מארק היקר,

אני כותבת לך מהמקום שבו ביקרת פעם, זה שבשנת 1867 קראת לו "ארץ מדבר" ובספר המסע שלך לארץ הקודש שפרסמת בעקבות הביקור, לא חסכת "מחמאות" מהנוף המדכא, הגס והצורם, ומהמצורעים, הנכים והמטורפים שהסתערו עליך מכל עבר. אלא שבאותם ימים לא הייתה קיימת ישראל וגם לא תל אביב, העיר שמשתקפת בחלון שלי על שלל מגדליה וההמולה התוססת שבה.
כרך לתפארת היא תל אביב שלי, שאותה לא יכולת לחזות בדמיונך באותם ימים - דמיון שידוע דווקא כפרוע במיוחד. אתה, סופר אמריקאי בן המאה התשע-עשרה, דמיינת את לונדון של המאה השש-עשרה, ואני במאה העשרים ואחת, הלכתי בעקבותיך אל אותה בירת אנגליה העתיקה שבה התיידדו בן המלך והעני והחליפו את זהויותיהם.
הלכתי בעקבותיך - כי ספר הוא כמו מפה לארץ זרה והמתרגמת יוצאת למסע עם הסופר שהופך בשבילה למורה דרך והיא טרמפיסטית שמנסה לשכנע את הדמויות שיסכימו לצרף גם אותה להרפתקה שלהם.
על שמו הקלאסי מימי ילדותי של הספר שלך החלטתי לשמור: "בן המלך והעני", למרות שאפשר לעדכן אותו בקלות ולקרוא לו "הנסיך והקבצן", או אפילו בסגנון תוכנית ריאליטי "הסלב וההומלס"...

לכתוב ספר על רקע היסטורי זה אתגר לא פשוט, לא רק במאה התשע-עשרה שבה כתבת, אלא גם במאה העשרים ואחת שבה המושגים על מלוכה ועל פער מעמדות שונים כל כך, ועם זאת, הדיון בשאלות של עריצות, חופש ושאיפות אישיות יש לו תוקף עוד יותר מתמיד.
קורא צעיר היום עלול להזדעזע מעולם שבו ילד כמו טום קֶנְטִי חוטף מכות מידי אביו השיכור וסבתו המרושעת שמכריחים אותו לגנוב ולקבץ נדבות. זה עולם שבו הלימוד הוא לא מנת חלקם של פשוטי העם, וטום הסקרן וצמא הדעת נאלץ לחפש לעצמו השכלה בסתר, כי הזכות לשאוף לעתיד טוב יותר היא לא מובנת מאליה.
זה עולם שבו מי שנתפס בגניבה של פרוסת לחם נידון לכריתת אוזניים, להצלפה פומבית ואות קלון, ונשים שמואשמות בכישוף, מועלות על המוקד ונשרפות חיים. בעולם שהוא שטוף באמונות טפלות ושוררים בו חוקים אכזריים, הפער בין עשירים ועניים הוא בלתי נתפס. אדוארד טיודור הנסיך מוויילס, עטור בגדי זהב ויהלומים, מוקף בפמליית משרתים חנפנים, אך סדר היום שלו,  ובעיקר חובותיו, נקבעים מראש עד לפרט האחרון. ההשכלה, אותה אדוארד לא בחר, נכפית עליו, וכשהוא מתרשל בשיעוריו עומד לרשותו "נער מלקות" שסופג עונשים במקומו. למרות שעולמו של אדוארד הוא לכאורה זוהר גם החצר שלו שטופה בתככים ומזימות והדוכס רם המעלה ביותר יכול להיות מוכרז בן לילה כבוגד וראשו ייערף, כך שחיי שני הגיבורים שלנו תלויים על בלימה.

גם עליך, מארק היקר, כמו על הגיבורים שלך, עברה ילדות עצובה בצל של מוות ואובדן. לקוראי הצעירים בישראל עלי להזכיר כי נולדת בשם סמואל לנגהורן בעיירה בשם חניבעל על גדות נהר המיסיסיפי, ושם גם אימצת לך את שם העט הספרותי "מארק טוויין", שנלקח בהשאלה ממודדי הנהר אותם שמעת צועקים בקול שתי מלים שפירושן "תסמן שניים". היית ילדון חולני. אחותך ואחר כך אחיך, נפטרו בגיל צעיר. כנער היית עד לתקרית ירי אלימה ולטביעת אחד מחבריך, ואפילו את גופת אביך המת ראית כשאתה מציץ מבעד לחור המנעול.
בניגוד לרוב האנשים בתקופתך שראו בשחורים רק עבדים נחותים, אתה הפכת לאחד הלוחמים האמיצים נגד העבדות וההפרדה הגזעית בארצות הברית ובספרים שלך יצאת נגד הדיכוי והצביעות החברתית. אגב, גם על הישגי העם היהודי וזכויותיו הגנת בפומבי ואת זה אנחנו זוכרים לך לחסד.
ממך, מארק היקר, למדתי לנוע על ציר הזמן, ולגלות בכל מקום - גם בעבר וגם בעתיד - בני אדם כמונו.

במשך החודשים הארוכים שבהם תרגמתי את הספר והייתי שותפה חשאית לחייהם של טום קנטי הדלפון ואדוארד טיודור רם המעלה, למדתי לאהוב אותם על מגרעותיהם כמו גם על תכונותיהם הטובות, מפני שהגיבורים שלך הם תמיד דמויות רב-ממדיות ואתה מצליח לחדור לתוך נפשם המורכבת, על הטוב והרע שבהם.
טום הוא ביישן, אבל גם חצוף, אדוארד מלא חרדות ובו-זמנית אמיץ ונועז. בפרק חייו כבן מלך טום מתמכר לחיי התענוגות וכמעט מתנכר לאמו, ואילו אדוארד בהיותו עני, מתנשא מעל מיילס ידידו היחיד בעולם ודורש ממנו גינונים מיותרים של כבוד.

הספרים שלך, מארק היקר, חוללו מהפכה. לא עוד גיבור-ילד מושלם, ולא ספר שנועד רק לחנך ולהטיף מעמדה של מבוגר מתנשא, אלא גיבור צעיר בשר ודם. סקרן, שובב, שובר מוסכמות, עתיר דמיון, נלחם על דעתו. כאלה הם טום ואדוארד, כל כך שונים - וכה דומים.
המלים שלך מצליחות לברוא באופן חי ועוצר נשימה את שני הקטבים המנוגדים שבהם חיים הגיבורים. אבל גדולתו של הספר שלך שהוא מצליח להציג דווקא את הדמיון ביניהם, לא רק מפני שטום ואדוארד נראים כמו תאומים זהים, אלא משום ששניהם בני ערובה של אורח החיים שאליו נולדו. משני צידי המתרס החברתי בן המלך והעני חולקים את השאיפה להיחלץ - זה מכלוב הזהב וזה מביב השופכין - ולצאת לחופשי, ולו לזמן קצר.

החלום לחולל מהפך בגורל היא הסיבה העמוקה שבגללה שני הגיבורים מתחלפים בבגדיהם. תחילה מדובר רק בשעשוע ובהחלפה חיצונית, כי מי מאתנו לא חולם לפעמים לחיות חיים של אחרים? בלב כולנו מקננת לפעמים  הקנאה שהדשא אצל השכן ירוק יותר. בן המלך חולם להתפלש בבוץ, לשחות עם חברים ולרוץ חופשי בטבע. ואילו העני משתוקק לחיי הזוהר והשררה שבהם יהיה הוא השליט העליון. בנקודת הפתיחה של הספר טום ואדוארד משוכנעים שהאחר הוא זה שחי בחופש מוחלט, אך עד מהרה מתגלה להם שחופש הוא מושג יחסי וכל אחד נאלץ בעל כורחו, להיכנס לעורו של האחר ולהתמודד עם חילוף זהות עמוק פי כמה.
אדוארד היהיר והשחצן לומד שיעור מאלף בענווה. מסכת ההתנכלויות שהוא עובר, הבוז וההשפלה שהם מנת חלקו ברחובות המטונפים של לונדון, כשהוא הופך בעצמו לקרבן של החוקים אכזריים שחוקק אביו, מוכיחים לבן המלך עד כמה שברירים החיים וכמה דק הגבול שמפריד בין רווחה וביטחון קיומי ובין היותך אסיר עלוב שנידון לעונש זוועה על לא עוול בכפך.

מארק היקר, איזו מתנה יקרה נתת לאדוארד. מה הוא היה עושה אילמלא הפגשת אותו בספר עם מיילס הנדון? האביר שנפל קרבן למזימה נפשעת מידי אחיו המנוול, הוא התגלמות החסד האנושי והאצילות האמיתית שאינה זקוקה לשום תואר רשמי. מיילס הוא אותו בן-ברית נדיר שמתגייס לטובת האומלל והדחוי ועומד לצידו באש ובמים. מזל שיש בעולם אנשים כאלה, אני שומעת אותך אומר לי מהמקום שבו אתה נמצא.
גם לטום הענקת מתנה מיוחדת. ההכרה שיש ביכולתו של השליט להיטיב עם נתיניו ולשמש להם מופת של חסד וחמלה. תחת שלטונו הקצר של טום זוקפים נתיני אנגליה סוף סוף את ראשם אחרי שנים של רדיפה ומצוקה.

האנגלית שבה כתבת את הספר, מארק היקר, הלכה אחורה מתוך כבוד לסגנון הדיבור הנמלץ של אנגליה שבה שלטו מלכים ביד רמה ונתפסו כבני אלים, ואילו לנגד עיני עמד קורא צעיר של שנות האלפיים, זה שמתקשר בפייסבוק ובמסרונים וקריאת ספרים אינה מובנת אצלו מאליה.
אני מקווה שיימצאו קוראים חדשים שיוקסמו מהספר בלבוש עברי חדש, כשם שאני נשביתי בקסמו בילדותי. ספק אם במסע התענוגות המפורסם שלך לארץ הקודש במזרח התיכון זכית לשמוע את צלילי העברית, מפני שהשפה העתיקה שלנו עדיין לא התעוררה אז לחיים חדשים. אילו הייתי יכולה לקרוא לך את המלים שלך במבטא ישראלי, היית נוכח לדעת כמה העברית שלנו היא שפה דינמית. היא מותחת את שריריה כמו מתעמלת אולימפית ומצליחה לשמור תמיד על חיוניות וקצב. העברית, מארק היקר, היא שפה שמתעדכנת כל הזמן ולכן התרגומים הקודמים - יפים ככל שהיו - זקוקים לחידוש.
על מדף הספרים אצלי נשמר כל השנים העותק הישן של הספר שקראתי בהתלהבות בילדותי. שם "גרביים" הם עדיין "פוזמקים" והנסיכה אליזבת קרויה "אלישבעת".
התרגום שלי ביקש לגשר על פני פערי הזמן. רציתי להיות נאמנה לסגנון הכתיבה המוקפד שלך המשחזר תקופה היסטורית, החל מצבע השרוך וכלה במשרה הרמה "קושר המפית". אני מקווה שעולם המלים העברי שבחרתי שומר על העלילה הסוחפת ורבת התפניות שרקמת, מתוך הצדעה ללהט היוקד שלך ולמחויבות המוסרית והאנושית שעומדים בבסיס של ספריך. במיוחד ביקשתי להיות נאמנה לנימה השנונה והאירונית שכה אופיינית לכתיבה שלך, ולהומור העוקצני והמושחז שבהם אתה מצטיין, לצד החמלה והרוך שאתה רוחש תמיד כלפי הגיבורים שבראת על הנייר.
כשישובו טום ואדוארד איש איש למקומו הטבעי - הם לעולם לא יהיו אותם אנשים שהתחלפו בתחילה רק בבגדים ואחר כך זכו לתובנות עמוקות על היעוד האמיתי שלהם. רק אחרי שלמדו להעריך את מה שיש להם ולא רק את מה שאין להם, הם חוזרים באמת הביתה והמסע שלהם מסתיים.
גם הנסיך הנוכחי של אנגליה ויליאם יצא למסע בעולם והתנדב למען נזקקים, אלא שאחריו עקבו צלמי פפארצי שתיעדו אותו אפילו שוטף כלים במו ידיו. המלך לעתיד עשה זאת בטבעיות גמורה, בניגוד לאדוארד בספר, שמשימה ביתית פשוטה כזו היא זרה לו לגמרי.

מארק היקר, חבל שאני לא יכולה להזמין אותך לבית שלי בתל אביב. נדמה לי שאילו היית יוצא למסע תענוגות נוסף אצלנו, היית כותב ספר אחר לגמרי. 
היינו מתווכחים ליד מדיח הכלים במטבח שלי, אחר כך יוצאים לטיול ליד הירקון שהוא גרסה חיוורת של נהר המיסיסיפי שבו גדלת, ואני הייתי מלמדת אותך כמה מלים חדשות בעברית-ישראלית.

ועוד דבר חשוב אני חייבת לספר לך, מארק היקר. לצערי הרב, גם בעולם שלי יש לא מעט נזקקים ונרדפים שעדיין חייבים להתייצב לצידם.

שלך,
נאוה