שושנה קטנה בים התיכון

הבטחות שניתנו אין להקל בהן ראש, היתה סבתא שלי אומרת, אם נמסרו באהבה גדולה, ואני לא הבנתי אז מי הוא המבטיח ומי המקיים. ועוד אמרה, חייבים לזכור תמיד להודות, אפילו על ענף שזיפים קטן.
המילים זורמות מפיה כמו דגיגים והשביס המהודק לראשה נוטף. עד יום מותה לא הסירה אותו. בד אפור שחיפה על הקרקפת ועל האוזניים ולא התיר מוצא לשום קווצת שיער סוררת. עודני תוהה מה היה צבע שערה. הן גם בלילות לא הרפתה מן הכיסוי.
תנועות קטנות וצנועות, היא מצווה, בנחת ובמתינות, שלא יחשוב שבאת חלילה להשתרר עליו, או לכפות עליו את עצמך.
אני בוצעת את המים, חרדתי פורצת ממני. כפותי מתוחות ואני מסמיכה את הזרועות אל החזה, ואגב כך, נתקלות אצבעותי בכפתורי החולצה, כמה קל לתלוש אותם.
תחת משטר עיניה, אני מתווה באי-רצון מעגלים. רגלי נטועות בין שברי אבנים בבוץ, ואולם איני מחליקה, שכן לפיתתה איתנה. מזהירה מפני השוניות, מטה את זרועותי בתכליתיות, כאילו היו משוטים, דרוכה לקראת הגל המתקרב. אל תשכחי, אסור להיסחף ככלי חסר בינה, אלא להיענות לקול חשאי שרוחש מתחת.
אנחנו מוקפות בנשים רוחצות. עדה צפופה מהדסת במים. הן מתיזות זו על זו, צוהלות כילדות שזכו במפתיע לחופשה מבית-הספר. אפילו בחוף הרגיל אין המולה שכזאת. ערב רב של שביסים וצעיפים וכובעים ומגבעות קש. ראשיהן ככדורים ססגוניים צפים על פני המים, כולן טובלות בבגדיהן, רכוסות עד צוואר.
אני מגניבה מבט לעבר סוכת המציל. גבר יחיד בחוף הזה. עיניו מוסתרות במשקפת, משרוקית גדולה וצהובה נחה על חזהו. מפאת הצניעות אף הוא עטה על עצמו חולצה. האם בהיחבא התענג על יפי האיברים מבעד למלבושים? ושמא גיחך לעצמו מאחורי המסווה, כמה משונות הנשים שצניעותן חשובה להן כל כך. ואולי, כמוני, היה פשוט טרוד בחיפושי הצלה.
אני אלמד אותך, הכריזה סבתי - יותר מאשר הבטיחה לי נדרה לעצמה - ונטלה אותי אל חוף הדתיות. שום גבר לא ייחצה את יריעת הגבול. רק ילדים פעוטים שעוד לא חגגו את בר-המצווה. פיאותיהם טובלות בקצף, מסתלסלות עוד יותר. את הכיפות הם מהדקים לראשיהם בסיכות ראש, ומדי פעם מייבב זאטוט מפני שכיפתו נטרפה במים. כשהם בונים מגדלים וחופרים גומות, משתלשלות ציציותיהם ומתרבבות בחול.
מנין לסבתא שלי הבקיאות הזו בתורת השחיה? כבר ניסו ללמד אותי ובכל פעם נוחתת עלי אותה אימה משתקת ואיני מסוגלת לצלול. החצאית הארוכה והמגוחכת נדבקת לשוקיים, הולמת בעקבים בהסתער הגל וגוררת אותי כמישקולת לתוך העומק. ורק סבתא שלי קלה כקצף. הגלים מתפיחים את שמלתה, ואני מתאפקת מלפרוץ בצחוק, שכן היא נראית כמו פרח הפוך על פני המים, וזה הרי פירוש שמה בעברית - שושנה קטנה. ולמרות הבגדים הבולמים את תנועת הגוף דבר אינו מכשיל את מיקצב החתירה האמיץ של רגליה, או את צלילות זכרונה. סבתי מתקדמת ואילו אני תקועה במקום, כל כך מתאמצת להקשיב.

***

בשנת אלף תשע מאות ותשע-עשרה, שנה לאחר שתמה מלחמת העולם הראשונה, שב זליג-חיים גוטמן מן השבי הרוסי אל הכפר הקטן בפלך מרמורש שבמורדות הקרפטים, על גדות הנהר טיסה, והחליט לשאת אשה. גם ממון לשדכן לא היה לו והוא נאלץ לשגר את דודו שמואל אל ביתו של סנדר הגבאי לבקש את יד בתו הבכורה רייזל.
בשנות היעדרו לא התחוללו בכפר תמורות רבות. בבית-המרזח עדיין רבצו השיכורים מעלות השחר, ממתינים בסבלנות שתיפתח הדלת והתחננו בפני מנדל, המוזג היהודי, שירשום להם בהקפה איזו כוסית יי"ש, וציצול הנפח היה מרטיב את גרונו בשלוש כוסיות בבת-אחת בטרם ניאות לפרזל ולו פרסה אחת של סוס. ליד הבאר היו הנשים מדשדשות עם דליי המים, ובעת שמשכו בחבל היו ממתיקות סודות אסורים מחדרי חדרים, ואחר כך שבו לקושש עצים להסקה, ולא נצרו את לשונן גם בעת שכיבסו בנהר. בבית-הכנסת לא התחלף סדר המסובים, וסנדר הגבאי, בעל מינסרת העץ הגדולה, ישב במקומו הקבוע ב"מזרח" וכל שבת שניה נתכבד בהוצאת ספר התורה מארון הקודש. הבטלנים ואיצל'ה בראשם היו מחממים עצמם ליד התנור ונאנחים "אוי ויי, כמה קשים החיים", ואפילו מריאנה הפרוצה עדיין התגוררה בבית שליד בית-העלמין והיתה מכסה את חלונה בעת הלווייה, מפאת כבוד המת, אף כי לא פעם נמנה על לקוחותיה.
זליג-חיים גוטמן ביקש מקום אחר. לא היה לו דבר בעולם זולת המדים שלבש בשובו הביתה. גרגור, שהיה מיידה בו אבנים בילדותו ומתעמר בו בגידופים "ז'יד, ז'יד, ז'יד, ישר לבור הסיד", ביקש רשות לגעת בכפתורים המוזהבים ואף הצדיע לו, ואולם גם נחת גמול זו לא הקלה על זליג-חיים את השיבה הכפויה, שכן לאחר שנפדה מן השבי נשאוהו רגליו בעל כרחו למקום שהכיר כל רגב מעפרו ואף-על-פי-כן סירב לכנותו "בית". צנום היה וקומתו נמוכה, עיניו בורקות בתוך קלסתר שדמה לאלפי פנים אחרות. נטול יחוס או ממון גדל בבית דודו שמואל מאז מתה אמו בלידתה, ואת השם "חיים" הוסיף לו הדוד כשהיה בן שש וחלה בדיפטריה. משנעשה לו נס והחלים, נותר השם, ואולם בכפר לא חדלו לרנן על רפיונו ולגלגו שכל משב קל עתיד להעיפו חזרה אל מעבר לגבול. כאשר התגייס לצבא האוסטרי צחקו ואמרו, לגיון שזליג-חיים הוא אחד מחייליו יובס מיד. זליג-חיים היה היחיד שנענה לצו הגיוס. האחרים הסתתרו בעליות הגג, כילו את כל ממונם בשוחד ובקניית מסמכים מזוייפים כדי להשתמט, ודודנו אף גדע את אצבעו, מטיל בעצמו מום לעד, ובלבד שיחמוק מחובת השירות. כאשר נודע כי זליג-חיים גוטמן נפל בשבי היה מי שאמר, זה סופו, חלוש כזה לא יחזיק מעמד.
ואולם זליג-חיים הפתיע את כולם ושב. בשלוש שנות שביו, תחת שמי הקוטב הלבנים, נדר לראות עוד פעם אחת את רייזל, בתו של סנדר הגבאי, ולהציע לה נישואין.

***

אני מתגעגעת לבגד הים שלי. זה שמתחבא מתחת לבגדים, ולמרות שהוא מרופט ודהוי רק אותו אני לובשת בחוף הרגיל, שנמצא קרוב כל כך ורחוק כל כך, ממש כאן מעבר ליריעה החוצצת. כתפיות דקות שמשאירות חותם לבן על הכתפיים המשחימות. הצריבה בגב מן השמש החודרת, הירכיים עטויות אבקת מלח. באוטובוס התכווצתי במושב האחורי, מסתתרת מאחורי כובע קש, שלא יבחין בי חלילה מישהו מוכר ויגלה כי פני מועדות לחוף הדתיות. כעת כפות שערי בשתי צמות שסבתא קלעה לפני שיצאנו והחולצה ארוכת השרוולים צונחת עד לברכיים. את הגרביים פשטתי מבלי שתרגיש. אני זוכרת ששאלתי, למה חייבים להתרחץ בים לבושות? האם אלוהים הוא גבר? וסבתא צחקה.

***

שפל-רוח יצא שמואל, דודו של זליג-חיים גוטמן, מביתו של סנדר הגבאי. איזו עזות-מצח היא לבקש את ידה של בתו הבכורה חריפת השכל, בקיאה בלימודי הקודש ומתפלפלת על דף גמרא כתלמיד חכם, וגם פורטת בפסנתר הלבן, אשר רכש במחיר מופקע בעיר המחוז, את כל הסונטות של שופן בלא שגיאה. רייזל ראויה לשידוך מוצלח יותר מאותו אביון כחוש ובן-בלי-בית שאין לו עבר וגם עתידו מפוקפק. הגבאי אמר, לא יקום ולא יהיה, וכבר חתן אחר יש לו לבתו, בן אמידים מן הכרך הגדול בודפשט וה"תנאים" כמעט שסוכמו. ואף בזוגתו לא נועץ סנדר הגבאי בטרם שילח את הדוד מן הבית. שמואל נשבע שלא יחליף עימו מילה עד יום הכיפורים הבא, אז יתבע ממנו מחילה.
כל אותה עת ניצבה רייזל מאחורי הדלת וצותתה, חמתה בוערת. אמת היא שזליג-חיים כמעט ונשכח ממנה במרוצת השנים, ואולם זכר פגישתם באקראי ליד אחד מיובלי נהר הטיסה, בהיותם ילדים, לא נשטף. זליג-חיים היה כה ביישן עד כי לעתים נדירות פצה את פיו. קול חשאי דחק בה לפנות אליו. האם יודע הוא שהנחל הקטן הזה מגיע בסופו של דבר אל ים גדול בקצה העולם, כך מספרים.
הנער הצנום צפה בבבואתו הנשקפת בזרם, מרבה לחלום על מקומות ואנשים אחרים. אף שהיתה ילדה, ניחנה רייזל בחושים חדים וזיהתה סערות המתרגשות בו. בדחף בלתי-מוסבר קטף זליג-חיים ענף מעץ השזיף, אחד מני-רבים שהיו נטועים במדרונות, פרשו בעדנה על פני המים והבטיח, כאשר יגיע למחוז חפצו גם את תהיי שם. וגם אחרי שנים זכרה את עיניו השחורות קודחות בשכנוע. לולא הן היתה מסתפחת אל עדת הלגלגנים ופוטרת את מילותיו המבולבלות כשגיון ילדותי.
יומיים חיכתה ואז התייצבה בפני אביה ובישרה לו כי זליג-חיים - הוא ולא אחר - יהיה לה לבעל.
ממתי ההחלטה נתונה בידי אשה? נשא סנדר הגבאי את קולו. בת ממרה גידל. ואולם משעמדה בסרבנותה פנה אליה בחלקת לשון. כיצד יפרנסה אותו קבצן, הרי במו ידיו יגזור סנדר על בתו הבכורה חרפת רעב. תכלה ימיה כאחת הכפריות, ותזדקן בטרם עת. לבסוף גמלה בו מזימה ואמר, אם יוכיח זליג-חיים כי בכוחו לקנות בית, ייאות לתת לו את בתו, ובלבו צחק. הן לא יתרחש כדבר הזה לעולם. עוד בימי הקיסרית הצוררת מריה-תרזה נפל צו איסור רכישת קרקעות על היהודים, והיו חוכרים להם שדה או חלקה מידי הגויים, או מבקשים מן הערל לרכוש בעבורם בעורמה וממלאים כיסיו בשלמונים. לכיברת ארץ משלו יזכה זליג-חיים רק בימות המשיח, וכך יפטור סנדר הגבאי את בתו מעונשו של אותו עלה חצוף נידף ברוח.

***

ואל תפלי בפח המערבולות, היתה סבתא מזהירה. מצבי רוחו המשתנים, הפכפך כזה. פעם יפתה אותך במתק האדווה, יביאך לידי שיכרון בצניפות הקלות של גליו, אך מפני זעפו עלייך להישמר, שכן אינו שומר אמונים כגבר האוהב באמת.

***

ביום בו פקד השליח הציוניסט את הכפר הנידח כבר נכזבה תוחלתו של זליג-חיים להשיג בית. בייאושו פנה לגרגור הגוי והציע לו לרכוש בשמו בקתת עץ ליד בית-העלמין, מרחק שני חלונות מהפרוצה מריאנה, תמורת כפתור זהב מן המדים. גרגור הפקיע את המחיר מדי יום, עד שבמדיו של זליג-חיים כמעט ולא נותרו אלא לולאות, ועדיין לא מסר את תשובתו. השליח הציוניסט ישב בפתח בית-הכנסת, על גבו אמתחת בד פשוטה וראשו מעוטף בחיתול בד אשר שיווה לו מראה של רועה תנ"כי. שעה קלה קודם בישר גרגור לזליג-חיים כי לא יקנה בשביל ה"ז'יד" אפילו מאורת חזירים. מהם כפתורי מדים אוסטרים ממלחמה שהסתיימה בתבוסה, לעומת הסיכוי למצוא זהב אמיתי בעורק שנתגלה לא מכבר במעבה האדמה.
זליג-חיים נבדל מחבורת הבטלנים המשתאים אשר סבבה את השליח, מקשיב כמוהם לדבריו הנלהבים אודות לורד אנגלי, ירום הודו, שהעניק ברוב חסדו בית ליהודים בארץ-ישראל.
אין מקום כזה באמת, פסק איצל'ה זקן הבטלנים, וכבר שוכנע שמדובר במשוגע שנמלט מבית-מחסה. הציוניסט שלף מאמתחתו שלל ניירות, תוחבם מתחת לחטמו של איצל'ה ומעלעל בקדחתנות. הנה, באותיות קידוש לבנה רשום. מכתב ששיגר הלורד בלפור אל המיליונר רוטשילד.
ארץ על נייר? רעם צחוקו של איצל'ה וכל הבטלנים געו. הציוניסט נשבע בהן-צדק שהוא אמנם נציג החברה לגאולת קרקעות "קניין עד" וכל דיכפין יוכל לקנות ממנו במחיר שווה לכל נפש אחוזה של ממש.
אדמה למכירה? ניצתו עיניו של זליג-חיים גוטמן. היכן הפלא הזה?
והציוניסט הכריז, בתל-אביב, עיר עברית ראשונה, שוכנת על חולות פז, ליד ים שגונו כתכלת הטלית. חשמליות נוסעות שם מקצה עד קצה והבניינים נוגעים בשמים, מגדלי בבל ממש, ובכיכר העיר מזרקת בדולח יורקת להבות לצלילי האורכסטרה. ועל שולחנם של בני המזל שבחרו בה לנווה עולים מטעמים נפלאים, אווזים מפוטמים ועגלי מרבק ומיני רקיקים בדבש ופירות משובחים לקינוח, ואפילו צלי לווייתן הם סועדים בשבת ומועד. ובנמל הגדול של העיר עוגנות ספינות ענק ומבטנן יורדים כל יום יהודים מארבע כנפות תבל, בליל לשונות של שנים-עשר השבטים האבודים, ואפילו את אמריקה הם נוטשים בהמוניהם ובלבד שיזכו בנחלה מבורכת זו, כל הקודם זוכה.
וזליג-חיים חטף את הנייר, תלש את כל הכפתורים ממדיו ושילם מיפרעה על החשבון.

***

היא שוחה ומתרחקת ממני.
אני לבדי, מוחה את פני מזרזיפי המישברים.
הייתי מיואשת. ללמוד לשחות בבגדים היא משימה שנידונה מראש לכישלון. מיריעת הבד החוצצת הציצו בי עיניים. החוף הזה מושך אליו תמיד סקרנים. נערים נוהגים לטפס זה על כתפיו של זה, כדי לצפות בחיזיון המשונה. ואולי קיוו שמישהי תרפה מן האיסור ותסיר את הבגדים.
סבתא בשלה. מתעלמת. לגבי דידה מה שמתרחש מעבר ליריעה אינו שייך.
התרסתי, ואם לא אדע לשחות, אז מה? השחיה גם היא מצווה?
ביום השלישי נברא הים. ברגעי רפיון ניסתה להשיב את רוחי במעשיות, ובלבד שאשכח את המטלה המפרכת. היו המים הראשונים בעולם לומר בפני הבורא שירה. וכאשר נגזר עליהם להתפלג עליונים לחוד ותחתונים לחוד, פרצו התחתונים בנהי גלים. מדוע נגזר דווקא עליהם להיות מרוחקים אצל הבורא? וביקשו לשנות את סדר הבריאה.
מי שאמיץ דיו להפוך תבל על פיה, סופו שיצליח. אסור לוותר, אמרה סבתא, ולא הניחה לי לשוב אל החוף.

***

הלך זליג-חיים גוטמן בעצמו לביתו של סנדר ובידו שטר המכירה. הטילו על שולחנו של הגבאי והכריז, מילאתי אחר התנאים, הנה קניתי בית. ולא קורת גג סתם, כי אם אחוזה ב"מזרח" האמיתי, היכן ששרפים וכרובים מרחפים סביב כס הכבוד, בארץ שהיא טבור העולם.
הפציר סנדר, אם אוהב הוא בתמים את רייזל בתו אל ירחיקנה ת"ק פרסאות אל השממה ההיא, וגם זוגתו הצטרפה לתחנונים. מוכנים היו לכפוף ראשם בפני גזירת הנישואין ובלבד שייאות זליג-חיים לנסוע מערבה. במיטב כספו יקנה להם סנדר כרטיס להמבורג ומשם יעלו לספינה המפליגה לניו-יורק. יש המשגרים איגרות אמת ולא הבלים על אציל אנגלי, מי זוכר את שמו, ומרבים לספר בנפלאות אמריקה. שם היבשת המובטחת.

***

כשושנים הפוכות צפו זכרונותיה. היא היתה אז בת שבעים-וחמש בקירוב, ובכל זאת השיגה כל אשה אחרת. למרות השביס ומשא הבגדים היתה מגיעה לשובר הגלים בקלות. אינני יודעת אם התחרתה אי-פעם בגבר, אולי רק בסבא שלי. אפילו המציל הכירה בשמה, וכאשר הגענו לחוף באותו יום חלק לה כבוד ואמר, גברת גוטמן, אני מקווה שהנכדה שלך תשחה יום אחד כמוך.
כמעט ופרצתי בבכי. התמרדתי. לשם מה לי חיבוט הרגלים והידיים המיותר הזה? הרי לעולם לא אהיה רב-חובל או דג, וכבר התחלתי לפשוט את החולצה.
היא היתה אשה עיקשת, בפיה תילים של הלכות ונימוקים. גם המים התחתונים התמרדו נגד צו החלוקה. ביקשו להעפיל, להיות סמוכים לכסאו של הבורא. ומפני שבשביל כבודו עשו את מה שעשו, מחל להם, ואף הוסיף דין חדש. למן אותו היום כל אימת שהעליונים חפצים לומר שירה, עליהם ליטול קודם רשות מן התחתונים.
ואני לא ביקשתי כלל לשיר.

***

טקס הקידושין נערך בחיפזון הואיל ואצה הדרך לזליג-חיים, ואולי חשש כי סנדר הגבאי עלול להימלך בדעתו רגע לפני שבירת הכוס. העסקים הושבתו ביום החופה ורעותיה של רייזל בשמלות השבת שלהן מיהרו לצאת ב"ריקוד הכלה". למרות מחאתו הקלושה של זליג-חיים התעקש סנדר להביא להקת מנגנים בעגלה מיוחדת מן הכפר השכן, ולא נפקד גם מקומו של הבדחן המקומי אשר שיעשע את האורחים במיטב חרוזיו. על בימת הקרשים המוגבהת ישבה רייזל בכס מרופד במרבדים ובידה זר פרחי שזיף, אשר נקטף יום קודם באותו נחל בו פגשה את זליג-חיים לפני שנים. קודם חוללו הבנות בזוגות ואחר כך במעגלים והכלה הורדה ממרומי הכס כדי להצטרף לחברותיה למחול אחרון, בטרם תהיה לאשת-איש. מן החופה נלקחו ל"חדר הייחוד" ושם החליפו, לראשונה מאז ילדותם, מלים במקום מבטים. קומתה היתה תמירה משלו, דבר שגרם לאיצל'ה והבטלנים לצקצק בלשונם, ועם זאת חשה עצמה קטנה ממנו, ורייזל נדרה להטיל בחזרה את אגד פרחי השזיף לתוך יובלו של נהר הטיסה, אות לבאים אחריהם אשר ייבקשו נחלה בבית היהודים אשר הבטיח הלורד האנגלי. אף כי זליג-חיים היה היחיד אשר נענה למיקסמי ה"קושאנים" של הציוניסט, לא הטילה ספק כי יום יבוא וגם האחרים יצטרפו. מיד לכשיגיעו לאחוזתם תשגר איגרות מארץ-ישראל ותספר תהילתה, וברי לה כי את מכתביה לא יוכל סנדר לפטור כצרור הבלים.
לאחר "שבע הברכות" הושבה הכלה ליד החתן והחל "ריקוד המצווה". כל מוזמן אחז בקצה מטפחת המשי שהחזיקה רייזל ועשה שני סיבובים. אפילו הציוניסט רקד עימה, למגינת ליבו של סנדר, ומעטפת הבד שהתנופפה לראשו דמתה בעיניו לכנפי אווז המובל לשחיטה. בעודו מחולל קרא השליח לעברו של זליג-חיים, את הנחלה המשובחת ביותר בכל תל-אביב מסרתי לכם. שימרו עליה כעל בבת עינכם, וכטוב לבו ביי"ש ניבא כי יום יבוא וזליג-חיים גוטמן יכהן בעצמו כגבאי בעיר העברית הראשונה.
אחרון המחוללים היה אבי הכלה, היחיד שהותר לו לאחוז בידיה ולא במטפחת. סנדר רקד ולא יכול היה לשלוט בדמעותיו והמראה הזה ציער את רייזל מאד, ואולם הבדחן הכריז "זליג-גוטמן-איש טוב ורייזל-שושנה קטנה, יוצאים לגאול את ארצם הנושנה", ועד מהרה התלכדו סביבם כל בני המשפחה במעגלים, זו להם הפעם היחידה שאיש יכול היה ליטול ידה של אשה ונער לאחוז ביד נערה.
בהיחבא הפקידה בידיה אמה את הספר "רזיאל המלאך" שנאסר לעיין בו משום שמסוכן הוא, אך הוא יגן על ביתה מפני פורענות, ובצאתם מן הכפר נפרדו מהם הבטלנים, עודם נוגסים בתאווה מפרוסות העוגה, ואיצל'ה העניק לזליג-חיים דורון מיוחד - מגבעת גבוהה שנטל במשיכה מאחד המנגנים - כשל לורד אנגלי ממש.
טוב שאתם מסתלקים מפה, ירק גרגור, פחות שני "ז'ידים" לטפל בהם, ודווקא הפרוצה מריאנה כיסתה ראשה במטפחת ובירכה אותם, שכן זליג-חיים מעולם לא הטיל בה דופי כאשר שחלף ליד חלונה, בדרכו לומר "קדיש" על קברות הוריו.

***

אני מפחדת לטבוע. חד וחלק. דרושה מידה מרובה של חוצפה בנסיון לגבור - ולו לפרק זמן קצר - על כוחו האימתני.
סבתי אמרה, אל תדאגי. "ויסך בדלתיים ים". קבע הבורא למים גבול, אותו לא יוכלו לעבור לעולם.
שכנה אחת גילתה אותנו מתרחצות ואמרה, כסי את פניה של הילדה, שלא תישרף.
גם את הפנים לכסות? מחיתי. ובעצם, מה נורא כל כך באיברים החשופים? הן בלבוש זה יצר אותנו.
סבתי אמרה, מפני כבודו של מלך רם ונישא חייבת מידת הצניעות להישמר גם כשהאדם נמצא בחדרי חדרים, על אחת כמה וכמה כשאת ניצבת תחת תיקרת שמיו.

***

בקיץ הגיעו. ספינתם עגנה סמוך לנמל יפו, מחוץ לטווח פגיעתו של השרטון. את הטובין והמיטלטלין הפקידו בידי בעל הסירה שהשיטם לחוף תמורת שכר מפולפל, ורייזל מקפידה להשגיח שלא ייעלם חלילה ארגז הנדוניה שלה, הקורס תחת מצעי התחרים והכסתות המרוקמות. בימי ההפלגה הראשונים המו מעיה והגירה את נשמתה. זליג-חיים הניח אלונטיות קרות על מצחה, משיב את רוחה בנפנוף ב"קושאן", ממנו לא נפרד אף בשנתו. לאחר שבוע התפייס גופה עם הטילטולים וכוחותיה שבו. עלתה רייזל אל הסיפון, שואפת אל ריאותיה ניחוח מלח טרי ורוח זכה, והללו היו בשבילה כקטורת ההבדלה בכלי הבושם של אביה והציפוה געגועים. את חרדתה כי לעולם לא תשוב לראותו, הדפה מעליה.
בסימטאותיה הצרות והמאובקות של יפו הזדחלו שניהם בעקבות הסבל אל האכסניה, ורייזל משגיחה כל העת מפני הכייסים שהזדבבו בקירבת הרציף. זליג-חיים לא חדל להקשות, היכן היא תל-אביב? מפני שהתאווה כל כך להציץ בנחלתו יצאו עוד באותו ערב החוצה, לוטשים עיניהם אל העלטה, ומתאמצים להבחין במגדלים הנוגעים בשמים ובלהבות הבוקעות מלועה של מזרקת הבדולח. אולם - כך הרגיע זליג-חיים את רייזל - הם מתקשים לראות רק מפני שהלילה ערפילי.
בבוקר השכם נחפז לחפש את חברת "קניין עד", אך לתמהונו לא הכיר איש את שמם. בעל האכסניה חמל עליו והובילו אל מחלקת האחוזות של הרשויות, וזליג-חיים מצא עצמו חובט על המכתבה, מעשה תקיף שלא עשה מימיו, אף לא בשנות שביו בסיביר, ותבע מן הלבלר לגלות לו על פי הרשום באסמכתא שבידו, היכן בדיוק שוכנת נחלתו בת שלושים הדונם המטריים.

***

בצל עצי השזיף למדה לשחות. באחד מיובליו של נהר הטיסה. תמיד בבגדיה. יום אחד, אי-שם בילדותה, ביקשה לדעת לאן נשפך היובל וגילתה כי מימיו נמסרים באהבה גדולה לים שבקצה העולם.
היכן המקום הזה? שאלתי. מימי לא שמעתי על פלך מרמורש שבהרי הקרפטים. לאמיתו של דבר בצלילותה פקפקתי.
עננת עצבות רוחפת על פניה של סבתי רייזל. רחוק מאד, היא לוחשת, כמספרת אגדה שבדתה בו ברגע. במשך שנים סירבתי להאמין שמקום נידח כזה קיים באמת.

***

הכרכרה עזבה את יפו. עוד מעט קט יגיעו אל המנוחה והנחלה. חשמלית נוסעת לא מצאו, ואף שלא נזקקה לעידוד, השתדל זליג-חיים לחזק את רוחה של רייזל. מן הסימטאות העקלקלות פנה העגלון צפונה, חוצה את מסילת הברזל לעבר פרוור גנים קטן שבתיו גוצים ולבנים ורחובותיו ישרים ונקיים, ועד מהרה נפרשו לפניהם מרבדי חול. האבק היתמר לפניהם וזליג-חיים קצר-רוח ממשיך להקשות. היכן המטרופולין שהובטח לו? איה תל-אביב? העגלון פלט בשוויון נפש, הרי חלפנו על פניה.
לא יתכן, פטרה רייזל. עגלון בער, כסיל שאינו בקי בתמורות המתחוללות מתחת לפרסות סוסיו, ואילו העגלון נאנח. שוב הוא מוביל, תמורת שלושה-וחצי פיאסטרים, זוג תמהונים לשום מקום. סהרורים כאלה הם חזיון יומיומי, בוהים אל החולות ועל פניהם נסוכה ארשת עיוועים. על הגבר חס, שכן אגלי זיעה נטפו על פיאותיו, ואילו על האשה לא העיקו השמים המלובנים כלל.
העגלון עצר, נטל את ה"קושאן" מידיו של זליג-חיים. משועשע היה, ממש כמו הבדחן בחופתם. הנה, אדוני, בעל הרכוש, אפנדי של ממש אתה!
כאן? לחש זליג-חיים גוטמן, בוטש בחול ומסמן קוי גבול. וכבר ניסה לנחם עצמו. גם בחול אפשר לבנות בית. יחפור באר כאברהם אבינו, עוד יגדל פה בוסתן לתפארת. שלושים דונמים מטעי שזיפים.
העגלון התאפק מלצחוק, במחווה זרוע היטה את בני הזוג לעבר התכלת.
רייזל שאפה לריאותיה מלוא ניחוח מלח טרי. זליג-חיים, קראה, קנית לי את הים!

***

מכל בני משפחתה רייזל לבדה נותרה בחיים. סנדר הגבאי וכל בני ביתו, וגם שמואל הדוד ושאר תושביו של הכפר הקטן שבפלך מרמורש הובלו אל בית-הכנסת, בו כיהן סנדר כגבאי במשך שלושים שנה, ומשם הועלו לקרונות משא לבהמות.
פעם הסבירה כי השם "חיים", אשר ניתן לסבי כאשר חלה בדיפטריה בהיותו בן-שש, שמר עליהם מפורענות, ותמיד האמינה כי אותו "ספר רזיאל המלאך" שהפקידה בידיה אמה, ושלא עיינה בו מעולם, אמנם מילא את יעודו וגונן על ביתה מפני אבדון.

***

זליג-חיים נאלם. כאילו יידה בו שוב גרגור הגוי אבן. היה בטוח שרייזל עתידה לסוב על עקביה. תדהיר את העגלה היישר לנמל יפו ותמהר לשוב אל בית הוריה. גם צעקתו של העגלון, מיהו הנוכל שמכר לכם עורבא פרח? הוסיפה עוד עינוי לצערו. גמר אומר להשליך עצמו למים ולהטביע את חרפתו. הוא אץ לקראת הגלים ובעודו צולל, היו זרועותיה של רייזל נקשרות סביב צווארו והם טובלים יחדיו. הוא בכיפתו ומקטורנו והיא בשביסה ובשמלתה הארוכה. והם כרוכים זה בזו, ובתוך בכיים שהתחלף לצחוק, מי-ים מלוחים, ניגרים על עיניהם ושפתותיהם.

***

שנים חלפו מאז היום בו ניסתה ללמדני את תורת השחיה בחוף הדתיות.
פעם רחצתי בעירום עם גבר ותהיתי מה החמיצה סבתי, ואחר כך חזרתי בי. אולי צדקה, והתשוקה במילואה מלבלבת דווקא בעת שהבגדים מכסים כל חלקת בשר.
רייזל היתה רומנטיקנית, אבל בשום אופן לא פתיה. היא לא החליפה אצה ירוקה בענף שזיפים. ספק אם נהר הטיסה מתחבר אל הים התיכון. כשאני שוחה גואה בי תחושת בעלות. אחרי הכול, סבי שילם תמורתו בכל כפתורי הזהב של מדיו. את ה"קושאן" מצאנו בין חפציה לאחר מותה, כולו מתום, על גבי אחת הכסתות הרקומות.
אחריתו של דבר, צללנו. הבטחה שניתנה אין להקל בה ראש, שכן נמסרה באהבה גדולה. סוף סוף העזתי להתבונן; כתלי מים, חדרי קצף, ריצפה מלוטשת, תקרת רוח טרופת מישברים. עצי סלע ומדרונות אלמוג מוגנים מפני העלעול, וביניהם נמתחים יובלים המתחברים לנהר הסמוי. חייהם ומותם תלויים זה בזה. ערגה חשאית רוחשת במעמקים הצלולים. אני זוכרת שלהרף קל נשמט השביס מראשה והיא נתערטלה. בלעתי מים, השתנקתי, כמעט שטבעתי. שיערה היה זהוב והיא נראתה כנערה.
האימה המשתקת נמוגה. פני הים כבר עכורים, ופסולת צפה בו, אבל דווקא היום אני מרבה לשחות. אי אפשר לחיות במקום הזה בלי לדעת משהו מן התורה, אף כי אינני אלופה כמוה, וגם בחוף הדתיות לא התרחצתי זה שנים. אני פוקחת עיני אל המופלא שמתחת ורואה אותה - שושנה קטנה בים התיכון.

 

תל-אביב, אוקטובר 1993

הסיפור זכה בפרס בתחרות בינלאומית בצרפת 1994.
פורסם לראשונה בירחון לספרות "מאזנים". פורסם בקובץ "נימפה בג'ינס" הוצאת מעריב.

אתר "ספרות הים התיכון"

© All rights reserved to NAVA SEMEL 2017