כרטיס כניסה לעברית ולישראליות. אני זוכרת את העולים הנבוכים מהפכים בדפים משמאל לימין, מתלבטים באיזה כיוון צריך לאחוז בספר המשונה הזה ולוטשים עין באותיות הזרות, שנראו להם כמו צופן.
גם אם הם השתעממו בליל הסדר הארוך, אני לא הסכמתי לוותר על ארתור שיק שלי, ולו גם למען אידיאלים ציוניים. לא ידעתי אז שאף הוא פליט יהודי, כמו הורי, אך בניגוד להם, ארתור שיק הצליח להימלט בזמן ממלתעות הנאצים.
הדפים האחרונים בכל ההגדות של אבא היו נקיים מכתמי יין וחזרת ופירורי מצה, אולי משום שאחרי ברכת המזון כבר לא נשאר כוח אלא ל"חד גדיא" חפוז.
אבא לא הסתיר את אכזבתו. אחרי שגמר להבטיח בפעם המי-יודע-כמה אופניים תמורת האפיקומן, היה נד בראשו ואומר: "בשנה הבאה", ומשנה לשנה נוספו עוד ילדים ונכדים, וגם נינים שהחליפו את רוחות הרפאים ליד השולחן ולפעמים לא נשאר כוח אפילו ל"חד גדיא" חפוז.
אבא שלי איננו. כבר עברנו פסח אחד בלעדיו וההגדות- מה שנותר מהאוסף שלו - נקבצות על הכוננית שלי, שגם בה אין מגן זכוכית, ומליל סדר לליל סדר הן מתחתלות באבק.
אחרי מותו, מצאתי בעזבונו הגדה אחת שלא נמנתה על האוסף הרשמי ובה מעולם לא השתמשנו. שנים שכבה בקופסת נעליים בלה ולא על מדף הספרים המכובד. צרור דפים מתפוררים מנייר גס ומצהיב, מהודק בצמד סיכות חלודות. דפוס סטנסיל וציורים תמימים. את ההגדה הזו יצרו במו ידיהם חברי הגרעין של אבא ואמא "במאבק", שנה לאחר שעלו לארץ וייסדו את קיבוץ אלוני אבא, שאז עדיין נשא את השם "נוה יער" .
הדף האחרון בהגדה אף הוא תוספת מקורית שלהם לסיפור יציאת מצרים:
"זו לנו הפעם הראשונה כשאנו מסבים על יד השולחנות, בני חורין, אבות ובנים ונכדים, יושבים על אדמתנו - זו אדמת נוה-יער הנגאלת המוריקה ומלבלבת, בשנה הראשונה של קִמום מדינת ישראל ובימי ראשית קיבוץ הגלויות, לאחר שעמדנו במערכה הכבדה. אמנם עבדים היינו פעם בארץ נכריה, ומשועבדים היינו גם בארצנו, וכעת אנו בני חורין".
הדף ניתק מהצרור והוא נושא עליו כתמים. לא יין, לא חזרת, אולי דמעות. בפסח הזה אניח את צרור הדפים - מהודק בסיכות חלודות - על שולחן הסדר וזו תהייה ההגדה שלי.
נאוה סמל, ידיעות אחרונות, אביב 2005