מאמרים

רק תאהב את תל־אביב כמוני

אנתולוגית סיפורי תל אביב, כתב העת פטל, 2016

אז איך נראתה תל–אביב באלף הקודם? ישאל הארכיאולוג העתידי, כשהוא נושא את עיניו בייאוש אל  המגדלִיָה הענקית שמסתירה כל פיסת שמים, מול הרחפות המהירות שמעופפות בנתיבי איילון בעלי שבעת המפלסים. צריך לעזור לארכיאולוג העתידי הזה לגלות שרידים מתל–אביב של פעם, שהוא בטח יקרא לה " TLV העתיקה". אני משאירה לו דף הוראות, כמו הבקבוק שפעם היינו מחביאים בחצר ונודרים לפתוח בעוד שלושים שנה.

הגילוי יתחיל בחצר. החצר - היא המפתח. כמוסת הזמן שלי, שם ארוזה תמצית הילדות התל–אביבית שלי, השנים הלא–כל–כך רחוקות שבהן עולמו של הילד היה בחוץ, באוויר החופשי ולא בשום מרחב וירטואלי, בימים ההם כש"להציע חברות" היה רגע מרטיט ובלתי נשכח ולא לחיצת  מקש סתמית בפייסבוק.

כן, זה היה עולם של חברים בשר ודם, מִשחקים פנים אל פנים, לא דרך "סקייפ"; עולם של רחוב פתוח בלי עשן מזהם ומגרשי חול; והירקון שקיננו בו דגים אמתיים, ועל שתי גדותיו צמחו בצפיפות "בּוּסִים" – קני סוף שמהם בנינו "טִיאַרוֹת" - עפיפונים. זה הירקון שהיה בשבילי הג'ונגל של טרזן וג'יין והשבט האינדיאני של וינטו ו"יד הנפץ" ויער שרווד של רובין הוד וליידי מריאן שלו.

את כולם הכרתי מהספרים.

כן, קראנו אז ספרים, עם דפי נייר וכריכה ואותיות דפוס שהשאירו כתם שחור על האצבעות. מדי יום אחרי הלימודים הלכתי לספרייה השכונתית. לא כי הורה או מורה כפו עליי, אלא מפני שהספרים היו בשבילי השער לעולם שמחוץ לגבול תל–אביב; ולהיבלע בתוך ספר היה לטוס במהירות האור אל כל מה שיכול להתרחש גם מעבר לגשר הירקון.

היה לי אפילו קיצור דרך לספרייה, פתח בין השיחים שבחצר, ליד פחי הזבל, ומתוכו הייתי מגיחה ישר אל קולנוע צפון - עוד אתר נשכח שגם ארכיאולוג בהווה לא ימצא את עקבותיו, שכן במקומו מתנוסס כבר עכשיו עוד מגדל דמוי-אקירוב שיהיה כנראה חזות המחר.

ארכיאולוג עתידי, אני העוזרת החשאית שלך, מנסה לחשוף שרידים של ילדות תל–אביבית, והם מיד מסתמנים במפת הנפש; הערוגות בגן הירק המשותף לכל ילדי הבניין, שם גידלנו צנוניות, כי בן–גוריון דיבר על הקשר בין עם ואדמתו. הבורות של הג'ולים, שם כיכב האוסף של אחי ושלי: "פרפרית", "מעושנת", "רַאסִית", והכי הכי - ה"בְּרוֹמְבִּילָה" הענקית.

אני מסמנת בשבילך, ארכיאולוג עתידי, גם את האיקסים של הקלאס בגיר על המדרכה שבכניסה לבית, וקושרת מחדש את חוטי הצמר עם קופסאות השימורים שחיברו בין החלונות ושימשו לנו טלפון, בימים שבהם חיכו לקו שבע שנים תמימות, כמו יעקב לרחל.

הארכיאולוג העתידי בטח יכתוב תזה שלמה המתארת איך גרנו בבתים בלי מעלית ויציין שהתל–אביבים הקדמונים היו יצורים מוזרים, כי המקלט הציבורי שהיה אמור להגן עליהם מפני אויב שימש להם דווקא במה להצגות ולחזרות למופעי גיטרה ואקורדיון, וזה קרה בין מלחמה אחת למלחמה אחרת. העתידן גם לא יבין איך חיינו בלי מזגן וישבח אותנו על התושייה שגילינו כשעלינו לגג כדי לישון על מחצלת מתחת לבריזה שהגיעה מהים.

כן, מהבתים הנמוכים ראו את הים ונשמו את הים, והבריזה שאת שמה נשאנו בערגה, כאילו היתה חברה אישית, ניערה מעלינו חול דקיק שממנו יצרו זיפזיף – חומר הגלם לבניית הבתים. אני גרה בבית כזה כיום ומדי פעם, כשאני נתקפת געגועים למי שלא אהיה יותר אף פעם, אני מקרבת את הפנים לקיר ונושמת ממנו את הריח של מלח וגלים; הבושם של תל–אביב, כשהארובה התותבת של רידינג עדיין לא חסמה את התפר שבין הירקון והחוף, והכול, או כמעט הכול, היה פתוח.

והכי חשוב: אני חייבת להשאיר לארכיאולוג העתידי הסבר מפורט על חדר המדרגות - כי הוא עוד עלול בטעות לחשוב שמדובר באיזה פרט ארכיטקטוני זניח, ולא ביקום העומד בפני עצמו. חדר המדרגות היה עורק החיים של הבניין התל–אביבי המצוי. עלו וירדו בו כמו בסולם יעקב, וצעקו וריכלו בשלל שפות כמו במגדל בבל. אילו היתה לי אפשרות, הייתי מצמידה לדף ההוראות של הארכיאולוג העתידי גם ציוד שמע שיכיל את טפיפות הצעדים השועטים במדרגות, ואת קריאות האמהות: "בוא הביתה! ארוחת ערב מוכנה!", ביידיש, במרוקאית, בעירקית, בפולנית, ברומנית, מפני שכולנו היינו ילדי פליטים, עולים ומהגרים.

אני מאחלת לך, ארכיאולוג עתידי, שתטעם באיזו מסעדת שף בקומה המאתיים של מגדל בשם סיטי או מנהטן או כל שם לועזי שיתחזה למקום אחר דווקא את הקובה, הכבד–קצוץ והג'חנון שהריחות שלהם התערבבו בחדר המדרגות, מקומת הקרקע ועד דלת הכניסה לגג. ושתזכה לשחק ב"שמות קיר" - משחק שבו אתה מטיח את הכדור בקיר ונדרש בו–זמנית לצעוק את שמך - העברי, הכי עברי שיש.

והכי כיף זה להמשיך ולשחק גם אחרי שכבר ירד חושך, ואז לעלות בדילוגים ולנסות להשיג את אור החשמל שכבה בדיוק לפני שמגיעים לקומה השלישית, תחרות מסעירה פי כמה מכל המרתונים שהעיר שלנו מתהדרת בהם.

תרשום. חדר המדרגות היה המסדרון בין הפנים והחוץ שלנו, שם התרחשו האירועים הכי מסעירים של  חיינו הצעירים; המזמוז הראשון שלי והנשיקה הצרפתית הראשונה שלי, מלווה בפחד שאחד השכנים, או חלילה אבא שלי, יפתח את הדלת בדיוק באותו רגע ויתפוס אותי על חם.

חדר המדרגות ההוא, מהבהב אצלי תמיד בין חושך לאור - נסה לדמיין אותו, איש מהעתיד. בעיקר את הדלתות הפתוחות של שכנים שהיו משפחה, הכי משפחה.

אולי גם בעולם שלך הילדות והנעורים יהיו מכרה זהב לסופרים, אם עדיין יתקיימו אצלך קומץ מושכי עט מזן נכחד. כי מיהו סופר, אם לא מי שמגשש - באובססיביות, יש להודות - אחרי מיקומו הנוכחי על פי מיקומו בעבר, והוא מיישר את זהותו שוב ושוב בזמן אמת, כמו חבל הכביסה בחלון, שעליו התנפנפו בחופשיות התחתונים של חיינו.

לפני עשר שנים חזרתי עם משפחתי להתגורר בשכונה שבה גדלתי, "הצפון הישן", כך קוראים לו היום במודעות הנדל"ן המלוקקות.

את רחוב ברנדיס 9 אני ממעטת לפקוד מאז שנפטר אבא שלי, אך באחת הפעמים הנדירות שבהן מצאתי את עצמי שם, גיליתי להפתעתי שהבית עדיין לא נרמס תחת דחפורי היזמים ושהוא לא השתנה הרבה.

החצר עדיין לא נכבשה באספלט ולא הפכה למגרש חניה – המשאב הכי נדיר בתל–אביב של ההווה ואולי גם של העתיד. נותרו בכניסה גם מתקן האופניים החלוד והברז עם צינור ההשקיה ואפילו כמה קקטוסים ששתלתי לפני שנים בערוגה של גן הירק, כשנואשתי מהצנוניות של בן גוריון. נותרה גם כתובת, חרותה באולר על אחד הקירות: "פּוּס משחק". לא התאפקתי וניסיתי לקפוץ קלאס על המדרכה, בלי להיעזר בשום סימוני גיר. ילד אחד הצביע עליי וצחק.

דבר אחד השתנה בבית שגדלתי בו: כבר יש בו מעלית - תא שקוף שנוסף דווקא לקיר החיצוני כמו חללית קטנה, במקביל לעץ הצפצפה שממשיך איכשהו לצמוח. אולי השורשים שלו כבר משתרגים מתחת לכל TLV שלי, בין צינורות הביוב שראש העיר הנוכחי דואג להחליף למען הדורות הבאים.

שם, בפתח הניקוז, בין צינור חלוד אחד לשני, אני טומנת את דף ההוראות שלי לעתיד. אולי יום אחד אתה, הנובר בעבר, תמצא אותו.

ארכיאולוג עתידי או איך שיקראו לך פעם, תבטיח לי רק שתאהב את תל–אביב כמוני.

© All rights reserved to NAVA SEMEL 2017