צחוק של עכברוש

של עכברוש הוא רומן עמוק, זועם, מקורי להפליא. הוא כתוב בחמישה ז'אנרים שונים: סיפור, אגדה, שירת-אינטרנט, פנטזיה עתידנית ויומן, שמצטרפים ליצירה מרשימה אחת, קצבית וסוחפת. הגיבור הוא הסיפור עצמו - קורותיה של ילדה בת חמש, שהוחבאה בבור תפוחי אדמה בכפר קטן בפולין ושרדה. לאחר כמעט שישים שנה, על סף המילניום החדש, היא יושבת בביתה בתל-אביב, ומנסה למסור את הסיפור לנכדתה. תפוחי אדמה. עכברוש. זוג איכרים ובנם. ישו ומריה. אבא ואימא. הזיכרון שנבלם בתוכה זמן רב כל כך תובע כעת את זכותו לפרוץ, להפוך לסיפור, להישמע !

 

חבר הפרלמנט האיטלקי פוריו קולומבו על הספר באירוע ההשקה ברומא
לזכור, אבל איך?

מאת פוריו קולומבו, חבר הפרלמנט האיטלקי, קטע מתוך נאומו בהשקת הספר "צחוק של עכברוש" בתרגום לאיטלקית, בבית הספרות ברומא, 30 בינואר 2012.

לזכור. אבל איך לזכור? במדינתי איטליה, העליתי בעצמי את הסוגיה לדיון פומבי, כאשר נבחרתי לראשונה כחבר פרלמנט ב 1996. אז הצגתי את הצעת החוק: "מיסוד יום הזיכרון". מאז היותי ילד, מאז שראיתי במו עיני את מה שארע, האמנתי שחייבים לזכור בכל מחיר. ראיתי את מה שמתחולל בבית הספר שלי, בכיתה שלי - השואה הייתה גם פשע איטלקי. ראיתי איטלקים מגרשים מהקתדרה באוניברסיטה ומספסל הלימודים איטלקים אחרים, ביניהם ילדים. ראיתי איטלקים בודקים ברכבות, במקלטים, בנקודות בידוק, בחנויות הפתוחות לאחר הפצצות, האם ישנם יהודים. ראיתי אותם מחפשים יהודים בין האנשים שניסו להציל את עצמם, או מאתרים ילדים יהודים בתור ללחם. נודע לנו שחיפשו יהודים אפילו בבתי החולים. הם חיפשו את החולים, ואת הרופאים. הם חיפשו בבתי הכלא, ואלה היו איטלקים שצדו את בני איטליה היהודים. בתחנה במילאנו, מבנה יפהפה במרכז העיר, היה רציף - רציף 21 הממוקם במנהרה תת-קרקעית וקיים עד היום - לשם הובילו את המשפחות היהודיות של מילאנו, ביניהם גם חולים וילדים, וזה אחרי שנכלאו בבית המעצר הגדול סן ויטוריו, בהמתנה להגיעם של קרונות המשא שיובילו אותם לאושוויץ.
חוק יום השואה הבינלאומי אושר פה אחד בשנת 2000. מאז, בכל 27 בינואר, אני נשאל: כיצד לזכור? הרי עדויות הניצולים פוחתות משנה לשנה. ואחריהם, בידי מי תופקד השליחות לספר את סיפורם? כיצד לשמר את הזיכרון כדי שלא ייהפך לפרח קמל?

את ספרה של נאוה סמל חייבים לקרוא. היא מתמודדת נחושה ברצון ברזל - אובססיבי כמעט - ונכנסת באומץ למבוך הזיכרון. בדומה לאופן שבו הרפואה המתקדמת משגרת מצלמות זעירות אשר חוקרות את המהלכים הפנימיים בגוף האדם, נאוה סמל הולכת לאן שלא ניתן להגיע, והיא מסכימה לשאת על כתפיה נטל שייתכן שלא ניתן לשאת, אך עם זאת בלתי אפשרי לוותר עליו.
המשחק הספרותי שלה שוזר בין עוצמת הכאב וזוועות הזיכרון, בשינויי הזמן, מבעד לקולות הנובעים ממקום יחיד בלתי נסבל, אך גם ממקום בו קיימת ישות קטנה שמתריסה ומתנגדת. בספרה של נאוה סמל מתנהל תהליך חילופי העדים כמו תחנת ממסר של ההיסטוריה, אך גם נשמע קולו של האדם הבודד, שנדרש לחיות כל חייו עם פגיעה אנושה ועם תחושת נטישה שאינה מסתיימת לעולם.
בספר נשמע קולה המדויק של הגיבורה הקשישה, חסר הרחמים כמו שופט:
"מה זה יהודייה? אם זה כל כך נורא להיות יהודי, למה עשיתם אותי כזאת?"

פוריו קולומבו הוא חבר הפרלמנט האיטלקי מטעם מפלגת הדמוקרטים וכיהן כעורך ראשי של העיתון "ל'אוניטה" עד שנת 2005.

© All rights reserved to NAVA SEMEL 2017