בזמן שאנחנו הולכים לגן, האימהות והאבות שלנו הולכים לעבודה.
גן זה העבודה של הילדים, אומרת אחותי התאומה לִיל.
כל החברים שלנו כבר הלכו לעבודה של אבא ואמא שלהם ורק אנחנו,
התאומים היחידים בגן, עדיין לא הלכנו.
פעם ביקשה הגננת מהילדים לספר על העבודה של ההורים.
אבא של מיכלי הוא אופה, ומיכלי לשה בצק ואפתה לחמניות
עם שומשום לכל הגן.
אמא של יואב עובדת בבנק, ויואב חיפש יום שלם אוצר של מטבעות זהב, אבל מצא רק תור
ארוך של אנשים עצבניים.
לימור סיפרה שאבא שלה הוא עוזר של ראש הממשלה ולחשה לי בסוד שזאת העבודה הכי
משעממת בעולם. כל היום מדברים בפלאפון ומבטיחים הבטחות.
הגיע תורנו.
הגננת שאלה: "לִיל ונִים, במה אבא שלכם עובד?"
אמרנו במקהלה: "אבא הולך כל יום לתיאטרון", ולִיל הסבירה שזה מקום שעושים בו הצגות.
"איזו מין עבודה זאת?" שאלה מיכלי שאבא שלה אופה.
"אבא שלנו עובד גם ביום וגם בלילה", אמרנו חצי בגאווה, חצי בצער.
יואב, שאמא שלו עובדת בבנק, שאל: "בשביל מה צריך תיאטרון?"
שתקנו.
אם אבא ייקח אותנו יום אחד לעבודה שלו, נדע את התשובה.
נדנדנו לאבא שוב ושוב. הוא ניסה להתחמק. אמר שהתיאטרון לא מעניין בבוקר, רק בלילה, אבל בשביל זה אנחנו צריכים עוד לגדול.
אני לא מבין למה צריכים לחכות כל כך הרבה זמן? אנחנו לא רוצים לבקר בתיאטרון רק כשנהיה זקנים.
בסוף אבא נכנע. יום אחד, בתחילת הקיץ, ממש לפני שנגמר הגן, הלכנו איתו לעבודה. מה הוא עושה בתיאטרון אבא לא הסכים לגלות לנו. חייך חיוך מסתורי ואמר: "אתם תגלו לבד."
"אתה בטוח שזה התיאטרון?" שאלה לִיל כשהתקרבנו.
שום דבר מיוחד לא היה בו. סתם בניין אפור, עם קירות מתקלפים ושלט פרסומת מהבהב.
אבא הוביל אותנו לדלת צדדית. זאת הכניסה של היום, הודיע. רק בלילה נכנסים בדלת הראשית.
עוד אנשים נכנסו בדלת הצדדית וגם הם נראו רגילים, סוחבים תיקים וניירות וממלמלים "בוקר טוב" ו"מה נשמע", כמו בסתם משרד. אי-אפשר היה לנחש שבעוד רגע האנשים האלה יחליפו את הבגדים שלהם וילבשו אחרים. אבא אמר שתיאטרון זאת עבודה משונה, שבה אנשים לא נשארים באותם הבגדים שהם לבשו בבוקר בבית.
פחדתי שלא נכיר את אבא בבגדים האחרים שלו, אבל לא אמרתי ללִיל.
ברגע שנכנסנו התנפלו על אבא אנשים בשאלות ובטענות. איש אחד צעק שהשם שלו על הכרזה כתוב באותיות קטנות מדי. אשה אחרת טענה שאילמת זה לא תפקיד ראשי, כי אין לה שום מילה להגיד. פתאום אבא נעשה עצבני. טיפס במדרגות בדילוגים. אחר-כך הושיב אותנו במזנון, ביקש שנחכה בסבלנות ונעלם.
למזנון נכנסה מכשפה והזמינה קפה עם שני סוכרזית. לרגע נבהלנו. היא היתה מכוערת, עם אף ארוך ומעוקל, אבל במקום מטאטא היא נפנפה בצ'ק וצעקה שמגיע לה יותר כסף. מלך נכנס בעקבותיה והתחנן שייתנו לו פיתה עם נקניק ויירשמו על החשבון. אביר עם חרב שלופה, שנעל "ריבוק", שיחק שש-בש עם המכשפה והתווכח עם המלך על מחיאות הכפיים של אתמול. האביר אמר שהעיקר שהקהל הלך הביתה מרוצה.
"הקהל", אמרה לִיל וגמרה את הקוקה-קולה שלה בלגימה אחת, "זאת בטח העבודה הכי חשובה בתיאטרון."
אולי אבא שלנו הוא בכלל הקהל?

מי גנב את ההצגה ברומניה, מהדורה דו לשונית גם באנגלית

מי גנב את ההצגה - הספר באיטליה