תל אביב מתחת לכיפת ברזל

 

מאת

נאוה סמל

 

תדמיינו את כל המכוניות ברחוב ראשי עוצרות פתאום בחריקת בלמים וכל הנוסעים נוטשים אותן ומתרחקים במהירות, כאשר רעש הרקע היחיד הוא צפירה עולה ויורדת.
כשנשמעה האזעקה הראשונה, עדיין חשבנו שמדובר בניסוי צופרים. לקח לנו עשר שניות להבין שמדובר בדבר האמיתי ומיהרנו אל המרחב המוגן בבית. מכונת הכביסה פעלה שם במרץ, אדישה  לעובדה שלחדר הכביסה יש עכשיו יעוד שונה לחלוטין מאשר תוכניות הרתחה.
כשנשמעה האזעקה השנייה, נסעתי עם בתי, קצינת צה"ל שהשתחררה לפני חודש, עמוסות בסלי קניות. שישי בצהריים, שעה הומה בתל אביב. השארנו את הרכב באמצע הכביש, ויצאנו לחפש מחסה. השעון תיקתק, ולנו לא נותר אלא להשתוחח על המדרכה ולחכות לבום. מסביבי ראיתי אנשים ממושמעים ושקטים, למעט ילדונת אחת שפרצה בבכי. מראה מוזר. לרגע נדמה היה לי שזה יום הזיכרון לחללי צה"ל או יום השואה – המועדים היחידים בלוח השנה הישראלי שבהם מקפיאה הצפירה את היומיום.
מאז מלחמת המפרץ הראשונה לא נשמעו אזעקות בתל אביב שבה נולדתי, זו שראש העיר המיתולוגי שלמה להט - צ'יץ' Shlomo Lahat – Chich  תרם לה את הכינוי "עיר ללא הפסקה". תל אביב, שמלעיזיה (לא אני) קוראים לה בלגלוג "הבועה", הורידה הילוך, אבל היא לא שובתת. הקצב התזזיתי שלה רק האט מעט. מנסיוני, אני יודעת שתל אביב לא תהפוך כל כך מהר לעיר רפאים.
אנשים למודי סבל אנחנו התל-אביביים. שנים של אוטובוסים מתפוצצים ומחבלים מתאבדים לימדו אותנו לחיות את החיים במילואם, ככל שאנחנו יכולים, אבל תמיד להציץ מעבר לכתף. אנחנו זן אורבני מיוחד. גידלנו מעין "עין שלישית" - לא במצח כקלישאת הניו אייג' - אלא בעורף. בעברית, אגב, קוראים ל Home Front Command – פיקוד העורף.

בשבת נראתה תל אביב דרוכה, אבל תושביה לא הסתגרו בבתים. בשכונה שלי רכבו על אופניים, ויצאו לריצת בוקר בפארק הירקון. בתי הקפה הסמוכים לא היו ריקים, אם כי לא עלו על גדותיהם. חשבתי, אולי אפשר להשיג סוף סוף מקום ב"בנדיקט" Benedict, מוסד קולינרי תל-אביבי ידוע שבו מגישים ארוחות בוקר עשרים וארבע שעות ביממה והתור תמיד משתרך. ברחוב אבן גבירול ישבו אנשים על הספסלים ונשאו פניהם לשמיים – לא בסריקה אחרי פטריות עשן, אלא בהתמכרות לקרני השמש, אחרי שבוע נדיר של גשם שוטף.
נסעתי לאורך הטיילת והחוף שפע מתרחצים. אחר כך אראה אותם בטלוויזיה אצים-רצים מהים, למשמע האזעקה השלישית, כשמבטם נעוץ אל על, שם יירטה כיפת ברזל את מטח הטילים מעזה.
כיפת הברזל המבורכת, סוככת מעלינו. אלמלא הפיתוח הגאוני של מהנדסי רפא"ל האלמונים, יתכן שתל אביב הייתה מגיבה קצת אחרת.
ובעודי כותבת את הדברים, נשמעת עוד אזעקה, רביעית במספר. העוזרת שעובדת אצלי והיגרה לישראל לפני שנים אחדות מרומניה, מצטרפת אלי למרחב המוגן. שוב מכונת הכביסה פועלת. זיזי Zizi מבוקרשט לא מגלה שום סימני בהלה ואני מחמיאה לה: "את תל אביבית אמיתית".
אתמול, בסופרמרקט שפתוח גם בשבתות, פגשתי את חברתי הסטנדאפיסטית אודיה קורן Odeya Koren, אשה מצחיקה שגייסה אותי לחיפושים דחופים אחרי בקבוק יין צרפתי ותוך כדי, הכתיבה לי מתכון ל Coq au Vin.
"כשאני עצבנית, אני מיד מתחילה לבשל", אמרה אודיה ושתינו שילמנו את החשבון והעברנו חיוך זו לזו, תוך כדי חיבוק. בשובי הביתה, חיכה לי אימייל משתי מורות בדרום הארץ, שם נשמעות האזעקות בתכיפות מפחידה והחיים אכן עצרו מלכת. הן ביקשו ללמד את שירֵי "האומץ לפחד" The courage to be Afraid, ספר שירה לצעירים שפרסמתי בשנות הפיגועים הקשות, כאשר תל אביב דיממה ללא הרף וספרה את מתיה. העיר בת המאה חשקה את שפתיה ואיכשהו, המשיכה לחיות.
המורות בדרום קוראות היום לתלמידים בשיעור "מונחה מרחוק" את השיר הישן שלי "הטיל" שהפך לפתע רלוונטי מתמיד.
"אילו היו לטיל מוח ולב, במקום סתם קופסה ומחשב, הייתי מתיישב וככה כותב:
שלום לך טיל נחמד, אני ממליץ לך מהר להסתלק, כי גם אתה בסוף תיפול ותתרסק.
אולי תנחת עלינו בפרחים, איזה לקח תלמד את השולחים!"
הלוואי ומישהו היה קורא את השיר גם בעזה. אין לי ספק שגם שם יש אנשים כמוני שרוצים רק לחיות בשקט ומתנגדים למטר הטילים ששלטון העריצות שלהם יורה לעבר אזרחים מעבר לגבול.
בינתיים, אורז בני הצעיר נימי Neemy  את התרמיל שלו. גם הוא, כמו רבים, קיבל צו מילואים.

אייר Iyar, בני הבכור, פרסם בפייסבוק מכתב גלוי לראשי החמאס. הוא סיפר על ביקורו האחרון בעזה לפני תשע שנים, בימי אוסלו מלאי ההבטחה. הוא שרת אז כקצין צה"ל ביחידה המשותפת לישראלים ופלסטינים.
"אותנו לא תוכלו לשבור עם טילים, גם לא עם פצצות, ובטח לא עם שנאה. יש פה ציבור לא קטן, שמאמין בזכות של כולנו לחיות, בשתי מדינות אינשאללה, ישראל ופלסטין. אז תתעשתו כבר ותפסיקו לחיות בהזיות של מלחמה שהופכות למציאות.
אנשי חיים אנחנו, כולנו! אלה שבמסגדים ואלו שבבתי הכנסת, אלה ששומרים על צניעות ואלה שיודעים לחגוג את הבריאה.
אז יאללה, סלאמאת. ולא לשכוח שהמילה איסלאם באה מלשון "סלאם".
שבת סלאם לכל העמים".
זה מה שאייר איחל להם ולנו.

נאוה סמל היא סופרת ומחזאית. ילידת תל אביב וחיה בתל אביב. ספרה האחרון בתרגום לאנגלית Paper Bride ראה אור לאחרונה בהוצאת היבריד Hybrid האוסטרלית. הרומן מתרחש בפלשתינה של שנות השלושים, בתקופת המרד הערבי וראשית ימי הטרור.