1
בלילה אנחנו מגיעים. רק חורשי מזימות עושים את הדרך בחסות האפלה אל המקום הזה. תוכניות הבריחה הגדולות משתרגות בכיפת הראש ובקרקעיתו מתבוססת נסיגה של הרגע האחרון. משושיי מזדקרים. גבר ואשה מפצירים בי, אומרים, כדאי לך. חיוכו מפזר חמימות. את פיה בולע החושך ורק המהומי הסכמתה מנחים אותי לעברו.
בעל כורחי אני נעתרת.
הוא פרנץ, היא לואיזה. גרמנים, מיטיבים לארח. משכנעים אותי לפקוד את אוצרם הכמוס, הקיר האחורי שדיבתו מותזת. חומה מוכפשת שיריקות תלויות עליה ככבסים מלוכלכים. אבל קיר אינו בונה את עצמו, אני מהרהרת ולבסוף נענית. ריקה ממזימות בריחה, חפה מחשאיות, מצהירה על נכונות להאזין לרחשי הטיח.
צעדינו מרעידים את העפר הלח. כל היום ירד הגשם עד שהרפה. פרנץ נוגע במרפקי, להנחות אותי בנתיב הנכון, אצבעותיו נמנעות מללחוץ אלי חום שיתפרש שלא כהלכה. לואיזה אשה נאה, אך אם לא תקפיד על מזונה היא עתידה להעגיל במקומות לא רצויים. תלתה בי את עיניה - מעין תמימות - ושאלה מופתעת, באמת לא ביקרת?
אמרתי, רק חלפתי על פניה בבוקר, ובהצטדקות הוספתי, אכן לא התקרבתי.
פישוק קל בשפתיה והיא משדרת לפרנץ שאת המעוות יש לתקן, משתדלת להעלים ממני את כניעתו המיידית. פרנץ מאשר, חייבים לקחת אותך הלילה. תרשי לנו? ומוסיף קידה זעירה באבירות מדודה.
עכשיו? דווקא עכשיו?
היסוסי נתלה בשעון, ואולם הם לא מוותרים, מעבדים את רפיוני בטוחנות המנוסות שלהם. במסווה של רכות יאיצו בי לקום.
המקום לא יחכה לי? אני שואלת. ניסיון אחרון של מרי.
לואיזה מרחיפה אלי חיוך נוסף של הפצרה, אבל אני חושדת כי עיניה קשות.
כעת אין ביכולתי לעשות דבר. מצב הדברים תלוי ועומד בינינו ואין בי עוז לתקוע את הסיכה בבועה. מה כבר יכול לקרות? ניחא. אני אומרת לעצמי. התירי לעצמך להיסחף לתוך תעלת המים הרדודים. זה עדיין גבול השליטה, רק הישמרי, כי אין כאן סימון לגבול העומק.
מכוניתם מבהיקה. לוח מחוונים מגיב לנגיעתו של פרנץ כבעל חיים מאולף. קרויצברג עטוית דוק נמנום, אינה מבשרת טוב, גם אינה מאיימת.
היכן? היכן? לפתע אני דרוכה.
סבלנות, אומר פרנץ ומטה את מכוניתו אל רחוב ללא מוצא.
ומתוך הצל הסמיך קפל החומה נפרש. לא עיר פרזות ברלין, חמושה בצלקת. זה לוח לבה המתגדר, גדם חטאיה.
וכי אני רציתי להתקרב כל כך? פרנץ ולואיזה - מופת של מארחים - לא יניחו לי לסגת.
עכשיו נלך ברגל, הם אומרים. אנחנו יוצאים מן המכונית ומתמסרים לחשכה.
2
וכבר אינני שואלת שאלות כדי לחפות על מצוקתי.
מה הם אלה? חלון אחד בכנסיה עושה עימם חסד, שופך קמצוץ של אור. נמחצו לקיר, מי בגבם, מי בפניהם המוגדלות. חורי העיניים המושחרים תקועים בגולגלות שהבשר נשר מהם מזמן. מתעמרים זה בזה על קו האורך הנשרך. מגילת הציורים נגולה. מכאן ואילך תהיי שותפה לחזונם המבעית של הציירים. את תצייתי, בלית ברירה תפסעי בתלם שמיכחלו בשבילך.
הנה ציור אחד. ממון נשפך במטבעות מטויחות אך ידם של הצרכנים החדשים אינה משגת. דמויות להשכרה. השגיחי היטב שלא יגזלו ממך את הלא כלום שלך. חיוכיהם המעוותים מזמינים. אל תלכדי את מבטו של הגבר העירום, מבליט את אברו הכושל לעברך. דווקא אצלך הוא מחפש ניחומים. סגרי את עצמך מפני החומה ומה שבה. מי שבא לכאן בלילה מזמין לעצמו צרות. מן הכנסייה גונחת אלינור ריגבי. הכומר שומע בסתר את הביטלס ומתפלל לאלוהי הטבוחים. גם לנון מוטל בפתחו של הבית ולא הספיק לקרוא לעזרה.
לא יכולה להסיר את העיניים. בואי, ציורים מאותתים. ושוב, בואי. הולכת ומתהפנטת.
לפתע החתולים.
מתנמרים על שולי החומה העליונים, ואילו טלפיהם לוחכים עפר שלמרגלותיה. באוזניהם הזקורות נעוצים חודי התיל. אל תשחיז את פיך לעברי, חתול. דוקר אותי באישוניך הזוהרים. הרי למסמר אדם די לפעמים במילה, מספיקה יללה.
כמותם גם אני מתנמרת ביומיום האבוד שלי והוא הולך ומתפוגג עם כל פסיעה לצד שטח ההפקר. גאולת הבתים רחוקה. שם ישנים אנשים את שנתם הברלינאית ורק אני ערה. בעל כורחי ערה. רוצה לישון ולא ניתן. גשם שירד לא מוסס את הציורים, גם לא השלג שמטיח את עצמו מדי חורף. החומה היא פתיל מכושף שהודף לעברי את הזייתו הפרועה, ולי אין פחית וצבע שאוכל להוסיף, או לכסות. מוכרחה להסתפק במה שנרקם בראשי. מברשת הבלהות הפרטית משביחה את הרפרטואר.
במקום אחד ליד אנך הקיר חונה מכונית. גושיש כהה שכיוון עצמו לחלקה הנסתרת ביותר. אני מותחת צווארי לראות מה שם, מי שם. לואיזה נרגנת, מצאו להם מקום לאהבה---
פרנץ מהסה אותה מיד בלחש כיבושין.
מן הכנסייה מבליח זהרור ולהרף קל הם מוארים. האשה במכונית מזדקפת, זרועה פשוטה כדי לתקן את תנוחת החיבוק ומיד נשמטת על גב הגבר. הוא גוהר עליה והזהרור גז.
3
אנשים אדיבים פרנץ ולואיזה, ממלאים את חובתם. פרנץ אומר, החומה היא ההרגל, כל חיינו.
עוד מעט לא יהיו כאן אנשים שיזכרו את העיר בשלמותה. התא הכפיל את עצמו. שני שדות תעופה, שני רחובות ראשיים, הידרה בעלת זוג ראשים. רייכסטאג אחד.
ויש ערים שבהן הקיר אינו בנוי כלל ואף על פי כן מופקרים האנשים לגורלותיהם הנפרדים, אינם יודעים כי המשמעות נגזלה מהם.
פרנץ מחבק את לואיזה, כורך על אצבעו קווצת שיער חיוורת. אולי ראה אף הוא את הזוג במכונית ונתלהט, אבל לעת עתה אינו מסגיר את הנידונים וגם לא אותי, אוסף כוחות לדבקותו בלואיזה. כרוך אחריה יותר משהיא כרוכה אחריו. אולי בחדרי חדריהם קרירותה המופגנת מתמוססת. אבל את זה לא אדע. לא בכל לילה אוכל להיות מציצנית ברשות.
לחוצים במכונית הם נחלצים מהמלבושים הטורדניים, פוקקים את עצמם ומתגעשים כנוזל שהיה כלוא בתבנית צרה מדי. האשה מסירה את גרביה ושתי הברכיים מתרוממות, תלוליות מעודנות שנמעכות בזגוגית. חבל שאינן מפושקות תחת אור שיאה להן. תאורת החומה לא לקחה בחשבון עינוגים נסתרים.
שני גרמנים סמוכים אלי מדי, משגיחים על עקבותיי למנוע עריקה. איבריה של לואיזה גמלוניים. אינה יודעת מה לעשות בידיה והיא פוכרת אותם קרוב לחולצתה. לפרנץ עיניים כבויות שאני מנסה לשווא לצוד. מדי פעם הוא מתיר לי להתקרב לחומה לבדי, קושר בגבי חוט ושולח, אבל מקפיד לאחוז בקצה. האם אני בובתו של פרנץ או של לואיזה, חית מחמד שהם יוצאים לטייל איתה בלילה.
הוא פולט קריאות השתאות כבושות, מעמיד פנים כאילו זו הפעם הראשונה שהוא פוקד את המקום הזה, ואילו החומה אינה חדלה להתארך, כמו מישהו משלשל אותה בקצה פסיעותיי. אולי הם מתכוונים להוליך אותי סביבה עד שאשוב על עקבותיי ואתחיל הכל מבראשית. בתחנה אחת יעצרו. מועדון הריקודים ההוא. לא כדי להזמין למחול. שם תחנת המשלוחים שאחריה תוכרז העיר "יוּדֶן רַיין". חבל על הזמן שלך, אל תתקשרי לאיש כי הקו נותק, שום חשיבות לחייך העלובים בארץ נכריה. נתלוש אותך בהינף "זיג הייל". בראש המגדל יומם ולילה זקיפים, וכאשר יישאל התורן כיצד עבר הלילה הזה, יתלונן, מתי כבר יחליפו אותי? אני עייף. הממונה ינזוף בו. זקיפים נדרשים לערנות בכל תנאי ואל לו לצפות להטבות מיוחדות.
פרנץ מגחך. לואיזה חומקת בחיק הצללים, משאירה אותנו לבדנו. אני יודעת שהיא מסנגרת על מהלכיה, מנסה להפיס אותי ברגעיי האחרונים. מנת החסד שלה לנידונה מאולם הריקודים. אבל אם היא רוצה שאחצה את החומה עליה לנקוט בדיבור ישיר. אולי אתריס, קרוב לוודאי שאובס. כמו אבותיה גם היא חומקת מאחריות, ואילו אני מתעקשת שלא לפרוץ בבכי בנוכחותם. אחרי הכל, הדמעות שלי לא יחוללו תמורה. מי יקשיב לי עכשיו? מי בכלל יודע היכן אני נמצאת הלילה?
פרנץ היה מביא אותי למיטתו בשמחה, גוהר עלי ולואיזה הייתה אורבת מעבר לדלת, צחוקה מאיים, נוקמת בו באמצעות גופי.
מרחיבה את המרחק ביני לבינו. אם תוחמר הסכנה אולי אמצא מקלט בכנסיה. אפשר שבכומר המצרף אנחה לזו של אלינור ריגבי רוטטים עדיין עצבי החמלה. אבל גם על דורש וידויים אסור לסמוך. כששכב פיטר פטשר בן שמונה-עשרה על הארץ וגסס במשך שעות, לא העז שום איש מן המערב להושיט לו יד. צווחותיו כיסו על העיר עד שחדל. הם נאטמו. שיגרת המלים: לא שמענו, לא ראינו. רק החתולים מופקדים למשמרת על הזעקות, כמו גם על המלמולים, מסווגים אותם מדי לילה. זה בכי מאז, זה בכי מעכשיו. צאצאי נמרים מנהלים את אוסף המזכרות של העיר הקרועה הזאת. קניינם הבלעדי.
האשה במכונית מלבה את תשוקתו של הגבר וחובותיה נסוגים. ביתה, ילדיה רחוקים ממנה עכשיו כמתקיימים בממשות אחרת. מרגע שנגעה בידית ונכנסה למכונית, השילה מעצמה את קיומה כרעיה וכאם ושבה לגלעינה הקדום כאדם בראשית התבגרותו, כאשר התכליות והיעדים מושחזים לפניו במסלולי הגשמה אפשריים. הגבר אינו יודע כי תשוקתה אליו היא גם תשוקתה לעצמה כפי שהייתה פעם, כשם שהיא משתקפת המעשה האהבה הנכרי, המגרה, המחזיר אותה אחורנית אל התום שלפני ההרגל.
שתי שיחות מתנהלות. זו שנפתלת מגושמת בין הפיות וזו שאצה בלא הפוגה במוחותינו. שלושה שומרים על מרחקם הזהיר ומוסיפים דברים כמו, הביטי, ראה, הגענו. מילות קישור מחזקות את האומים הרופפים בברגי המשפטים. כאשר פרנץ אומר, "אָתֶם", האם הוא מתכוון אלי ואל המתים, או אלי ואל החיים. מי נתן לו את הזכות למנות אותי לעושת דברם. לואיזה מתיזה בי מבט רווי ניצחון. אפשר שהיא יודעת בדיוק מה צפוי לי. בדרך משונה היא צופה, משפדת את המראה, מפרקת לגורמיו הנבדלים. מאבותיה למדה כיצד לנגוש בזרים ברכות, להשתמש בתאוותיה כשהן מנופות עד למדרגת הקול הצונן הזה, המרמז על הבטחות שלא יקוימו.
פרנץ נוזף בה חרישית, מסוכך על יצריה הרדומים. הם מניחים לי לנפשי. בקו העורף שלי סורקים את החומה, ואני מדמה כיצד הם מוחקים כל ציור אחרי שאני שוטפת אותו בעיני.
האשה אינה טורחת להסוות את ריגושה. הזמן דוחק ומשום מרוצתו המטורפת בתוך הגבולות שתחמו להם מראש, הם אינם מתעכבים. אולי בפעם הראשונה שלהם טרחו להמיר את משק הגוף במקצב מדוד יותר. אבל הלילה אין החומה מטילה עליהם מורא, חסותה מגוננת. ככל שהקיר מתגבה גם תאוותם גואה.
אם האשה משם או מכאן, נדרשה לה חשאיות זהה בבואה ובלכתה.
מה הם מנסים לעולל לך. התנערי. זן של יצורים מוזרים שנברא באבולוציית הדמיון. לא צייתו לשום דרווין רך לב, הסתחררו תחת ידיהם האלימות של הציירים. אזור הטרף נקבע מזמן על קו האשפה של אירופה. עכשיו הגעתי לנקודה המדויקת שבה פותחות החיות המשובשות במצוד. אני מנסה לגרד אותן בציפורני הכסוסות בשארית כוחותיי. נקמה, הם שרטו על קירות התאים. נזירה שהרתה דחפו לשלד בעת הבניה. הלבנים הודבקו על גופה, החניקו את שארית הצווחה. ניסתה לגונן על בטנה התפוחה, לא זכרה מי שהזריע אותה בסתר הקריפטה. אפילו לא טרחה לבדוק מי יגווע קודם - היא או העובר. אולי עוד יצליח להציל שתים שלוש נשימות דרך חבל הטבור. נקישות הבנאים נמרצות. חייבים להספיק ולגמור עד הבוקר. ואם הבטון לא יצלח אפשר להסיע מחזית סטלינגרד כמה דלתות של בונקרים משוריינים לחסימת הגז.
4
המכונית מתנודדת. מסביבם הכל בולע את עצמו. גם העצים משגיחים עליהם בעמידתם המסומרת. הכנסייה מתכווצת סביב אלינור ריגבי. הזקיף במגדל השמירה משפשף את עיניו, משהה מבטו ומהרהר בחילופי המשמרות. אם יסיט את משקפתו כמה מאות מטרים יוכל לגלות גבר ואשה מתענגים זה בזו בתוך המכונית. שערה סומר בשל איושה. מה זה היה? היא נדרכת.
הס, הוא חוסם את פיה בכפו, משלח בה אותות של ארגעה. ריח זירמתו נסוג במכונית, בגדו נרכס והוא פולט אנחה קלה. גם באור העמום הוא קולט את פניה המתכרכמים, נחפז ללוח המחוונים כדי להיווכח אם פג תוקף זמנם.
מיאו. חדלו, כי אני נחרשת. היללה מתחלפת ביבבה. חתול נשמע לפעמים כמו תינוק. לא יודעת אם גם פרנץ ולואיזה שומעים את הקולות. מסתירים ממני את דבר שותפותם. העבירה שהייתה, העבירה שעוד תהיה.
הזוג במכונית. הם שוקדים על תשוקתם. לא מצפה שישמעו חתולים עכשיו. ההזדווגות דינה שהיא דוחה את החושים האחרים. מספרי הזמן גזרו עליה בְּהִילוּת וטענותיי מסתתמות. חייהם נחבטים במתכת. האשה מפצירה בו להתחבר אליה והגבר נעתר בלי גינונים. אחר כך יהדוף אותה בבהלה, יכנה אותה פולשת. גם חיי נחבטים אל החומה, מוחזרים אלי ברסס. מחרוזת פנינים נתלשת על הקיר והחתולים מתנפלים ברעבתנות, כאילו היו אלה עכברים לבנים. זה רק מרוץ האור, אני מרגיעה את עצמי, מציצה בגניבה איך לואיזה זוהרת בכתם בגדה. האם היא נפרדת ממני כשהיא דוחקת, עַלִי, עַלִי.
פרנץ מתריע, זה מסוכן, את עלולה ליפול, פורש את ידיו לקבל את קליפתי שעתידה לנשור. כך לא יינזק מכֶּשֶל מצפונו.
אלומת הזרקור מגששת לעברנו, תרה מתוך הרגל.
לואיזה אומרת, אם תתכופפי לא יראו אותך. פרנץ מוסיף בדאגה מעושה, רוצה שאעלה איתך? וכבר מטפס על המישורת הראשונה, ואולם לואיזה בולמת אותו בשלוחת ידה.
הם ממתינים בדומיה. אני נושמת ומתרוממת. סוף סוף אדונית הגורל של עצמי. וְרִיד עדין שמוצנע בפרק ידי משדר אותות חרישיים.
לבדי אפיל החלטה.
5
אלה חיי הטסים ביעף בתמונות המוקפאות, מתפוררים במלתעות החתולים. פני נוגעים בחומה. אל תקראי לחופש כי הוא לא ייגש. מי שאיחה את הלבנים הקפיד להדק את הטיח. מאחזי עיניים היו הבונים, מתחו אשליה של הגנה, ואף על פי כן אין לי ברירה אלא למהר פנימה ולהסתתר בין הציורים, עד שיעברו החיילים. מי הזעיק אותם. אל תנהום חתול, אני מתחננת. גם יללה תמימה תסגיר אותי. איך אוכל לחסום אותך באגרופי מבלי לחנוק אותך. חתול אינו דומה לכלב, שום מוסרות לא יקבל. כלבי הדם של החיילים מאומנים לגלות הבל חי. טבעת הזרקור כל כך קרובה. התחבאי בינינו. יללה רפה של חתול שמצא אף הוא מסתור מתחת לכתם חסר צורה.
זה הסוף.
זה הסוף.
מאחוריי, לואיזה שולפת סיגריה, מנסה להצית. הרוח מכבה, אבל אין שום רוח. היא מנסה שוב - דרך מצוינת לאותת לזקיף. עכשיו ייטיב לכוון. פרנץ רוכן אליה עם מצית וכפותיו מגוננות על השלהבת. היא ממלאה ריאותיה ומציפה אותי בעשן.
המכונית חדלה להתנועע. האשה שעונה על גופו של הגבר, מתפרקדת במתיקות הרפיון. הוא מתחיל לחוש את שרירי רגליו שנקפצו בתנוחה הלא נוחה שכן כתלי המכונית בלמו את פיזור האיברים. משקלה המכביד מאט את זרימת הדם בזרועו. הוא מנסה לשחרר את עצמו, שלא תבחין, אבל חושיה אינם מטושטשים עד כדי כך.
ניסע? הגבר משכנע והיא מתפנקת, עוד לא, וכדי שלא יישמט לה היא טומנת את נשק אצבעותיה בבשרו שחומו טרם פג. לא כדאי לקנא בה עכשיו. עד כה הייתה ברת מזל ושום זקיף לא איתר אותה. מכאן ואילך צפויה לה רק נסיגה. הגבר ייזכר בחובותיו ואילו בה תתרונן פריקת העול. אני מקשה על אי-הצדק הזה. לוח הזמנים השגוי שביניהם. הזיווג הזה כלל אינו מושלם, וכי יש בכלל זיווג מושלם.
כמעט נחנקתי. לואיזה כובשת את בדל הסיגריה וקוברת מתחת לחומה. לאיזה ציור אכנס עתה. המגילה פרושה לנוחותי. מוצאת הכל גם בחשכה. מבחר אפשרויות חיים, מה שנקנה במחיר גבוה ונמכר בפרוטה. מחר יבוא הצייר שוב, יכסה או יקלף, תאוותו המלאה בידו, וכך אחרי מחר ואחרי מחר. האיבר המדולדל יזדקף ובעוד שלושה מטרים ייערם הצבא לגל עצמות. לא יודעת לצייר במכחול, רק בראש. אין להתרגש יתר על המידה, מייבב החתול, אחרי הכל, הדמעות שלנו עשויות מצבע.
נעלי מכבידות ואני חולצת אותן. קור פתאומי פורץ מן האדמה הלחה. פרנץ כורע לפתע. האם הוא רוצה לנשק את רגלי, לחמם אותן בהבל פיו. מדוע לואיזה הודפת אותו לעברי, גבר צייתן, טרחן משהו. לשונו נעשית כבדה כשהוא מתעייף, בולע פיהוקים בסתר. בעל כורחו נגרר, אבל אינו מסוגל להתחרט. לואיזה מאיצה בו להתקדם והוא מתיישר, אך הליכתו שמוטה. שעוני התאפל ומחוגיו נבלעו בלוחית. בכל זאת עדיין אין זה סוף הלילה. אחרי הכל, במכונית החונה לצד החומה רוחשים חיים. בחרו לעשות אהבה דווקא במקום הזה.
לואיזה אינה מרפה, לכי, עַלִי אל המגדל.
שטח ההפקר זורם לאיטו, רחוב שהפך לנהר חול. לאט אני מטפסת. אהיה הזקיף של הצד הזה. מה שלנו ומה שלהם. אשגיח על צעדיהם, אמדוד את חיפזונם. לאט אני עולה.
היזהרי, לוחשת לואיזה בקולה המדיח. את אביה הזכירה רק פעם אחת. כן, הוא היה שם, לא בברלין, בשום אופן לא ברלין. פקיד זוטר ליד שולחן הכתיבה, כך היא אומרת. מתוודה על אמת משופצת, ואולם זו היא שחתמה על הטופס, טרחה להדגיש "חומר מסווג".
הוא בשלו והיא בשלה ואין מגשר ---
ועל המלה המפורשת לא דיברו ---
מהי המלה המפורשת ---
6
בחומה נבקעים סדקי הצל. אני מחבקת את הקיר והציורים מתקעקעים דרך הבגדים. מבקשת להידחק בין קילופי החומר המרושל. השער מצוייר היכן שהוא, צריך רק לאתר את המקום הנכון. אני נמחצת אל ברזל מדומה. כך האשה נלחצת אל דופן המכונית. שעריה פתוחים ואילו אצלי מיטלטלים הבריחים. עוד רגע ופרנץ ולואיזה ישמעו את השקשוק. אם אחצה לא אוכל לשוב לעולם.
עַלִי עוד מדרגה, לואיזה מאיצה בי. סנטרה זקור וברדס פשתן בהיר מקיף את ראשה. אני מתרוממת. קודם העיניים ובעקבותיהן הגוף ינתרו בגמישות מופלאה. חלקה טובה ללוליינים. אני מגששת אחרי החבל, אבל מסביבי רק אוויר ריק.
אף על פי כן לא מעדתי. דואה חופשייה, רואה אותם היטב מכאן. אם ינסו לעשות צעד אחד בכיוון הלא נכון, אכוון. חייבת להחליט ויהי מה. לקפוץ עכשיו או לחכות שאשוב למלון. בבקשה, לא רוצה להימעך בעיר זרה. הרחובות כאן ספגו מספיק דם, ואין בשלי שום חידוש. כמה זינוקים עשו כאן בני אדם בשביל פלח חירות מדומה. אינספור מזימות בלעו החתולים. רירו הכחול של ראש הלהקה זב, סמור כולו. בואי, כולם כאן, מצפים לך. אחרי הכל, מה ההבדל בין איש חי ודמות מצויירת?
פרנץ אולי ינסה למנוע בעדי, אבל לואיזה תדחוף את אסוני בידה העדינה.
קפצי, היא מאותתת מלמטה. מה יש לך להפסיד. יום יבוא ולא תסלחי לעצמך שהחמצת הזדמנות חד-פעמית לעבור אל הצד האחר. אל תיבהלי מהשמועות. אנשים זדוניים בודים מבורותם, מפחדיהם. הרי מי שחצה לא חזר כדי לספר. אינך מתפתה לדעת מה מצוייר בצד השני? קפצי, קפצי!!
לפתע פרנץ לופת את כנף חולצתי. איך הגיע למעלה מבלי שהרגשתי.
השתגעת???
והוא גורר אותי אחריו אל יציבות האדמה.
וכשאני מסתובבת הם אינם.
7
מתנודדת לבדי. החתולים רוקדים מולי. מצוהר הכנסייה מציץ ראשו של הכומר. הפרעתי לו להקשיב לביטלס. מי יבכה על אלינור ריגבי. מי יתאבל עלי. לא מבינה את חוקי משחק המחבואים הזה. אולי אני ה'עומד'?
האשה לא שבעה, אך בזאת עליה להסתפק לפי שעה. חייה לא יהיו דומים יותר לקודמים. נגעה לראשונה בפתיל חירותה הקטנה, ולמרות שזו רק חירות של מכונית, ארעית ובת חלוף, אין לזלזל בה. יונקת דם מחבל טבור רוטט, שכן לא רק חיי העובר תלויים בנשימת האם.
הגבר ישוב לביתו, יצניע את חלומותיו מתחת לכר, בתקווה עיקשת כי לעת בוקר יתעממו. ינשום לרווחה כי האיום חלף. סדר חייו שב להיות כשהיה. אחר כך יגזור על עצמו שתיקה. המהלך התקין אסור שישתבש. זה החוק והוא רוחש כבוד לחוקים. ריאליסט מפוכח שיודע כי גם מי שצלח את החומה נידון לגָלות עַד.
דאגת? התעכבנו רק לרגע.
פרנץ נשרך אחרי לואיזה. הלילה התיש את כוחו. הוא מבקש לחזור הביתה.
היא עוד לא ראתה הכל, מתריסה לואיזה. מדברים עלי בגוף שלישי באדנות של מבוגרים כלפי ילדה פותה.
אשֵמה, אשֵמה, אשֵמה. את הסתתרת לך וכל השאר הלכו. אל תודי לחתולים, הרי אין מי שלא תובע תמורה על חסדיו. עוד ימצאו את המועד הנוח לשסע אותך.
הופכת להיות אחת מהם, דמות שטוחה, בלי נפח וגוף, בלא כובד הבשר המענה. צבע שותת איננו מכאיב. הצייר של מחר יבוא להחליף אותי באחרת, מוצלחת יותר, זכאית פחות. אם לא אשא חן בעיניו יניף את המברשת שלו וימחק אותי בהרף יד.
אחר כך כשייפרדו האשה תשאל מתי והגבר ישיב, חכי, יוסיף תשר ליטוף להקל על הפרידה הצורבת. היא לא תשתכנע אבל לא תתעקש, שמא תיחשד בתובענות. איבה סמויה תלויה ביניהם, גרויית אי-הוודאות. מי מהם רוצה יותר, מי נכון לוותר, מי רשאי.
הציורים נעלמים. מכת עיוורון נחתה עלי פתאום. זה עונשי מפני שביקשתי להרחיק ראות. עברתי על המידה הראויה.
ליד מבוא המלון מפציעה עלי חמימותה של יד מנחמת. תבכי, תבכי, אומרת לואיזה, עכשיו את רשאית, ודווקא היא מבין שניהם מלטפת את לחיי ושולחת אותי פנימה.
האור חומק בחרירים. יום חדש מתכווץ בנפלו לתוך החדר. ולי היה נדמה שהיטבתי להגיף. עדיין נמשכת אל החלון, שוב מתפתה. כל כך אני מתאמצת לראות את החומה רפויה מתוך הסליל. יום אחד יגלגלו אותה בחזרה ויהדקו.
על האמה שלי מכחיל הוְרִיד. כל כך קל לחתוך אותו. תנועה מהירה, מתת חסד מידי השניה, כמעט עונג ואז הרפיה שלמה. האור לובש את צבע הוריד, לשניה הופך לתאומו, אבל ככל שהיום מאפיר, הוְרִיד שלי נבלע מתחת למעטה הדק. הרגע ניתק. אני מבריחה את החלון. פרנץ ולואיזה ישנים וודאי, תנומתם שטופת הקלה אחרי בואה של הפורצת שאיימה לרוקן את הבית. הם נוגעים זה בזו בגבם ואני מרחפת ביניהם.
המכונית שחנתה ליד החומה חונה עכשיו ליד בית. לאן כבר אפשר לנסוע מכאן באוטובאן מחותל בגדרות.
האשה נטלה מן הקולב את קיומה הוודאי והבטוח, חפנה את ברכיה המסגירות מתחת לסדין. ילדה העיר אותה לפנות בוקר בבכיו. היא ירדה אליו, מרחרחת את זכרונו של הגבר שעדיין נדף מבשרה, דוחה את צערה למועד רחוק יותר. גם אני זקוקה לתרדמה כשלהם. אם מאבדים ליל שינה מתעכב הגידול, הזהירה אמא. חלום אחד, אולי שניים, זו תפוקתו של לילה אחד, וחלום, כבר למדתי, אין פירושו אלא חתול רגזן שממשיך להשתעשע בסליל ההדוק ולטוות ממנו - בציפורניים ובטפרים - את הקצה.
ומן המטוס לא ראיתי את החומה יותר. לעת עתה הונח לי.
סוף דבר, התותב הוסר. גדם חטאיה של העיר עודנו רובץ מעליה כעננת שקופה ואולם האנשים מבקשים לקבור את סימני הזמן ההוא מתחת לפיגומי המגדלים החדשים - חברות ענק של צרכני המערב. דחפורים מסלקים את אותות החורבן, אך בקרקעית טמון הבונקר. לא יפרצו אותו לעולם. מוחקים בשקדנות. נמרצים, תכליתיים. אחרי הכל, גרמנים.
גלגלו את הסליל בחזרה והידקו. שברו את הלבנים בגרזנים, בפטישים, בסכיני מטבח, במו ידיהם החשופות, מוכרים שבבי חומה במחירים מופקעים. קחי גברת, שבר מקורי, השקעה לטווח ארוך.
יום כזה, לילה אחר, והחתולים חוזרים אלי. על אדן חלוני המשקיף על רחוב ישראלי מהוה, מונח כתם צבע. הולך ודוהה.
ואין ביכולתי לעשות דבר.
אם מאבדים ליל שינה מתעכב הגידול, הזהירה אמא. בואי אלי, הם יללו. אז קיוויתי שיונח לי. איך יכולתי? כשבאתי שוב לברלין התקשיתי לזהות את המקום. חפרתי בידיים, צעקתי, הרי יש כאן צלקת. בשטח ההפקר נטעו שדרת עצים. באביב לבלבו ופֹּארותיהם הסתירו. רציתי לעקור מן השורש.
רציתי.
למרגלות הרייכסטאג המשופץ חנתה מכונית. לא הצצתי פנימה. לא רוצה לדעת איך ואם עושים כאן אהבה. לא למות בברלין. רק בביתי, רק במיטתי.
פרנץ ולואיזה לא גרים כאן יותר.
אוגוסט 1986 - פברואר 1997
פורסם לראשונה בכתב העת "מאזניים" 1986
פורסם בקובץ "מזרח ומערב", הוצאת "אביב", 1998.