מאמרים

אנה מספרת סיפורים

המורה הראשונה שלי לכתיבה הייתה אנה פרנק. ממנה למדתי שאפשר להפוך את עצמך לגיבור הסיפור ולספר אותו ב"אני", במקום ב"הוא" או ב"היא".

אנה אמרה לי - הביטי סביבך, במקום הכי קרוב אלייך, שם מסתתר הסיפור. בקפלי הפרטים הקטנים של היום-יום השגור והמוכר, בעת המפגש עם הלא נודע והזר. אנה לימדה אותי היכן קצות החוט של הסיפור, ואיך להתחיל להתגלגל בעקבותיו, מבלי שאדע שאני מסמנת את העקבות של עצמי.

הייתי בת שתים-עשרה כשקראתי את היומן. קיבלתי אותו לבת מצווה. ילדה ישראלית, צברית, שאמה הייתה ניצולת שואה, אבל בתמימותה, עדיין לא ידעה את עומק הצלקת הפעורה בנפשה, זו שתמשיך לדמם הלאה.

אנה הייתה בבואה שברירית של עצמי, משתקפת בעולם אחר, מאיים וכה דומה. בבלי דעת, למדתי איך לגשש אחר אותות חיים בתוך קיום של מוות.

קראתי את היומן בנשימה אחת. כאשר סיימתי, הלכתי מיד לחנות מכשירי הכתיבה שליד בית הורי, וכמתנת בת מצווה לעצמי, קניתי מחברת עבה עם כריכת קרטון.

בו ביום התחלתי גם אני לשגר מכתבים לדמות בדויה. קראתי לה תמי. שם ישראלי כל כך.

עדיין לא ידעתי שמכאן ואילך אתחיל לשגר תשדורות לעצמי, לכל אורך חיי.

אנה מלווה את ידי הכותבת. לפעמים לופתת בחוזקה, לעתים מרפה. הדף החותם את היומן שמור עמי בזיכרון. יום שלישי, ה 1 באוגוסט 1944.

"אני חוששת מאוד שמא חלילה יגלו כל המכירים אותי כפי שאני תמיד, כי יש בי גם צד אחר...."

אבל אנה, זה בדיוק הצד שממנו שאבתי השראה.

אנה פרנק חוצה את הזמן, את המוות הנורא שגדע את חייה, אך לא את יצירתה, והיא מרחפת על שולחן הכתיבה שלי בישראל שנת אלפיים ושלוש.

את מבינה, ידידת ילדותי, כל הצדדים האחרים, טובים יותר או פחות, לובשים דמויות ומספרים בתורם סיפור חדש שמכיל גם את הזיכרון.

כמו אנה, ישבה גיבורת ספרי האחרון "צחוק של עכברוש" במחבוא בתקופת השואה. אך היא, בניגוד לזו שבמציאות, לא יכלה לגאול את רוחה באמצעות הכתיבה, ונזקקה לסיפורי אגדות מפיו של עכברוש.

"אולי השמש לא עולה/ הלילה לא יורד/ אולי מחוץ לבור/ עולם שלם עומד/ החושך לא שחור/ השמש לא שוקעת/ ורק אני עוד פה/ ולא יודעת."

לגיבורת ספרי הקודם "אשה על הנייר" נתתי את השם אנה. אינני יודעת אם זו הייתה החלטה מודעת, או הצדעה שפרצה מתוך תת-התודעה. אצלי זו אנה ששרדה, מפני שהקדימה לעלות לארץ ישראל בטרם הפורענות. אולי רציתי להציל את אנה הראשונה, ולו גם על הנייר, מפני שרק בעולם הרוח אפשר ומותר לקוות לסוף טוב לסיפור הזה, וזאת בהנחה שאין ממש סוף טוב למי ששרד לבדו מכל משפחתו והוא נמק מגעגועים עד יומו האחרון, כמו אנה שלי.

אני מורידה מן הבוידעם את המחברת הישנה עם כריכת הקרטון - יומני הראשון. בעמוד הפותח 4 דצמבר 1966, נרשם בכתב יד ילדותי ומעוגל: הרעיון הזה לכתוב כאילו מכתבים, אינו שלי... לקחתי אותו מהספר "יומנה של אנה פרנק".

פורסם בארצות הברית בכתב העת "לילית" 2004

© All rights reserved to NAVA SEMEL 2017