רקע אירופאי וזהות ישראלית - צאצאים של יוצאי צ'רנוביץ בישראל, כיום.
נאוה סמל
צ'רנוביץ הייתה אצלי מושג משפחתי. שלושה מושגים היו קיימים מתחת לפני השטח, בילדותי. האחד היה צ'רנוביץ, השני טרנסניסטריה (אזור הגירוש של יהודי בוקובינה ובסרביה) והשלישי היה אושוויץ. שלושה שמות זרים, שאותם אף פעם לא הבנתי, ולא ידעתי מה משמעותם עד שבגרתי. ועם זאת, ידעתי שסימלו משהו, שהתחבר אצלי מיידית לארץ "שָם".
משפחתי מוצאה מחבל בוקובינה. אבי נולד בסירט ואמי בסוצ'יאבה. שני מקומות בבוקובינה שהשתייכה לפני מלחמת העולם הראשונה לקיסרות האוסטרו-הונגרית.
הוריי באו איפוא, מסביבה שמבחינה רגשית ורוחנית הייתה מושפעת מהתרבות הגרמנית. אבי למד בתיכון בצ'רנוביץ - העיר הגדולה של החבל, שכן נולד בכפר קטן. גם אמי למדה בסמינר למורים בצ'רנוביץ. להוריי הייתה צ'רנוביץ התגלמות המרכז התרבותי. אלא שאת כל זה לא ידעתי כילדה. למושגים הזרים הללו, שריחפו כל העת מעל לראש, התכחשתי.
אנחנו בני הדור החצוי. נדמה לי שאני תוצר אופייני של שנות החמישים. הדור היחיד שעומד על קו התפר בין הגלות ובין הישראליות. היינו אמורים היה להיות "תוצרת הארץ" - ישראלים מושלמים. חלילה לנו מלהידמות לסטריאוטיפ היהודי הקלסי. למעשה, נדרשנו לא להיות גלותיים.
החברה הישראלית והורינו העבירו מסר: "היו ישראלים. עליכם לפתח זהות חדשה. אתם הילדים החדשים. אתם הדף החדש בהיסטוריה". היינו אמורים להגן על זהותנו החדשה בכל מחיר, ומשמעות הדבר הייתה התכחשות לזהות של הורינו. כל שריד של העבר עלול היה להכתים, או לפגום בזהותנו החדשה. בבית דיברנו כמובן, עברית בלבד. ועם זאת, בסתר, המשיכו הורי לשוחח ביניהם בגרמנית. בעיקר, כאשר רצו לשמור סוד מפנינו - הילדים. והסודות נקשרו תמיד למה שקרה בעולם ההוא של ה"שָם". מכיוון שהייתי ילדה סקרנית, וכנראה באופן לא מודע כבר רציתי לגלות את הסודות האלה, רכשתי בבלי דעת את השפה. שפה סודית, חבויה, שהעלתה מהאוב את צלילי העבר. השפה הזאת תיווכה לנו את כל מה שכרוך בעבר הזה: כאב, אובדן, גרמניה ומה שהתחולל בה, ומה שקשור בגלות. הקרע הפנימי הזה אופייני לבנים רבים שגדלו בשנות החמישים. שפתם של הוריהם נטבעה בהם כמין אות קין, מנוגדת למסר החברתי "היו ישראלים מושלמים". בקרב בני דורי בערה אש פנימית. רצון עז למלא אחר הציפיות האוטופיות של ההורים והחברה. האמצעי הראשון במעלה היה קודם כל לדבר עברית רהוטה, ללא מבטא זר. זו תופעה שכיחה בקרב רבים מילדי עולים ומהגרים, לא רק אלה שבאו מאירופה, אלא גם בקרב העולים מארצות ערב. גם הם נשאו תחושות שליליות בנוגע למורשת אבותיהם, ולו גם באופן תת-הכרתי. מורשת, אני אומרת, מאחר שבשבילי שפה היא הרבה יותר מאשר אמצעי לשוני. שפה היא נשאית של אקלים, תרבות וקשת שלמה של רגשות.
ילדים כמוני, בעלי רקע גרמני, עם הורים דוברי גרמנית - לנו הייתה בעיה מיוחדת, מפני שגרמנית הייתה עבורי תמיד שפתם של הנאצים, וחשתי אי נוחות רבה, אפילו בושה, בשל העובדה שהורי המשיכו לשוחח בשפתם של הנאצים. יחסי אל השפה הגרמנית היה עוין במפורש. למרות זאת, הגרמנית התקיימה בביתנו וחיה לה חיים חשאיים. זו הייתה לא רק שפת הסתרים שלהם, אלא גם שלי. כאילו הייתה חבויה במעמקי איזו מגירה סודית. אני מודעת לכך שיש לי בעיה מול פתיחתה של המגירה הזאת. זה החשש לאפשר לשפה הגרמנית להפוך לחלק בעל תוקף בזהות שלי. בילדותי מנעתי מהדבר הזה לקרות. וכך נשארה הגרמנית תמיד חבויה. לכן למעשה, אינני דוברת את השפה, שכן מיד אופפת אותי תחושה שאני אבודה כישראלית. אבל לאמיתו של דבר, אני יודעת את השפה, מבינה הכול, וכשאני שוהה אפילו ימים ספורים בגרמניה, אני מוצאת את עצמי מתחילה גם לדבר.
אז מתעורר לחיים שוב השסע הפנימי, אותה דיכוטומיה, ואני מודעת להתגוששות של שני הכוחות בפנים. ההתנגדות האינסטנקטיבית לגרמנית, ובד בבד, אותה תחושה של ביתיות. מפני שהשפה מזכירה לי אוטומטית את בית הילדות.
סבתי הרבתה לשיר לי שירי ערש גרמניים. לוֹרֵלַיי זהובת השיער יושבת על הסלע בריין ומסרקת שיערה. חלק מהרפרטואר המיתולוגי הקטן של ילדותי הוא בעצם גרמני - וגם על זאת אני חבה תודה לסבתי, ששימרה את זהותה הגרמנית באופן גלוי. היא המשיכה להיות בת תרבות גרמניה במובן הרחב, שכן את הזהות הישראלית והעברית היא לא הייתה מסוגלת לקבל על עצמה באופן שבו הורי עשו זאת. בגיל הקשיש שבו עלתה לישראל, כבר לא מתעצבת זהות מחדש. היא גם לא הצליחה לרכוש את העברית ולכן המשיכה להישען כל חייה על הגרמנית. אפילו נהגתי להחליף בשבילה ספרים בספרייה הגרמנית, וזאת מבלי שהבנתי מילה מכותרות הספרים. מעיין התרבות הגרמנית זרם אלי באמצעותה של סבתא באופן טבעי. היא סיפרה לי את הסיפורים והאגדות שהכירה, כמו "החלילן מהמלין". אלא שהגרסה שלה הייתה חלקית. אצלה הסתיימה האגדה בחלילן המסלק את העכברושים מהעיר בנגינתו, ואז נעלם. חלקה השני של האגדה - האכזרי, לא סופר לי מעולם. החלילן חוזר לתבוע את שכרו, וכאשר ראש העיר מסרב הוא מעניש את תושבי העיר. החלילן מנגן וילדי העיר כולם הולכים אחריו ונבלעים בתהום. זה מה שהשמיטה סבתי. רק כאשר תרגמתי את המחזה הבריטי "רכבת הצלה- קינדר-טרנספורט" לתיאטרון לילדים ולנוער לפני שלוש שנים, נפגשתי עם החלק השני של הסיפור. עברה בי צמרמורת. הבנתי מה צינזרה סבתי. היא לא רצתה לספר על בן אדם שמוביל ילדים אל מותם האיום. ואני לתומי חשבתי שהוא מנגן במין חליל קסם, כמו באופרה של מוצארט. זו רק דוגמא כיצד התרבות הגרמנית הועברה אלינו, תוך סוג של צנזורה, על מנת לחסוך מאיתנו את הזוועות.
הורי המשיכו להרגיש את עצמם קשורים לתרבות הגרמנית. אמי מעולם לא האמינה שהשפה הגרמנית מוקצית או מנודה. לא השפה ולא התרבות שלחו אותה לאושוויץ. לשפה לא הייתה שום אחריות על פשעי הנאצים, והיא לא האשימה את התרבות הגרמנית בכך שעברה גיהינום בידי גרמנים.
את ספרי "כובע זכוכית" (יצא לאור בגרמניה בישראל בשנת 1984 ובגרמניה בשנת 2000) בחרתי לפתוח במוטו - ציטוט משירת ריינר מאריה פון רילקה: "אתה הוא היורש. בנים הם היורשים. כי האבות גוועים, והבנים עומדים ומלבלבים" - מתוך "ספר הצליינות". אולי באופן לא מודע, חשתי שגם אני חייבת לעשות את ההבחנה הזאת בין התרבות הגרמנית ובין הנאציזם.
הספר סובב סביב ניצולי שואה ובניהם. בשעתו, כשנשאלתי "מדוע בחרת מוטו גרמני ולא שיר עברי?" לא ידעתי מה להשיב. היום אני יודעת. אותו מוטו הוא ההוכחה הראשונה לכך שתת ההכרה שלי רצתה לעשות את ההבחנה, וללכת בעקבות הורי. הייתי מודעת לכך שאני מתכחשת לכל מה שקשור בגרמניות, אך האנרגיה המושקעת בדחייה, רק הופכת את הסוגייה לבעלת משמעות. כיום אני מקבלת את הרובד התרבותי-גרמני כחלק מאישיותי, כך או אחרת. צ'רנוביץ מסמלת עבורי חיי תרבות. כבר אין לי בעיה להזדהות עם הצ'רנוביץ שבחיי, שכן האהדה שאני חשה כלפי הצ'רנוביץ שלי, אין פירושה שאני חשה איזו סוג של הזדהות עם הנאציזם.
כשהוצע לי לראשונה לפרסם את הספר "גרשונה" בגרמנית, נועצתי קודם כל עם הוריי. הייתי זקוקה להסכמתם. אילו לא היו נותנים את ברכתם, לא הייתי מוציאה לאור, ולו גם ספר אחד בגרמניה. אך הם אמרו חד וחלק: "התרבות הגרמנית עומדת בפני עצמה. באמצעות ספריך האנשים בגרמניה ייזכרו בעבר." יתרה מזאת, הם אפילו הסכימו שאסע לגרמניה ואופיע בפני הגרמנים. אילו הייתי חשה בשמץ של היסוס מצידם של הוריי, קרוב לודאי שלא הייתי מאשרת את פרסומם של הספרים.
בנסיעתי הראשונה לגרמניה בשנת 1986, נאבקתי בשפה. רציתי לא להבין אותה, וננעלתי כלפיה בכוונה. הייתי במבוכה. מצד אחד חשתי כמו בבית. האקלים הלשוני היה מוכר, אך לא הרשיתי לרגש הזה להשתלט עלי ודיכאתי אותו. רק בנסיעות הבאות הרשיתי לעצמי להתרווח בתוך השפה.
בספר "כובע זכוכית" יש שני סיפורים שעוסקים בגרמניה. בסיפור "מסע לשתי ברלין" נוסע דויד ברגר לחפש אחרי הגרמני המסתורי שעזר לאמו בתקופת המלחמה. כתבתי את הסיפור מבלי שאי פעם הייתי בברלין. לא הייתי מודעת עד כמה ברלין ספוגה בי, מבלי שאי פעם ראיתי אותה. המשמעות היא ששורשיי הגרמניים אכן קיימים, אלא שמשך שנים ניסיתי לקטום אותם. עתה אני מקבלת אותם, אך לשם כך היה עלי לעבור תהליך חיים ארוך של כתיבה.
הכתיבה היא חפירה ארכיאולוגית מוזרה ביותר בנפש. היא מעלה את הדברים שאותם יש לנפש נטייה לדכא. דווקא אותם דברים שעמם מתקיים מאבק קשה, מעלה הכתיבה אל פני השטח ומעמתת את הכותב חזיתית. אין לי ספק שלמוצאי יש השפעה על הבחירה שלי כסופרת לעסוק בעבר. אולי נהייתי סופרת מפני שלא הסתפקתי במציאות כפי שהוצגה בפני. המציאות שהוצגה בפני ילדי ניצולי השואה הייתה מצונזרת. את הזוועה הסירו ממנה. ברוב משפחות ניצולי השואה התקיים "חוזה שתיקה" בין ההורים לילדים: "אתם לא שואלים, ואנחנו לא מספרים". בכך הפניתי עורף אל אותם המושגים: טראנסניסטריה - צ'רנוביץ - אושוויץ. לא רציתי לדעת דבר. אך כנראה שכבר אז קלטתי שאי שם מתקיימת מציאות נוספת, שאני מכנה "מציאות -בצל". צ'רנוביץ שייכת לאותו רובד סמוי, וטרנסניסטריה אף היא קליפת בצל. מבין כל קליפות הבצל, צ'רנוביץ היא תמיד המציאות היותר חיובית.
אם הוריי דיברו אי פעם על צ'רנוביץ בילדותי, היה זה מתוך איזה הקשר ספונטני, אבל תמיד בחוסר רצון. ראשית, מכיוון שלא רצינו לשמוע על כך, כמו על כל דבר שהיה קשור בגולה. שנית, מאחר שלעגנו להם על הנוסטלגיה למקום שאיננו ישראל. "אוי צ'רנוביץ צ'רנוביץ!". עבורנו זו הייתה מין בדיחה. כשהייתי ילדה אפילו חשבתי שאיו בכלל מקום כזה. שהם המציאו אותו. במידה מסוימת היא הפכה לעיר דמיונית, בעולם דמיוני.
כשהגעתי לפני שנים אחדות בעצמי לצ'רנוביץ, ניצבו תמונות הדמיון מול הצ'רנוביץ שבמציאות, ועמדו בסתירה. לא היה קל לעמת את המציאות של הוריי עם צ'רנוביץ העכשווית, בעיקר מפני שצ'רנוביץ דוברת הגרמנית אינה קיימת עוד.
התהלכתי ברחובות עם אבי ועם הסופר אהרן אפלפלד, והם ראו צ'רנוביץ שונה לגמרי מזו שראיתי אני. לרחובות היו שמות אחרים, ה"הרנגסה", רחובה הראשי של העיר, היה בשבילם משהו כמו השדרה החמישית בניו-יורק. ואילו במציאות ה"הרנגסה" הוא רחוב קטן למדי, בעיר פרובינציאלית. בצ'רנוביץ של היום איש אינו דובר גרמנית והיהודים המעטים הם אוקראינים, שהגיעו לשם עם השלטון הקומוניסטי. מהאוכלוסייה היהודית המקורית נותרו אולי עשרה אנשים, לא יותר. אלא שאבי ואהרן אפלפלד, ראו עיר אחרת לגמרי - את זו של ילדותם.
הלכנו לבית הכנסת. שמעתי רבות על בתי הכנסת בצ'רנוביץ. כאשר נפתחתי לאיטי במרוצת השנים, התחלתי לשוחח עם אבי וסייעתי לו לכתוב את קורות חייו. רק אז נסגר המעגל, וצ'רנוביץ הפכה לחלק ממני. בין השאר סיפר לי אבא על בית הכנסת המפואר, היפהפה. נכנסנו בשעריו ובמקומו מצאנו אולם הימורים! לא נותר שריד לכך שהיה זה בעבר בית כנסת, מרכז החיים היהודיים, מלבד הכיפה. אפילו מגן דויד אחד לא נותר. הפריט היחיד שבאופן מוזר משמר משמעות, הוא לוח על הקיר, לזיכרו של זמר האופרה יוזף שמידט, לצד מכונות המזל. יוזף שמידט אף הוא שם ששמעתי פעמים רבות בילדותי, יחד עם פאול צלאן.
צ'רנוביץ הייתה מרכז ליצירתיות יהודית-גרמנית, וכיום רק לוח הזיכרון הזה מעיד על עברה המפואר. בכניסה לבית הכנסת עמד דוכן לקלטות, קרוב לודאי מזויפות. מצאתי שם קלטת עם שיריה של עופרה חזה. נראה לי מיסטי... האיזכור היהודי היחיד במקום הזה, שלפני מחצית המאה היה מרכז לחיים יהודיים-גרמניים, הייתה זמרת ישראלית ממוצא תימני, על גבי קלטת מזויפת.
הגענו לכיכר, שנושאת את שמו של פאול צלאן. במרכז, עומד פסל בדמותו. על הדמות חקוק שמו ותאריך הולדתו. שאלתי ילדים ומבוגרים בכיכר האם הם יודעים מיהו, ואיש לא ידע! גם לא הקשישים. איזו סיטואציה טרגית, חשבתי. בלב צ'רנוביץ יש אנדרטה לזיכרו של המשורר הגרמני הדגול, בן המקום, אבל לגבי העיר האוקראינית של היום צלאן הוא אלמוני.
אני בחזקת אוטופיה של ה"ישראלית תוצרת הארץ". ילדי שנות החמישים הם אותו דור ייחודי, שבשבילו הזהות הישראלית והאירופאית, או אם לדייק במקרה שלי: הזהות היהודית והגרמנית, הם בעלי תפקיד מרכזי בהתמודדות עם חידת הזהות העצמית. המרכיבים הסותרים עדיין נאבקים בתוך הנפש, אבל לא מתוך עוינות. אלה הם שני חלקים לגיטימיים, אבל הם לא מהווים יותר נדבך בזהותם של ילדיי. הדור הבא הם "תוצרת הארץ" במלוא מובן המושג, שכן הם לא דוברים בבית שפה נוספת, המהדהדת ברקע. הם הדור הישראלי שהעברית פועמת בדמם, בכל נימי נפשם. בכל תא מגופם. ואם הם מתעניינים בהיסטוריה המשפחתית, הם עושים זאת בדרך בריאה הרבה יותר, בלא משקעים ומתוך סקרנות טבעית.
למי שמוצאנו מארץ "שָם" יש זיקה ישירה למכה האיומה שפגעה במשפחותינו הקדמוניות והחריבה אותן. כל העדים האותנטיים על צ'רנוביץ נדרשים גם לזכור את המתים, את אלה שהוגלו לטרנסניסטריה ולמחנות הגירוש. לזכור את צ'רנוביץ בלי זה - אלה הם מותרות. הלוואי והיו יכולים לזכור רק את הדברים החיוביים ואת השאר לאיין. כדי לשרוד את הזכרונות, הם העדיפו פשוט לשתוק.
מעבר לשתיקה, תמיד ראיתי איך האקלים התרבותי ביצבץ. אמי עד היום מונה מספרים בגרמנית. וכאשר אני מביאה לה במתנה ספר מגרמניה, אני רואה את השמחה שלה ואיך היא קוראת בשקיקה את הדפים בגרמנית.
בשלב מסויים של חיי הכתיבה, הבנתי שאלה חומרים בתוכי שיהיו חייבים להוות גלם ספרותי. זו החלטה מודעת לגמרי לעסוק בעבר. לא בהכרח רק כבתם של הקורבנות, אלא גם בחיפוש אחרי העבר כערש רוחני. אני מחפשת אחרי האוצרות היהודיים האבודים, וצ'רנוביץ היא אכן אוצר יהודי אבוד כזה. ב"מוריס חביבאל מלמד לעוף" (ספר שאף הוא ראה אור בגרמניה) המטמון האבוד הוא הקהילה היהודית של האי ג'רבה, שליד חופי טוניסיה. נדמה לי שתפקידי כסופרת הוא גם ללקט את שרידי האוצרות היהודיים, לפני שיאבדו לחלוטין. אינני רואה הבדל בין המורשת האבודה של יהדות טוניסיה - גם אם אין זה מוצאי הישיר- ובין צ'רנוביץ. בשבילי אלו מקורות חיוניים. ברור שצ'רנוביץ שייכת לקורות חיי האישיים, אך זהו גם חלק מהאוצר היהודי, ולכן עלי לחפש אחרי כל אותם הדברים, כדי שיוכלו להשתמר לפחות בספרים. זה שלב של פיוס פנימי והכתיבה היא הזירה, שבה כל הרבדים נחשפים ומתעוררים לחיים חדשים.
החברה הישראלית החדשה חווה את הגולה באופן אחר. הגולה לא מאיימת עלינו עוד באופן ישיר. בשנות החמישים והששים נאמר לנו: "אל תהיו כמו היהודים שהובלו כצאן לטבח." להיות איתנים ברוח וחסונים בגוף, לקחת את הגורל בידינו. הקלישאות האלה היו חלק מהחינוך שלנו, מהאינדוקטרינציה. זו הייתה חברה בעלת מרקם אחיד, ולה מערכת חינוך אחידה. לא רציתי להיות כמו הוריי, וזה עמד בסתירה לסדר הטבעי שבו הורים אמורים להוות דוגמא אישית לילדיהם. אלא שהורינו הם שהעבירו לנו מסר - לא להיות זהים להם. וכך היווה כל מה שקשור לגולה נטל ואיום. הגלותיות הייתה עלולה להכתים את זהותי הישראלית, שמא לא אעמוד בציפיות. לעומתנו, הדור הבא אינו מאויים על ידי העבר, אך יש מחיר שכולנו משלמים בשל העובדה שהפנינו עורף לעבר. לעומתנו, הדור שגישתו הייתה עויינת כלפי כל דבר שקשור ביהדות ובגלותיות, הדור החדש אינו עויין, אך המורשת זרה לו. עכשיו עלינו לגשר על פני הפער ולקשר את הצעירים באופן ידידותי אל העבר.
צריך למצוא דרכים חדשות, על מנת לאפשר להם את הזיקה. זו אחריות שלנו, מפני שאנחנו הדור שהתאפיין בדחייה גורפת של העבר.
בהקשר זה, נדמה לי שהחברה הישראלית תייגה אותי כסופרת מהדור הישן, רק בגלל העיסוק בעבר. למקטרגים אני משיבה: "איני עוסקת בעבר, כי אם בהווה ובעתיד". לא חוויתי את העבר, ואני לא מתעדת עדויות. אני בודקת את צל העבר עלינו, מפני שלעבר יש השלכה על ההווה שלנו ובוודאי לגבי העתיד. אני לא סופרת נוסטלגית, ואין לי עניין בכתיבת ספרים מתרפקים על החיים בשטעטל של אירופה.
אינני מבקרת את נטייתם של הישראלים הראשונים להתרחק מן העבר בשנות החמישים והששים, שכן זו הייתה הדרך היחידה ליצור מציאות חדשה. בדיעבד היה בכך הכרח. אך שילמנו על כך מחיר. המחיר האישי שלי היה תחושת הבדידות כסופרת, רק בשל ההתמקדות בנושאים שנתפסו כ"מיושנים". אפילו האמפטיה שבה אני צופה בדור ההורים, זכתה בשעתו לזלזול, מפני שזה העיד על חולשה. וחולשה נתפסה מיד כמשהו הנוגד את הרוח הישראלית.
כאשר הופיע ספרי "כובע זכוכית" בעברית בראשית שנות השמונים, הוא התקבל בקרירות. הותקפתי. מדוע הייתי חייבת להעלות מהאוב את השואה, ולמה להעלות כנושא את בני הניצולים. האם לא די לנו בעיסוק בניצולים עצמם? זו הייתה התגובה הראשונה על הספר. הייתי בת עשרים וחמש, ולא הייתי מוכנה נפשית להלך רוח כזה.
הסיפור "מזוודות", שבו אמו של איתן ליברמן מעידה במשפטו של פושע נאצי, קומם במיוחד. המקטרגים טענו שהסיפור מבטא עמדה תבוסתנית. לדעתם הסיפור ביטא כי מתחת למעטה הישראלי החזק, עדיין מתקיים לו יהודי שברירי וגלותי. הואשמתי בכך שאני אומרת בעצם שהזהות החדשה נכשלה. התקבלותו של הספר ארכה כמה שנים והוא בעצם הפך לחלק מהקנון רק מקץ עשור, כשהישראלי הביט במראה והיה מסוגל לקבל את הבבואה שהשתקפה.
חייו של סופר בישראל הם עניין מתיש. אך המעניין בהם, הן התחלופות הרבות. הזהות היא עדיין חידה מדהימה, והתשובות נתונות לשינויי הזמנים. לשמחתי, התפישות של שנות השמונים אינן עוד בתוקף.
כעת הדור השלישי מתחיל לשאול שאלות שנוגעות לעבר ולמשפחותיהם. זהו דור בריא יותר. לעומתם, אנחנו הדור המצולק. אני מקבלת את הדין, ומתייחסת לכך כאל חלק מתפקידי כסופרת. זהו הדחף שלי, הניצוץ שדוחף לכתיבה. אין בי שום מרירות. להיפך, התעשרתי מההתגוששות הפנימית בין הזהויות.
הדור הצעיר ניצב מול עולם מוזר ומאיים והוא מחפש את זהותו שלו. הצורך להגדרה עצמית נהיה דחוף עוד יותר בעולם שעובר תהליך גלובליזציה. כולם אוכלים אותם המבורגרים ב"מקדונלד'ס". לובשים אותם מותגים וניזונים מאותם מצרכי תרבות. מתחת לסף ההכרה הצעירים חשים לכודים בעולם אחיד. הם שואפים לאינדיוידואליות, כחלק מהחיפוש האישי, כדי לגלות מה הופך אותם למיוחדים. במקרה הספציפי של ישראל, הסכסוך הערבי-ישראלי הוא מרכיב בעל משמעות בחיפוש. אילו רק היה כאן שלום... לצערי, אינני נאיבית כמו שהייתי, ואני מאמינה שהדבר יארך זמן רב יותר משחשבנו. שני הצדדים בסכסוך פגועים עמוקות. אך אם תהליך השלום היה מתחיל לפני חמישים שנה, ואם ניצולי השואה ויהודי ארצות המזרח היו מגיעים לחבל ארץ שהיה מקדם את פניהם בברכה, הרי ששאלת הזהות הייתה שונה בתכלית. הסכסוך המתמשך מעצב את התנהגותו של הדור החדש באופן משמעותי, וגם את זו של הדורות הבאים.
זה טראגי שילדים אלה חייבים להתמודד עם שאלות של לאומיות, בעולם שבו האדמה אינה עוד בהכרח ערך בעל משמעות. אם העולם מתכווץ, מדוע עלינו להגן על אדמה? אם ביכולתנו לשלוח דואר אלקטרוני לניו זילנד, ואנחנו מהווים חלק מכדור הארץ הזה, מדוע עדיין איננו מסוגלים להיות חלק מסביבתנו הקרובה? זוהי סתירה שעמה כולנו נדרשים לחיות. בשנות ילדותי, לא חיינו בעולם גלובאלי. אלא באי קטן. במידה רבה יש בי עדיין את המנטליות של הגטו. אלא שהדור הצעיר מורד נגד מנטליות הגטו, כיוון שהם רואים עצמם כחלק מן העולם. אך מדוע זה לא קורה במציאות המזרח-תיכונית? בארץ הזאת מושג הגלובליזציה מתפורר, מפני שזו ארץ שבה הקיום האנושי הבסיסי נמצא עדיין תחת איום.
אני רואה ישראלים עוזבים את הארץ. המצב קשה מדי, והם מחליטים לחפש זהות אוניברסאלית. רבים עברו לפאלו-אלטו, בהנחה שתחום ההי-טק הוא מעין מטריית הגנה בינלאומית, ומתחתיה הם יכולים לחיות כמין 'ישראלים בינלאומיים'. אך באופן פרדוקסלי הם שוב יוצרים גטו. ראיתי את הישראלים בפאלו-אלטו כשבאתי לשם להרצאה לפני שנים אחדות. הם מרגישים שהם ברחו מגטו אחד, רק כדי ליצור גטו חדש במקום אחר. אם הארץ הזאת תהפוך לאי, נגיע להיות 'רובינסון קרוזו' רגשיים בסוף הדרך. אני חוששת מהגרסאות הקיצוניות של בחירת זהות: הגרסה הבינלאומית שבה אלה שעייפו בורחים, כדי לבנות במקום אקראי את "הקן הישראלי" שלהם. קן בגולה כזה מפחיד אותי, שכן עבורם, ה"חוויה הישראלית", תהפוך למשהו כמו צ'רנוביץ. כשהאב בפאלו-אלטו יספר לבנו על תל אביב, זה ישמע כמו אבא שלי שסיפר על צ'רנוביץ.
לעומת האופציה של זהות אוניברסלית, אחרים מחליטים לפנות לגרסה היהודית-מיסטית. האנשים נמצאים בחיפוש אחרי רוחניות, כדי למלא חסך בזהותם. הם יוצאים למסע רוחני, כדי לגלות בסופו של דבר, שהמשימות האמיתיות מחכות להם על סף ביתם. יש כאלה שהמסע הרוחני שלהם מסתיים בחזרה בתשובה שהיא תעתיק מדוייק של חיי הגלות - רק פה. ש"ס למשל, מספקת להם תשובות שנוגעות לזהותם בגולה, זהות גלותית-ספרדית. יש להם אותה הבעייה שהייתה גם לי: התכחשות למורשת אבותיהם. אך תודות למנהרה הדתית הם מוצאים תשובה לשאלה: "מי אנחנו, לנוכח זהותנו הגלותית הספרדית?"
אני לא מוצאת את עצמי באף אחת משתי האופציות הללו.
אם מישהו זקוק להוכחה נוספת לכך שהקונפורמיזם של שנות החמישים והששים עבר תמורה כה מהותית, די לו שיתבונן בעולים החדשים שבאו בעשור האחרון לישראל מחבר העמים ואינם משנים את שמותיהם. גם אם בעבר העולים לא אולצו רשמית לכך, הם נכנעו ללחץ החברתי לעברת את שמם. הדרישה לסלק את השמות הגלותיים הייתה רשמית כאשר רצו לשרת במשרדי ממשלה, כפקידים ברשויות, דיפלומטים, או כאנשי צבא. הם האמינו שכדי להיות חלק מהחברה, עליהם להשיר את שמותיהם, ללא קשר לגולה ממנה באו.
לעומתם, דור העולים הנוכחי לא נזקק לשינוי השם. להיפך. הם מחזיקים בשמותיהם, אולי במעין התרסה. ראיתי זאת לאחרונה בטכס סיום של קורס קצינים של בני הבכור, במצפה רמון. כשהוקראו השמות, בלט מספרם הגדול של שמות זרים. ואדים, אלכסנדר, ולנטין, איגור. בשנות החמישים והששים תופעה כזאת לא הייתה אפשרית. בשבילי, שֵם הוא הרבה יותר משֵם. העולים והמהגרים האלה, בעלי רקע תרבותי משלהם, ושפה משלהם, אינם ממהרים להפוך לישראלים. איש לא כופה עליהם להתפטר מעברם. איש לא אומר להם לשכוח את אודיסה, או את הצ'רנוביץ שלהם, ולהפוך במהירות בזק לישראלים.
אף על פי כן, חייב להיות איזה יסוד קולקטיבי שמחבר בין האנשים שבוחרים לחיות בארץ הזאת, שאם לא כן, אין בסיס להשארות כאן. זו ארץ ששרוייה במלחמה מתמשכת. האלימות הפכה לשגרה מבעיתה. הדבר היחיד אותו נוכל להציע לאלה שחולמים לעקור לקנדה או לכל מקום אוניברסלי אחר, הוא סוג מסויים של שיתוף ואחוווה, וזאת מבלי לשלול מהם לחלוטין את זהותם המקורית. לאפשר להם חופש לצמוח כישראלים באיזו זרימה טבעית ובקצב שלהם. הדבק הקולקטיבי הוא חיוני, כדי שנוכל ביחד לממש את החלום הלאומי שלנו. הישראליות, באשר היא, היא הדבק הזה.
כן. יש חיה כזאת - ישראלי.
וזאת האופציה היחידה בשבילי.