אצלי השבת מתחילה
על פי ספירה אישית
לא בדיוק כמו
בספר בראשית.
לא ביום השביעי
אשבות מכל מלאכה
כי בבית שלנו
מחשבים אחרת
את יום המנוחה.
אני את הימים סופרת
מחסרת ומחברת
בין חולין לקדושה
מתי כבר יבוא החייל לחופשה.
עונג שבת בתרועה נכנס
עם ילדי האוחז בידו את הפס
מכל מלאכתו הוא ישבות
את הנשק יניח בצד וישקוט
יחליף לאזרחי את המדים
יישן במיטה על סדינים לבנים
בחיק הבית החם
על כתֵפֵי אבא אמא נרדם
וזה בשבילי
ויכֻלוּ השמים והארץ וכל צבאם.
ואת שבתותי תשמור -
כך אלוהים ציווה
אבל לגבי דידי
לכה דודי
זה תמיד כשילדי שב מהצבא
אני מברכת על הנרות
מחברת את כל היוצרות
כי ליום השביעי יש עוד כותרות
שאלוהים אולי שכח לרשום
כשברא חַיתוֹ טרף והפריד מי תהום
לא רק המלכה שבת -
שמה הידוע, המפורש
אני בתנ"ך משכתבת
את כל פרק בית מחדש
למשל,
"שִשָבָּת" זה השם הכי מקובל
בפי אבא ואמא של החייל
וכששבת מתחילה ביום חמישי
קוראים לה "חַמְשוּש"
ואם ברביעי היא מתקדשת
ניתן לה התואר "רַבְעוּש"
אבל אצלי "לקראת כלה"
כשאני כל היום מדי חאקי תולה
השבת הכי ארוכה וגדולה
זה כשיש לילדי החייל "רגילה"
כי אז השבת היא שבוע מושלם
כמו כל מחזור בריאת העולם
מתוהו ובוהו עד צלם אדם
את יום השבת זָכוֹר -
בשבילי זה הגבול בין חושך לאור
שמור לי על הילד, שמור.
נ.ב.
מקווה שהמפקד העליון לא כועס
אחרי הכל, הוא לא התגייס
את שמו הגדול נרומם ונקלס
לעולמי עולמים
כבודו במקומו - הלא הוא אלוהים
למרות שלא שירת בסדיר
ולא עושה מילואים
אולי בשמיים כולם מוחלים
ברוך אתה אדונַי
מקדש השבת של חיילים.
פורסם בספר "היום השביעי", הוצאת ידיעות אחרונות בשיתוף מכון החגים הקיבוצי, 2001.