שואה שלנו זה שם ספרו הראשון והמצוין של אמיר גוטפרוינד, בו העיר לחיים ילדות של דור שגדל פה באמצע המאה הקודמת בין שורדי וניצולי שואה, שרבים מהם נעו בין שתיקות מאיימות להתפרצויות מבהילות, דור של טרם-מסעות לפולין וטביעת המונח "דורשני" כפי שמעידה אודיה קורן, בת לאותו דור ואחת משלוש שחקניות ההצגה החדשה בקאמרי "רישיון לחיים". ילדות בימים שבהם "הזיכרון היה פולחני, ממושטר ליום יחיד בשנה, מקובע בעצרות מלאות הוד והצהרות על בריסטולים בבית הספר 'לא נלך כצאן טבח'", כפי שכותבת במאמר המצוטט בתוכניית ההצגה הסופרת והמחזאית נאוה סמל, שעיבדה את המחזה ויצרה לו נוסח עברי. חלק מכוח המשיכה של הספר נעוץ בהומור הרב שלו, הומור שהיה "אסור" בכלל לקרב לשואה באותם זמנים. נזכרתי בו אפרופו "רישיון לחיים" שכתב רון אלישע, מחזאי אוסטרלי. זהו מחזה שגם הוא רווי הומור, חלקו שחור-משחור, העוסק בשורדת שואה ובתה הבוגרת, ומפגשן השנתי עם פקידת קונסוליה גרמניה, שתפקידה לאשר מחדש מידי שנה את אישור החיים של השורדים, כדי שיוכלו להמשיך ולקבל את קצבות השילומים.
 אבל לא - זה לא מחזה שואה במובן המקובל של המונח המצמצם הזה. זה מחזה על אנשים שחיים עם, בצל ולצד זיכרונות השואה. וליתר דיוק – נשים כאלה. ועוד יותר במדויק: אמהות (גם אם אחת לא נוכחת על הבמה פיזית) ובנות. זה מחזה על זיכרון וההתמודדות איתו, על יצר החיים וכוחם, על היחסים הסבוכים במשפחות, על שקרים מכל הצבעים, כאב וסליחה. זה מחזה קטן, פנינת תיאטרון שלהרגשתי סמל, המעבדת שכל כך מכירה את החומרים הללו מעצמה (היא העידה וכתבה), היטיבה להטעין, להעשיר ולהוסיף לה ברק בנוסח העברי. זה מחזה מהלב, מהקישקעס ומבלוטות הצחוק, שרועי הורוביץ ביים בדייקנות של שף-קונדיטור היודע להקפיד על מינונים במיליגרמים. מחזה שלוהק הכי נכון שאפשר וכפועל יוצא מכך הוא גם משוחק נהדר, מצחיק עד דמעות, צובט בנשמה, משרטט בצבעים עזים מציאות למי שנחשפים אליה ממרחק הזמן, מעיף אחורה בזמן את מי שחוו משהו כזה, דומה, את זה.
 קלרה רייך, השורדת, היא אישה חדת מחשבה ולשון, אישה ששרדה זוועות, התחילה מחדש ולא סגרה חשבון עם אף גרמני באשר הוא ("אני הרייך הרביעי. אני נשארתי אחרי שהרייך השלישי נפל"). הִילדה, בתה, היא דור שני שסוחבת על גבה את כל מטעני הטראומות של הדור הזה, החל מ"על מה יש לכם להתלונן, מה אתם יודעים על סבל" וכלה בהתמודדות היומיומית והבלתי-אפשרית עם המתים (שהיא, כמו רבים, נושאת גם שם של מתה, הבת הראשונה של קלרה). הייידי רומל – שום קירבה לרומל ההוא, כפי שהיא מבהירה בתשובה לשאלתה של קלרה – היא הפקידה הגרמנייה שמתמודדת גם היא עם השדים מעבר משפחתה בשואה ולא מה שאתם חושבים. וגם לא מה שהיא חושבת במשך שנים רבות. מרים זוהר מגלמת את קלרה רייך, עם כל הלב, הנשמה והעסיסיות הברוטלית של קלרה השורדת. היא מצחיקה, היא מפחידה, שבירה, חזקה, היא קרה, פגועה, מכמירת לב, היא כל כך מוכרת ואמיתית. שרה פון-שוורצה כהיידי רומל, קיבלה לכאורה את התפקיד הקשה מכולם, הכי כפוי-טובה לכאורה. אבל רק לכאורה. כי פון-שוורצה יודעת לתמרן אותו ואותנו הצופים להיכבש בקסמה ממש כשם שהילדה, שמתיידדת איתה למרות מחאות אמה, נכבשת בה. פון-שוורצה מצליחה להפוך אותה מהרובוט שרואה קלרה לאישה מורכבת, פגועה-מתמודדת-מתגברת, אבל אחרת. אודיה קורן כהילדה, הבת, מעידה על עצמה בתוכניה כמה טוב הכירה את כל זה מהבית. והאותניות הזו זועקת מכל משפט מושחז, מתרפס, מתבטל, כועס, כואב, מתוסכל, מצחיק, חורך ומטורלל שהיא אומרת, מכל ג'סטה, הבעה ותנועה בשפת הגוף. היא מצחיקה, מעוררת חמלה ומרגשת, באמת נהדרת.
באולם הקטן של הקאמרי (קאמרי 33) מחוללת השלישייה הזאת (עם הצוות שאיתן ומאחוריהן) שעה וקצת של קסם תיאטרון, תיאטרון החיים. והמוות, והצחוקים. הרבה צחוקים.