מאמרים

גוטפריד הלנויין אמן אוסטרי

פצעי הזיכרון

היא פחות זקנה ממה שאפשר לשער, על אף שהזיקנה, לפחות במקרה שלה, היא מושג מתעתע. שכן אצלה דווקא הילדות היא קיבעון, ולא מתוך נוסטלגיה. צריך אמנם להיעזר בדמיון נועז על-מנת לחבר לגוף הנוכחי ידיים קטנות ושמנמנות, לחיי גומות ושיני חלב... הילדה שהייתה חשבה: אולי אני מתה בכלל, כי רק את המתים דוחפים עמוק כל כך.

מתוך "צחוק של עכברוש", הוצאת ידיעות אחרונות, ישראל, 2001.


הילדה פילחה אותי דרך חלון האינטרנט. על צג המחשב, לצד התמונה שעשתה קפיצת דרך קיברנטית מגלריה בלונדון לישראל, רטט הטקסט שעליו עבדתי.
ראיתי אותה והלב החמיץ פעימה.
מזה שנתיים הייתי שקועה בכתיבת הספר "צחוק של עכברוש", רומן שליבתו זיכרון השואה וכיצד הוא מועבר בשרשרת הדורות עד שנת 2099. הגיבורה שלי - מי שהייתה ילדה מוחבאת בבור תפוחי אדמה בתקופה האפלה ההיא, עברה התעללות קשה ושרדה - ניצבה לפתע מולי. חיזיון ויזואלי שהתחבר באופן מסתורי למלותי הקטנות. פניה המסוגרים והזכים, ספק בתפילה, ספק ביאוש, ואגל דמעה, כמעט מדומה, נקווה בגומת העין. ילדה כבויית עפעפיים שהזיכרון נובר במחילותיה, הגיחה פתאום באורח מסתורי, לתוך חיי. מאצבעותי החובטות בעכבר, צף ועלה שמו של מי שצייר את ילדת הבור שלי - גוטפריד הלנויין.

אני זוכרת שהרהור הראשון שחלף בראשי היה כיצד יתכן שאדם שאינני מכירה הצליח לחדור לתוך נשמת הטקסט, והאם זו שרירות הגורל, או צירוף מקרים שחיבר בין הילדה המצויירת ובין האותיות העבריות הנצרבות על הנייר.
יום רגיל בפרברי תל אביב. מחוץ לחלון רשרש עץ דקל שנטעתי ביום שבו באתי לגור בבית הזה שעל גדות נחל הירקון. התקשיתי להאמין שהילדה חסרת השֵם שנבראה בתוכי ביסורים ובבעתה, מצאה לה סוף סוף פנים.
הסתערתי על הנתונים: גוטפריד הלנויין, צייר אוסטרי, בן העם של מחוללי הפשע, מקדיש את יצירתו לילדים פגועים, מצולקים, נושאי חותם של אכזריות ומוות. הלנויין חובש את הקרבנות הקטנים, מניח רטיות על פצעיהם, מחבק אותם במכחול ובצבע.

בציור מים משנת 1974 ניצבת ילדה בשמלנית קצרצרה. ראשה, פניה ואגרופיה חבושים ברטיות הדוקות, מעין מומיה חיה. החבישה יוצרת בו-זמנית חומת מגן, ואילו הכאב נלפת בתוכה כפקעת, כאשר רק באמצעות מבטו של הצופה נפתח סיכוי לנפשה החרוכה להיחלץ מהגולם ולהפוך לפרפר.
גם עיניה של "ילדת הבור שלי" - כך כבר קראתי לה - אותו חלון אנושי הפתוח לעולם, חתומות, מפני שהעולם שבו נתקלה הוא אלים ושפל. מבוגרים, שלכאורה היו אמונים על שלומה ורווחתה, בגדו בה, הפקירוה, רמסו את גופה השברירי ואף ביטלו את קיומה כשוות זכויות במעשה הבריאה.
הילדות המצויירות נסוגות לתוך מצודה פנימית, ודרכן לשרוד היא לצמצם עצמן בתוך קונכיית החבישה, ואולי לייחל לנס שיגאל את שפיותן מסאת הזוועות שנגזרה עליהן על לא עוול בכפן.
בטריפטיכון משנת 1995 מקרבת הילדה את ידיה החבושות לחזה בתפילה חרישית. למרות שבגדה הצחור והחגיגי מרמז על טקס הקומוניון הנוצרי, לא בהכרח מדובר בתפילה בעלת זיקה לאמונה מוגדרת, אלא במזמור תהילים אישי שהאדם הנואש ממלמל בשארית כוחותיו.

הלנוויין אינו מכחד דבר. יש יאמרו "ריאליסט דקדקני" שנדרש לכל הפרטים המחרידים. אך זו דרכו להטיח בנו את תוצאות החווייה הברוטלית. ועם זאת, בתיאוריו - תמיד מטרידים ועוכרי שלווה - הופך הדיוקן האמיתי ל"על דיוקן", משהו שחדל לייצג רק את עצמו, ומתנקז לסמל תמציתי של אנושיות במערומיה.
בשנות השבעים, כשהחל את דרכו כאמן מֵיצגים ברחובות וינה, לא חסך הלנויין מעצמו את מנת היסורים שעברה על גיבוריו הקטנים. הוא תקע בבשרו כלים ומכשירים ודימם את עצמו מול עוברי אורח מזועזעים, ואף חולל שערוריה רבתי כאשר דרש להעמיד לדין פסיכיאטר אוסטרי שרצח מאות ילדים ברעל בתקופה הנאצית בתואנה של "מוות הומני".

בסדרה "סלקציה" שיצר הלנויין במלאת חמישים שנה לליל הבדולח, נתלו שבעה-עשר דיוקנאות ענק מול קתדרלת קלן, לאורך מוזיאון לודוויג, מעין רוחות רפאים מן העבר. מימדי היסורים הועצמו נוכח הרחוב הגרמני, והלנויין כפה על העוברים ושבים לצפות מבעד לזכוכית מגדלת אל המציאות שכה רבים נוטים להתעלם ממנה, להדחיקה, ואפילו למחוק אותה כליל מתודעתם.
לגביו, העבר הנאצי איננו דף חולף מספר ההיסטוריה, אלא סכנה ממשית, רעל שלא חדל מלפעפע מתחת לפני השטח; גזענות, שנאת הזר והאחר, השמדת מיעוטים, הוצאה להורג של נכים, חסרי ישע ולוקים בנפשם - אלה לא עברו מן העולם.
למרבה הזוועה, גם בהתגלמותם הציורית, עברו הילדים ב"סלקציה" אקט זדוני של אלימות ואלמונים שיסעו באחד הלילות בלהב חד את קלסתרי הפנים התמימים. צא וראה שהרוע האנושי מחפש לו תמיד הזדמנות לבקוע מבֵּיצָת הדרקון.

בתמונת "ההתגלות" מ- 1996 מציגה מדונה ארית יפהפייה את אדולף היטלר התינוק לעדת המעריצים בדמותם של קציני אס.אס. השימוש באיקונוגרפיה הנוצרית ובמיוחד במוטיב "הערצת המגים" הוא מקאברי, והלנויין חושף את צביעותה של חברה שנשאה את שמו של ישו לשווא והתכחשה לערכים להם הטיף.
התינוק המתוק בחיק המדונה - הד לשירה המפורסם של ויסלבה שימבורסקה "תצלומו הראשון של היטלר" - הפך למבוגר מפלצתי שבשמו ותחת חסותו נטבחו ועונו מיליוני ילדים.
העובדה ש"ילדת הבור" נתלתה במקור בכנסייה באוסטריה, היא התרסה חתרנית כנגד הדתות שקידשו את ההטפה למען חסד וחמלה, אך אלה נותרו בגדר מלים ריקות נוכח המאמינים - כולם אזרחים אירופיים מהוגנים - שנטשו את צלם האנוש.

בד בבד, גוטפריד הלנויין מעלה ביצירתו את כוח ההישרדות. הנפש המעונה נשארת תמיד זכה וטהורה, שכן גם בחשכת הבור, יכול אדם לגייס תעצומות נפש ולשמוע את צחוקו של עכברוש.
הלנויין מאמין גדול ביכולתה של האמנות להעביר את הזֵכֶר הרגשי הלאה, אם כתזכורת לעבר, ובעיקר כאות אזהרה מפני מה שעוד צפוי בעתיד, שכן האנושות, לגבי דידו, לא למדה את הלקח. האם יש בפעולה האמנותית שלו משום כפרה? אני מעדיפה את המושג היהודי "תיקון". יש לו משמעות עמוקה יותר מאשר איחוי צלקות פיסי, שכן הוא מרומם אותנו אל הספֵירה העליונה של הרוח. הילדות הפגועות עוצמות את עיניהן, אך הן אינן עיוורות. מבעד לעפעפיים החתומים מבטן צלול ונוקב.

אמנים, כך אני רוצה להאמין, נועדו להיות נשאי זיכרון, ויהיה המחיר אשר יהיה. מוטלת עלינו החובה להצביע על העוולות, ולהיות שומרי סף. הלנויין שילם את המחיר. הוא עודנו "הילד הנורא" ששובר את כללי המשחק בזירת האמנות, אמן שנוי במחלוקת שיצירת נעוריו הוחרמה בידי מימסד צדקני מפני שצייר את דיוקנו של היטלר בדמו שלו, לאחר שחתך את פרקי ידיו בתער. הוא נע במיומנות ממדיום למדיום על פי צרכיו, וממשיך ליטול סיכונים, אבל עמדת "הזאב הבודד" שאינו מחוייב לממסד אמנותי, היא גם זו שמעניקה לו חירות להיות דבק בעמדות חברתיות ופוליטיות ולתבוע מהעולם ומעצמו להיות מצפן מוסרי.
באותו יום בתל אביב, מיהרתי לשגר פקס לגלריה רוברט סנדלסון בלונדון. בקושי חלפו עשרים וארבע שעות וגוטפריד הלנויין נענה לפנייתי, ובגילוי של נדיבות העניק לי את הזכות להפוך את "ילדת הבור" לעטיפת הספר שלי. כעת התלווה אף הוא במסע אל הקוראים הישראליים שנדרשו לצו היהודי העתיק "זָכוֹר". אני שמחה שגם בישראל החלו לאחרונה להתוודע ליצירתו.

אחת התמונות האהובות עלי איננה ציור, אלא צילום של האמן כשהוא נח מן העבודה על ציור "ילדת הבור".
מדיוקנה הגיגנטי הפרוש על הריצפה, נותרו רק עיניה העצומות, כשתי קשתות התומכות בגלובוס. הלנויין בג'ינס מוכתם, שרוע דומם בקו הנמתח שבין שערה ומצחה של הילדה, ופניו מופנות כלפי מעלה, ספק ישן, ספק חסר הכרה, כאילו היה מין אתנה שממתינה לפרוץ החוצה מראשו של זאוס.
מימין, גוחן על הברכיים בנו הקטן, שפעת שערו הזהוב נשפכת על פניו והוא מושיט את ידו החופשייה לעבר צלוחית צבע זרועה בכתמי אדום. נזכרתי במדרש היהודי על משה רבנו הילד ששלח את ידו לעבר קערת גחלים ונכווה בלשונו. מאז גמגם, אך הליקוי לא פגע ביכולתו לזעוק לעבר שליט עריץ "שלח את עמי" ולהנהיג את עם העברים שלו מעבדות לחירות.
גם בשנתו, לופתות אצבעותיו של אבא גוטפריד בחוזקה את ידו השנייה של הילד, שכן האיום אורב תמיד לרכים ולחלשים בינינו. בל נשכח - כל העת הם זקוקים להגנה.
ובאצבעותיו החופשיות אוחז האב במכחול - הנשק היחיד של האמן.


פורסם בקטלוג האומן, תערוכה רטרוספקטיבית באוסטריה - מוזיאון לינץ, 2005

 

© All rights reserved to NAVA SEMEL 2017