על דלת השירותים נכתב "האהובה שלך כל-כך מכוערת שכשהיא חותכת בצל, הבצל מתחיל לבכות".
היא שטפה את ידיה וחשבה על מי שהטריח את עצמו לחרוט את הבדיחה על הדופן הפנימית של הדלת, אולי באולר, או עם זיז של מפתח, רק כדי לשעשע או להעליב אלמוניות פשוקות רגליים ומופשלות תחתונים. אחר-כך פרשה את מניפת האצבעות מתחת למכונה שהזרימה סילון אוויר חם, אבל אף פעם לא ייבשה כליל את הטיפות, וכיוונה את עצמה למשימה שלה.
היא לא היתה מכוערת כמו בבדיחה, אבל בהחלט לא יפהפייה. היא גם לא חתכה בצלים, אם כי הכול היה תלוי בידיה, ליתר דיוק בזרועות, הנכס הכי יקר שלה.
ביציאה מהשירותים, כבר הספיקה לאמוד את הרווח ביניהן, ושירטטה בעיני רוחה את הזוית שבה תיפתחנה ואחר-כך תיסגרנה בתנועת מלקחיים עדינה סביב הלקוח. היא חייבת להצדיק את המוניטין שיצא לה, מפני שבכל פעם שהוא נכנס אל הבמה, היא עומדת למבחן מחדש.
בשעתו, אפילו לא ידעה שיש לה את הכישורים הנדרשים, ומול ועדת הקבלה כתשה בתוכה כל שריד של פקפוק ואפילו זייפה זחיחות, מפני שנזקקה נואשות לעבודה ולכסף. וגם על ההתחייבות חתמה כלאחר יד, בלי לתת את דעתה על משמעותו של הסעיף שנרשם בשולי החוזה: "אסור להתאהב."
באותיות קטנות, כמו הבדיחה על דלת השירותים.
היא לא יכולה היתה לטעון שהתנאים לא היו ידועים לה מראש. אולי זו הסיבה ששאר המועמדים נדחו, או פסלו את עצמם, ודווקא היא זכתה במשרה המבוקשת. כיוון שהיו מעט תקדימים, היא למדה בכוחות עצמה להנדס את הקיעור ולארוז במעטפת הזרועות את גופו של הלקוח המפרפר מאימת אי- הוודאות.
על הלוח במשרדה הקטן היא רשמה מילון רעידות, ולפני כל משימה נהגה לוודא שלא נגרע משהו מן הרשימה - או חלילה נוסף - בלי ידיעתה.
רעד מבהלה הוא השכיח ביותר, ויש צמרמורת ממחלה ורטט מצינה, ויש רעד מגירוי עז או מלהיטות יתר, וטלטלת אורגזמה שהיא בכלל פריקת עול הגוף מכל מוסרותיו, וכמובן ישנה הפריטה במיתר השדרה כאשר מישהו דורך על קברך. אך לא לרעידות האלה נועדו שירותיה.
לוועדת הקבלה הסבירה כי האתגר הוא להיות התחנה האחרונה במעבר של הלקוח מקיום מפוהק ושגור, לתוך זירה המרוממת אותו במדרגה אחת משאר בני-האדם. כל שנדרש ממנה הוא להדוף אותו בעדינות פנימה אל הבמה, כמו היה סירת נייר במעלה הזרם ולהיות לו לנמל מוצא בטוח.
בטפסי מס הכנסה, תחת הסעיף "מקצוע", היא רושמת: "מחבקת".
איזה מין מקצוע זה? הורמו גבות בתמיהה במעגל הקרוב והרחוק שלה, והיא התגוננה. במה זה שונה מדי ג'יי, אסטרטג שיווקי, או זונה מקוונת? כשם שבוני כרכרות נעלמו מן העולם, כך נולדו מקצועות חדשים והם מכלכלים צעירים שהיו חסרי משלח יד בלעדיהם. ובעולם שבו קיעור הזרועות נחשד בקלות כהטרדה מינית, יש גם מחבקת. בשכר מלא, כמובן. ויש אפילו טיפים.
היו לה זמרים, שחקנים, מרואיינים ומראיינים, מרצים, בדרנים, לוליינים, ליצנים, כדורסלנים, חשפנים, ואפילו פוליטיקאי אחד, שהיה כל-כך מרוצה שביקש לשכור אותה כמחבקת צמודה. היה לה גם רוצח ששילם במזומן תמורת חיבוק לפני הקראת גזר הדין, ובן ששילם תעריף כפול כשעמדו לקרוא את צוואת אביו. לחברה הגיעו גם מכתבי תודה שתויקו בתיקה האישי, לצד המלצה להכתיר אותה בתואר "מחבקת מצטיינת". היו לקוחות שפיתחו בה תלות והזמינו אותה לביתם באופן פרטי. לאלה נאלצה להבהיר באופן מפורש, שמדובר אך ורק ב"חיבוק מושאל" וכל ניסיונותיהם לשכנע אותה שגם הבית הוא במה עם קהל, עלו בתוהו. "החיבוק האובייקטיבי" - כבר כתבו על השיטה בכתבי עת אקדמיים.
ורק קמצנים הסתפקו בכרית חיבוקים, המצאה יפנית שפוטרת את הצורך במגע יד אדם ומצמצמת את הכול ל"זרוע ליטופית" עשויה ספוג גמיש וממולאת בגרגרי כוסמת.
במרוצת הזמן, הפכה למומחית והלקוחות ביקשו רק אותה. לפני כניסתם לבמה התרפסו והעטירו עליה חנופה, ובלבד שיזכו בחיבוק המשובח ביותר שבמאגר שלה, ואולם בשובם אל מאחורי הקלעים, נמחק קיומה כליל. היא מעולם לא התלוננה, סיכון מקצועי, פטרה את המחשבה ובחושך מצאה מחסה, התחפתה בו כאילו היה גלימת פלאים שהפכה אותה לרואה ואינה נראית. זה לא כבר, אף נתבקשה להעביר השתלמות ולהנחות את זרם הפונים למקצוע, ובסתר ליבה הרשתה לעצמה לחוש גאווה בשל היותה חלוצה, פורצת דרך לאחרים.
לא אחת, כשהיתה עוזבת את המשמרת, היו המתגודדים מפמליית הלקוח לוחשים אחריה, "הנה המחבקת," ולרגע חוותה בעצמה את נחת הזרקורים, אם כי אף פעם לא קינאה בלקוחותיה ולא ביקשה להתחלף עימם.
מועדון הקריאה של שירלי שגב
מנוּעת אהבה, כך התחייבה, אפילו התרברבה, והיא עמדה בתנאי החוזה, עד אותו הלילה שבו המתינה ללקוח החדש שאפילו שמו לא היה ידוע לה, והבדיחה בשירותים הזדקרה בתוכה, מעליבה ומשעשעת לסירוגין. לא היה לה מושג ממתי היא חרוטה על הדופן הפנימית של הדלת.
הלקוח החדש לא היה מכוער, אך גם לא יפה, ולא היתה שום סיבה הגיונית להדף שתקף אותה בעוצמה ששום חיבוק מהמשוכללים שלה, לא יכול היה לשכך. אף שלא היתה יפה במיוחד, היו לה לא מעט קשרי גוף וכבר חוותה בעצמה כמה רעידות מהמילון, אך לא היה כהדף הזה שהידרדר ממקום כמוס, כמו גרגירים מתוך שק שנפרם.
איך תחבק ולא תסגיר את עצמה?
החושך ארז אותם ומאחורי המסך געש הקהל. הלקוח הרחיק עצמו ממנה, אף כי התמורה בגין החיבוק שולמה מראש.
הוא אמר: אני לא זקוק לרשת ביטחון, וסובב לה את הגב.
לא היה בו שום דבר שהצדיק את ההתקף הבלתי-נודע הזה.
היא ניצבה במקומה הקבוע שסומן בפסים זוהרים - כדי ששני הצדדים לא יבזבזו זמן מיותר בחיפושים - וזרועותיה הידלדלו לצידי גופה כזוג פגרים באיטליז. חרך של אור שהתגנב מן הבמה, התווה את קלסתר פניו שלא חלף בהם רטט, אפילו לא עווית קטנה. אסון, היא אמרה לעצמה, שום דבר לא פועל על-פי התוכנית, וזיהתה קריסה בלתי-נמנעת של המערכת.
פעמוני האזהרה צילצלו באוזניה. היה לה מה לסכן. המשכורת נכנסה לבנק במועד, הצ'קים שלה נפרעו והחיים נראו איכשהו, יציבים. חלילה לה מלמצוא את עצמה מפוטרת לאלתר, או גרוע מזה, נתבעת בגין הפרת חוזה.
"אסור להתאהב." היא נאלצה להזכיר לעצמה על מה חתמה בדעה צלולה.
אם המציאו ביפן כרית חיבוקים, למה לא למנוע מראש את הצרות ולפתח גם חיסון נגד אהבה? אך בינתיים היא ניסתה בכל כוחה לשלוט בסוגרי ההדף הכמוס שהמשיך לבעבע ואיים לכלותה.
אולי זה סתם שיבוש כימי, תוצאה של עומס עבודה, בדומה למחלת העייפות הכרונית שאף היא נולדה ומלבלבת בזמן החדש, והיא כבר גילגלה בראשה מזימות להסתרת העבירה. כאשר חצה הלקוח את הפס הזרחני ונבלע במעגל האור, מחותל בתשואות, חשה הקלה גדולה שנחסך ממנה המגע המסגיר ואת שכרה לא גבתה. למעסיקיה הודיעה שאירעה תקלה מצערת ובמקום החיבוק שהשתבש הציעה ללקוח פיצוי כספי, ואולם להפתעתה, הוא הסתפק בחיבוק על חשבון הבית, כזה שזמן פרעונו לא הוגבל, והיא נשמה לרווחה.
באותו לילה התקשרה לנציגי החברה היפנית והזמינה לעצמה כרית חיבוקים עם פתק החלפה. זו הגיעה תוך שעה קלה עם שליח, ארוזה בקופסה מהודרת שנשאה חותם יפני. היא שכבה בחושך, הזרוע הליטופית מלופפת סביבה כמו נחש סביב גזע, ולא הצליחה למצוא את התנוחה הנכונה. בשל העייפות, לא קמה לפתוח את המדריך למשתמש ודחתה את העיון בהוראות למחר. בכל פעם שעצמה את עיניה, התנוססה מולה הבדיחה מהשירותים באותיות זרחניות, ספק מעליבה ספק משעשעת, ואילו בבוקר היה צווארה מעוקצץ מגרגירי הכוסמת.
מדי יום ציפתה ללקוח שישוב לגבות את חובו. ההדף כסס בה ללא הרף, וכל נסיונותיה להדבירו באמצעים המקובלים עלו בתוהו. היא אפילו התנדבה לחלק חיבוקי חינם לנזקקים, דבר ששיכך לזמן מה את ההתקף, אך גרם לגבות מסביבה להתרומם שוב בתמיהה.
הלקוחות החלו להתלונן, מישהו שלח לחברה מכתב ותבע את כספו בחזרה בתואנה שהחיבוק שלה איבד את סגולותיו, והיא נקראה לממונים לבירור. על שולחנו של ראש הלשכה היה מונח עלון פרסומי מהחברה היפנית לרכוש דגם נסיוני של "חיבוקָן", המצאה שבקרוב תהפוך גם אותה לבונת כרכרות. כשהמתינה לתורה להיכנס, לא התאפקה והציצה בצג ההזמנות, כשההדף הכמוס מתחלף לתקווה ואחר-כך לאכזבה, אלא שאז נזכרה ששמו של הלקוח אינו ידוע לה.
"אני לא זקוק לרשת ביטחון" - קולו ותווי פניו בדמדומי האור הלכו והתעצמו בתוכה. עד אז לא התעניינה במה שהלקוחות עושים מעבר לפס הזוהר. לפתע החלה לתהות על נסיונותיהם להשיג את החיבוק הציבורי ולפקפק בתרומתה להצלחתם.
אולי החיבוק שלה הוא בכלל סד, ואינו משגר את הלקוח לעולם מתוק וממכר, כי אם לוכד אותו עד חנק?
אף שלממונים עליה הבטיחה שמדובר רק בהתרופפות קלה ולא במחדל, חככה בדעתה לפנות לוועד העובדים או לעורך דין ממולח בדרישה לשנות את תנאי החוזה, אלא שאז היתה העבירה שלה נחשפת מייד.
אחר-כך זממה לבלוש בתיקו של הלקוח על מנת לגלות את זהותו, וביקשה מראש הלשכה לשגר לו תזכורת תקיפה, שאם לא יממש את החיבוק תוך פרק זמן קצוב, יפוג תוקפו. ראש הלשכה אמר: מה את דואגת? הרי החיבוק מבוטח, ולא גילה לה שה"חיבוקָן" כבר מונח על שולחן הממונים, מתנת החברה מיפן. בשובה אל משרדה, חשבה לעצמה, למה אין מועד תפוגה לאהבה? אולי תתנדב כשפן נסיונות לזריקת החיסון העתידית.
היא כל-כך רצתה להיות יפנית.
גם בלילות הבאים התכרבלה בזרוע הליטופית שאיבדה מיום ליום את גמישותה ודמתה עכשיו לחדק של פיל, ואף שקראה בעיון את המדריך למשתמש והוראות ההפעלה היו פשוטות ובהירות, לא הצליחה להשיג את התנוחה המושלמת.
בכל זאת, לא השתמשה בפתק ההחלפה ולא החזירה את הכרית.
בעקבות ההדף הכמוס, זחלו לתוכה עוד ועוד נחשי כפירה. האם נצרו הלקוחות בליבם את החיבוק המקדים שלה? שהרי בלעדיו לא היו חוצים בבטחה את הפס הזוהר ולא היו זוכים לחיבוק הגורף של הקהל שהיה עבורם תכלית הכול. היא כל-כך רצתה לאמץ את הלקוח שלה לגופה, לצקת לתוכו את הרעד הפרטי שלה ולאסוף את שלו. היא קיערה את זרועותיה סביב הכרית המגורענת והניחה לדמיונה למשוך אותה אל אזורים פראיים, שם ראתה את עצמה מחבקת את הלקוח, דווקא בצאתו ממעגל האור, ולא מרפה.
וביום שבו נעלמה הכתובת מדלת השירותים, הוא חזר. תחתוניה היו מופשלים מול דופן מלוטשת שהחזירה אליה רק בבואה דהויה. תחילה נדמה היה לה שהגיעה בטעות למקום אחר, ואחר-כך הבינה שכיוון שלא ניתן היה למחוק את המילים שנחרטו עמוק בעץ - אולי באולר, או בזיז של מפתח - נאלצו להחליף את הדלת כולה. כשנגעה בחומר החלקלק, חלף בה גל שסווג אצלה מייד כבחילה.
כמעט והתפתתה לרשום על הדלת את הבדיחה בשפתון.
האהובה שלך כל-כך מכוערת...
אפילו הבצל בוכה...
דווקא בהיעדרה, שיעשעה אותה הבדיחה. נדמה היה לה שסוף-סוף הבינה את העוקץ. בהגיעה לבמה, ניערה את ידיה מאגלי המים ועדיין געתה ברעידות של צחוק. ואז הבחינה בו.
היה בו יופי, היה בו גם כיעור, אבל כל זה לא היה חשוב כלל, מפני שכל החיבוקים שהכילה קפאו והיו לנטיפים התלויים בתקרת מערת החושך שלה, שבפתחה כיוון הקהל את טלפיו הבלתי-נראים. וכשהלקוח שב - מקץ נצח קטן - מפונק ומבושם מזירת האור, מעד לפתע ליד הפס הזוהר, שכן הבמה הוחלפה אף היא ביחד עם דלת השירותים. זרועותיו של הלקוח נפערו ובדחף פראי היא נכנסה לתוכן ושאלה אותו לשמו.
הלקוח התנודד, כאילו נשמטה הקרקע תחת רגליו ונלפת בה כדי להתרומם. חיבוקו היה כה הדוק עד שלרגע חדלה לנשום. הרעד החדש שהחל להתגלגל בה לא נרשם מעולם במילון שלה.
היא בכתה.
לרגע קט היתה לבצל שבבדיחה.
בלילה קרעה את הכרית היפנית ופיזרה גרגרי כוסמת בכל הבית.
פורסם בקובץ "תוכו רצוף אהבה", הוצאת ידיעות אחרונות, חורף 2005