אני אמות רווק זקן, בודד ובתול.
זה מה שאמרתי לאמא ולעַדְלַי. אני הילד הכי ביישן שאני מכיר. אולי גדול הביישנים בעולם. לא יודע איך לעשות את הצעד הראשון, לא מסוגל להתחיל עם בנות, ואם זה יימשך ככה, כדאי שבמשפחה יפסיקו כבר עכשיו לצפות להמשך השושלת.
לפעמים, כשאני עומד מול הראי, אני דווקא מרוצה מעצמי. הבבואה שלי - זו שכולם אומרים לי שהיא לא אמיתית, כי אני רואה את עצמי הפוך - היא של ילד רגיל. שתי עיניים, שתי אוזניים, אף ופה, והכול מונח פחות או יותר במקום. נער מתבגר, "עלם חמודות" כמו שאומרת סבתא רַבְּתָא חסידה שהיא בת תשעים ותשע ונולדה בירושלים במאה הקודמת. אבל את זה היא אומרת גם על שמעון פרס. 
צבע העיניים שלי הוא גם כחול וגם ירוק, תלוי בחולצה שאני לובש, ויש לי חיוך שאמא שלי טוענת שהוא כובש לבבות. אבל היא משוחדת לגמרי. בעיניה אני לא פחות מהַמְפְרִי בּוֹגַרְט - כוכב קולנוע שהיא מעריצה, למרות שהוא מת מזמן - וגם אילו הייתי הגיבן מנוטרדאם היא הייתה מקימה אתר אינטרנט לכבודי בחברת המחשבים שבה היא עובדת. בכל בוקר, כשאני יוצא לבית הספר, היא עומדת ליד הדלת בטי שירט הסמרטוטי שלה - עם כרזה מהסרט העתיק "קזבלנקה" - ומודיעה שהייתה מתאהבת בי ממבט ראשון רק בגלל החיוך, אבל כשאני עומד מול הראי שתי שיני השפן שלי בולטות וכמעט שוברות את הזכוכית.
"חיוך זה הנשק הסודי," אמא אומרת. עוד אחד מהמשפטים שלה שאין לי מושג מאיזה יומן לתלמיד משומש היא שולפת אותם. כמו, "ללב יש ארבעה חדרים, אבל מקום אינסופי", או "היופי הוא מה שמשתקף מחלונות העיניים". אמא שלי, מה לעשות, היא רומנטית חסרת תקנה וכשמשדרים בשידור חוזר בפעם המיליון את "קזבלנקה" היא מיד מתיישבת מול הטלוויזיה עם קופסה של טישו.
מול הראי אני מתאמן בחיוכים, והם זורמים החוצה בקלות, אבל כשאני עומד מול בת, הפה שלי מתכווץ כמו מסטיק משומש והחיוך מתפוצץ עמוק בבטן.
אני כל כך רוצה להתאהב ושזו שמולי תאהב אותי בחזרה.

מתוך "הביישן".

דידי. המילה היחידה שהוא אמר לי.
השם שלי. כל כך מוכר, כמו העור שעוטף את הגוף, הכי מובן מאליו, נשמע פתאום אחרת.
הוא דיבר בשקט, אבל מעבר ללחישה היה שם עוד משהו. רך ועצוב, כמעט כואב.
הקול שלו נשמר אצלי בראש כמו פסקול של סרט, ורק אחר כך מגיעה התמונה. טל הוא גבוה. לפחות בראש יותר ממני. שיער סמיך, קצוץ, כמו דשא שממש עכשיו כוסח. את העיניים לא ראיתי. לא העזתי להסתכל.
בסרט שאצלי בראש, היד שלי נשלחת לגעת בראש הדשא של טל ומלטפת.
דידי. השם שלי חוזר שוב ושוב ושוב מהפה שלו.
יש כאלה שאומרים שאֵל האהבה קופידון מסתובב לו חופשי בעולם ויורה חיצים ישר לתוך הלבבות, אבל אני לא הרגשתי כמו ברווז במטווח. זה היה יותר דומה לתור לסרט, ופתאום אני ממש מול המסך המתרומם, בתוך החושך היורד.
אולי זה בגלל שהכרתי אותו בחוג לצילום. טל לומד בכיתה מעלי ושנינו רוצים להיות במאים. הוא רוצה לביים סרטי תעודה והחלום שלי הוא ליצור עלילות על גיבורים שעוברים מבחנים קשים.
אהבה היא לא קולנוע, אומרת סבתא שלי, שנולדה בתקופת הסרט האילם והיא עדיין זוכרת תמונות זזות בשחור לבן, עם כתוביות שאפשר - אם רוצים - להשלים לבד.
סבתא, אמרתי, תעזרי לי לכתוב מכתב אהבה. רק ממנה העזתי לבקש.
אֶס-אֶם-אֶס? היא שאלה, כי סבתא שלי עברה בהצטיינות קורס מחשבים לגמלאים בבית גיל הזהב שלה ויש לה טלפון נייד הכי משוכלל, שאפילו סרטים אפשר לשלוח בו.
אבל אני התכוונתי למכתב אהבה אמיתי. כזה שרושמים בכתב יד על נייר, ואי אפשר למחוק בלחיצת עכבר.
סבתא צחקה ואמרה שמכתבי אהבה זה פאסֶה, משהו מיושן שנעלם מהעולם, יחד עם הכרכרה וסיר הלילה, והיא אפילו העלתה השערה שאולי קרתה במשפחה שלנו טעות והיא ואני התחלפנו בדורות.
אני המשכתי לנדנד. ביקשתי כהשראה שתראה לי את מכתבי האהבה שסבא כתב לה כשהיה חייל בבריגדה היהודית, אבל סבתא התחמקה. דיברה על הזמן שעובר בין הרגע שבו המכתב נכתב ועד הרגע שבו הוא נקרא. היא קראה לזה "גשר של זמן" שצריך לחצות לאט ובזהירות, כי מתחת פעורה תהום.
לעומת היום, עם האס-אם-אסים שכיווצו את הזמן ומאפשרים לאהוב ולהיות נאהב בו זמנית.
בכל זאת התעקשתי.
אי אפשר לבקש מאמא. אף פעם לא ראיתי את היד שלה נשלחת אל הראש של אבא, שאין עליו דשא קצוץ, אלא קרחת. ואבא? קשה להאמין שהוא שלח אי פעם מכתב אהבה, לה או לאדם אחר.

מתוך "מכתב אהבה". 


על הספר "איך מתחילים אהבה" באתר דף דף

נאוה עם הספר "איך מתחילים אהבה" ביריד הספרים בטורינו 2008