צייד מכוכבים

מתוך הספר "האי כלומפופו", סופרים למען איכות הסביבה,
בעריכת יונה טפר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2009.

בלילה שבו כבו כל הכוכבים, אני נולדתי. זו הסיבה שאיש במשפחה שלנו לא לא שם לב למה שקורה בחוץ ולא היה עד לאירוע ששינה את פני העולם. כולם היו עסוקים בלחכות ליד חדר הלידה לצרחה הראשונה שלי, ואמא טענה שלא הפסקתי לצרוח, כאילו כבר ידעתי שהעולם שאני בא אליו חשוך לגמרי.
אמא ואבא, וסבא, ושתי הדודות הרווקות שלי לא רצו כמו מטורפים החוצה לרחובות ולשדות כמו שאר בני האדם בעולם, כדי לצפות בשמים שהשחירו בבת אחת ולא בכו ולא קראו לכוכבים לחזור.
חוץ מהם אין אדם בעולם שלא זוכר מה הוא עשה ברגע הנורא ההוא שבספרי ההיסטוריה הוא קרוי "ליקוי המאורות הקטנים", ועד היום - עשר שנים אחרי - אנשים עורכים מדי שנה טקסים המוניים ואפילו המציאו תפילה מיוחדת כדי להחזיר אלינו את האור האבוד. אני כמובן לא זוכר כלום מהלילה ההוא, כי תינוק קטנטן לא מבדיל בין יום ובין לילה ולא יודע כלום על כוכבים או על שמים. את הכל סיפר סבא שלי, שגם לו נודע רק בבוקר למחרת שהעולם התהפך בדיוק כשבחרו לי שם.
נֵרִי. ככה הם קראו לי.
אמא שהניקה אותי בחלב מועשר בחיסונים, אמרה שגם בימים הבאים לא הפסקתי לצרוח.

העולם התרגל. בהתחלה בכו, ואחר כך בכו פחות, וסבא אומר שבני אדם מתרגלים לרע כמו שהם מתרגלים לטוב.
בבית הספר למדנו שזה היה אסון אקולוגי ששום מדען לא צפה, ובניגוד לאלה שטוענים שזו קללה של אלוהים, סבא אומר שזו קללה של בני אדם. מרוב הגזים הרעילים שהם הפיצו במשך מאות שנים לאטמוספירה, האוויר איבד את הצלילות שלו ושום אור כוכבים לא מצליח לחדור יותר מבעד לצמיג השחור שמקיף אותנו. ולמרות שבימינו כל אמצעי התעבורה מופעלים באמצעות אנרגיה סולארית, האוויר אצלנו עדיין חולה, והמדענים לא מצאו שום פיתרון לתיקון הקֶצֶר בשמים.
המורה שלי לטבע דווקא טוען שבעצם קרה לכדור הארץ שלנו נס, מפני שכעת הוא עטוף בשריון הגנה שימנע מחייזרים מרושעים לגלות אותנו ולפגוע בנו. אבל אם האור מכדור הארץ כבר לא מהבהב יותר למרחק, אני פוחד שאם אלוהים במקרה מחפש אותנו מלמעלה, הוא לא ידע שאנחנו קיימים.
כל יום הולדת, לפני הטקס השנתי, אני יוצא למרפסת ולוחש לו, בלי שאף אחד ישמע: "אנחנו עדיין כאן. אל תשכח אותנו."

גם בימים רגילים אני מנדנד לסבא: "איך נראה העולם עם כוכבים?" והוא מתיישב בכורסת הזקנים המיוחדת שמותאמת לגוף בן מאה עשרים ושתיים ושולחת לו זרמי ההבראה, בזמן שהוא מספר איך כשהיה ילד תמיד הוא חיכה לכוכב נופל כדי להביע משאלה. פעם אפילו ראה מטר של מטאורים, אבל אני לא בטוח שאת זה הוא לא המציא.
גם אם הסיפורים הם פרי דמיונו הפרוע של סבא, אני מקנא בו שזכה לחיות בעולם זרוע כוכבים, כי אצלנו אפילו הירח נראה רק לעיתים נדירות - כתם עמום, שממש צריך להתאמץ כדי להבחין בו - וגם זה רק כשהוא מלא, באמצע החודש.
תמונה של סהר דק שמתנדנד בשמים כמו ערסל, או כמו שסבא קורא לו, "בננת אור", נשארה רק במוזיאונים לטבע ובפלנטריום.

היום יום ההולדת שלי. על העוגה שאפתה אמא לפני שהיא ואבא יצאו לטקס התפילה השנתי, סידרה החברה הכי טובה שלי שַלִי סוכריות בצורת הדובה הגדולה וקבוצת הכוכבים "אוריון הצייד", ובקצה העוגה היא תקעה את כוכב הצפון, זה שליווה את סבא בצעירותו במסעות שלו כשהוא היה חייל - כי פעם, לא להאמין, היה אצלנו צבא - וכוכב הצפון הראה לו תמיד את הדרך.
שַלִי שזה קיצור של שלהבת, יודעת בעל פה את מפת הכוכבים שרק אסטרונומים נבחרים זוכים לראות בטלסקופים המשוכללים שלהם. עצוב לי שרוב בני האדם בחרו לשכוח את המפה, ובשבילם הכוכבים הם כמו הדינוזאורים שנכחדו לפני מיליוני שנים, או כמו העמים שנזכרים בתנ"ך - הבבלים והאשורים ועמלק, שגם הם כבר מזמן לא קיימים יותר. מבחינתם זו דרך העולם, ואם היקום ממילא הולך ומשתנה, הגיע גם תורם של הכוכבים להסתלק. העיקר שהשמש קיימת, מכריזה אמא של שַלִי, ולא נורא אם האור שלה דהוי ואפרפר. הכי חשוב שהקרניים קיימות ואפשר לחיות.

שַלִי ואני לומדים יחד מאז יום הלימודים הראשון שלנו בגיל שלוש. רוב הילדים לומדים לבד מול מסך המחשב שמחבר אותם לקבוצת הלמידה שלהם, שבימים העתיקים של סבא קראו לזה "כיתה", אבל שַלִי ואני שכנענו את ההורים שלנו שאנחנו רוצים להיות ממש באותו חדר, כדי שנוכל לדבר אחד עם השני פנים מול פנים, ולא רק דרך המחשב. מדי בוקר אנחנו מדוושים על אופני הרחפת שלנו, פעם לבית שלי ופעם לשלה, והכי אני אוהב לשמוע אותה לוחשת לי ישר בתוך האוזן "נֵרִי", כשהיא מבקשת עזרה בהכנת שיעורים.

על שומר המסך המשותף שלנו מחכה לנו מדי בוקר הצייד אוריון בתמונה של תבליט שנהב עתיק שנוצר לפני שלושים ושתיים אלף שנים. בצד האחורי של התבליט יש שמונים וששה חריצים שזה מספר ימי ההריון של האשה, ויום אחד אני אספור אותם אחד אחד כשאסע לראות אותו במצפה הכוכבים בבייג'ינג.
שַלִי אוהבת את האגדה העצובה על אַרְטֶמִיס אלת הירח מהמיתולוגיה היוונית שכל כך התאהבה בצייד האמיץ עד ששכחה להדליק את הירח. אחיה אַפּוֹלוֹ אל השמש כעס עליה והחליט להתנקש בצייד. הוא גרם לה לשלוח אליו בטעות חץ מוות ואוריון נהרג. אַרְטֶמִיס האומללה הציבה את אהובה לצידה בשמיים, וככה הוא חי לו לנצח, ומאז ימי המיתולוגיה אורו של אוריון היה הזוהר מכולם. כשסבא היה ילד, ראו אותו מכל מקום על פני כדור הארץ.
על עוגת היום הולדת שלי אוריון לא נראה כמו הצייד הכי זוהר בעולם, אבל אני סולח לו, כי אי אפשר להעתיק הכול בסוכריות.

חיכינו לאורחים. סבא נמנם בכורסה המותאמת לזקנים והבטחנו לו שנעיר אותו כשכולם יגיעו למסיבה, אבל אף אחד לא בא.
"למה הם מאחרים?" שאלתי את שַלִי והסתרתי ממנה שאני פוחד שיום אחד כל מי שאני אוהב יסתלק פתאום כמו אור הכוכבים.
חגרתי את הכותפות הזרחניות שמזהות אותנו תמיד בחושך, ועל המצח ענדתי את הסרט הזוהר שאנחנו חייבים לענוד בלילות, ויצאתי למרפסת.
שַלִי ניסתה לעודד אותי: "אולי דווקא הלילה החליטו כל הכוכבים להידלק בחזרה?"
מחוף הים המלאכותי של מחוז תל אביב העצום, עלה רחש ההמון ושמענו את מלמולה של התפילה במקהלה: "וְתֵן אוֹר לִבְרָכָה עַל כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה".
הים נראה כמו לוח שיש חלק שלא השתקף בו כלום ומהמרפסת נראתה עוגת היום הולדת שלי כמו גוש בזלת מיותם. הייתי כל כך מאוכזב. חשבתי שבגלל הטקס השנתי הם שכחו את יום ההולדת שלי.

נשענו על המעקה והשקפנו על זרקור "תחליף גרם שמים" שנדלק בדיוק בחצות וסורק בקרן העצומה שלו את הכיפה הריקה מעלינו.
שאלתי: "שַלִי, את חושבת שאולי בכוכב אחר יש שני ילדים כמונו ששואלים את עצמם לאן נעלם כדור הארץ?"
שַלִי ענתה שהיא בטוחה שהיקום מלא בילדים סקרנים, גם אם הם לא נראים כמונו. לילדי חיזרים, ככה היא אמרה, יש לב, ואפילו אם הם בוכים בלי דמעות, גם הם עצובים כמונו ושמחים כמונו, וגם אצלם מגלים למעלה גיבורים עתיקים ומספרים עליהם אגדות.

כמעט נרדמנו על השטיח כשהם סוף סוף באו. אמא ואבא ושתי הדודות הרווקות עם חבר חדש ועוד כמה ידידים משכונת "ערפילית ראש הסוס" שבה אנחנו גרים. בעוגה, מסביב לאוריון, תקעו עשרה נרות ועוד אחד, ואני התאמצתי לא לכבות את כולם בבת אחת, כדי שיישאר קצת אור.

אחר כך פתחתי את המתנות. מאמא ואבא קיבלתי משקפי תלת מימד שמדמים את כל גלקסיית שביל החלב, ודודה רווקה אחת קנתה לי מצעים עם דוגמת הדובה הגדולה, ומסבא קיבלתי כדורגל זרחני שאפשר לשחק איתו בחושך, וסבא הבטיח שעוד נתקע ביחד המון גולים. ומשַלִי קיבלתי משחק מחשב שבו אני אסטרונום שמגלה המון כוכבים חדשים ונותן להם שמות. לראשון שהתגלה היא קראה על שמי "כוכב נֵרִי".

ורק הדודה הרווקה השנייה הגישה לי ספר כבד על קרנפים נכחדים באפריקה ואמרה בקול נוזף: "אתה כבר ילד גדול, נֵרִי. הגיע הזמן להתבגר. די כבר עם ההתפעלות שלך מכוכבים, אפשר לחשוב איזו תועלת הייתה בהם. הם היו בסך הכול קישוט."
את החבר החדש שלה הדודה הכירה בהפגנה של התנועה נגד הסגידה לכוכבים ועל סרט המצח שלה תמיד מודבק סטיקר עם המלים: "כוכבים יש רק בקולנוע".
סבא קצת כעס על הבת הסוררת שלו ואיחל לי שביום ההולדת הבא יידלקו כל הכוכבים בחזרה והוא היה בטוח שאת הרגע הזה אני לא אחמיץ. הוא קיווה שגם הוא יהיה איתנו.
אם זה לא יקרה ביום הולדת הבא, אולי בזה שאחרי.

כשכל שאריות יום ההולדת נאספו ואבא ואמא, וסבא, ושתי הדודות הרווקות עם החבר החדש הלכו לישון, יצאתי שוב למרפסת, הפעם בלי כותפות זרחניות ובלי סרט מצח זוהר. נבלעתי בחושך. שַלִי יצאה אחרי ואנחנו גיששנו זה אחרי זו והחזקנו ידיים.
לחשתי לשמים השחורים: "אוריון, חבר מואר שלי, אני תמיד אלך בעקבותיך. כמוך אני אהיה צייד מכוכבים."

 

© All rights reserved to NAVA SEMEL 2017