מאמרים

הלב העצוב של האמת - על הסופר הרומני- אמריקאי נורמן מאניה

פורסם בספר מיוחד ברומניה לרגל יום הולדתו
ה-75, הוצאת פולירום, בוקרשט 2011

הוריי נולדו בבוקובינה - כמו נורמן מניאה.
בסוצ'בה, בה גדל, חייתה גם אמא שלי.
באוניברסיטה של בוקרשט למד גם אבי יצחק ארצי, למרות שהוא ונורמן מניאה לא נפגשו מעולם.
טרנסניסטריה - ארץ הגזירה האכזרית שאליה הוגלו נורמן מניאה ומשפחתו בתקופת השואה ובמחנותיה שהה חמש שנים כילד, היה מושג מאיים שריחף בבית ילדותי. רק בבגרותי נודע לי כי במקום שאליו גורשו רבבות מיהודי רומניה, נספתה סבתי שעל שמה אני קרויה.
כשאני קוראת את יצירותיו הספרותיות של מניאה, נדמה לי שאני שומעת את קולם של בני משפחתי מהדהד מבעד למלותיו החרישיות והפוצעות. באמצעות הספרות שלו - משובחת ומבעיתה כאחד - מוביל אותי מניאה אל העבר המודחק, זה ששנים ניסתה תודעתי לחמוק ממנו, עד שהכתיבה שלי עצמי תבעה ממני להתמודד עמו ולומר: "אני בתם של שורדי שואה". כמו נורמן מניאה, הם ניסו לבנות את חייהם מחדש, נושאים את הצלקת עד אחרית ימיהם וזו מחלחלת גם בי.
אל הסיפור "האפוּדָה" אני חוזרת שוב ושוב. באחד המחנות מחכה ילד תחת שמי האפר, לאמו שתשוב מעבודת הכפייה. האשה דמויית צל, צמוקה וקודרת, חוזרת כפופה תחת משא השק שלה ובו תפוחי אדמה, סלק ושלושה תפוחים - מנת חיים למשפחה התלויה בה. ביום ההוא הצליחה האם להבריח גם אפודה סרוגה שלא נועדה לגיבור הסיפור, אלא לילדה הכפרייה מַארַה, אסופית שנקלעה במקרה למסע הגירוש של היהודים ואומצה בידי המשפחה שנדרה לשמור עליה.
הסריג הסמרטוטי הופך למרכז עולמו של הילד ועל אַנִיצֵיה המרוטים מוקרנת כל קשת רגשותיו. היא זו שמזינה את הילד במעט תקווה. "אפילו ההצלה שלנו נראתה קרובה יותר, או לפחות אפשרית, מכיוון שניתן לנו לחזות ולגעת בפלא שכזה."
האפודה זוהרת אליו, כמו הייתה כותונת הפסים של יוסף התנ"כי, וצבעיה הארוגים בבלבול ובחוסר היגיון הופכים לילד ליבָּשוֹת שבהם מוצא דמיונו מקלט. ואולם לבסוף הופך הצמר הנוקשה והמחוספס לסמל של קללה, מפני שמַארַה מתה ממגפת הטיפוס והילד רדוף בתחושות אשמה בשל כמיהתו להשיג את האפודה לעצמו, שאכן עוברת לרשותו אחרי מותה. נדמה לו שהחפץ הדומם מעניש אותו על חטאו וגם הוא יידבק בנגע וימות כמוה.
"אולי הנשמות שאיבדנו אכן מוצאות מחסה בחפצים דוממים. הן חשות בנוכחותנו וקוראות לנו לזהותן ולשחררן מהמוות", כותב מניאה.
קוביית הסוכר באחד מסיפורי הקובץ "אוקטובר שעה שמונה", מסמלת את העולם הנאור שהפקיר את הנידונים, כשהטעם המתוק מעורר בהם בדל של אמון באפשרות של חיים אחרים, כשם שהביסקוויט שנותנת נציגת הצלב האדום באמצע המלחמה לילד בתחנת הרכבת, הופך לעוגיית מַדְלֶן נוסח  מרסל פרוסט. "למרות שיש לה טעם של סבון, בוץ, חלודה, עור שרוף, שלג, עלים, גשם, עצמות, חול, עובש, צמר רטוב, ספוגים, עכברים, עץ רקוב, דגים – ארומת הרעב שאין דומה לה."
"אנחנו חיים במבט אחורה", טען נורמן מניאה, ועם זאת הוא מודע לכך שאי אפשר לזַמֵן את העבר בפקודה, וזה קם לתחייה כאותו משחק במחנה שבו הילדות קופאות ללא תנועה ומחקות את המציאות באופן מעוות - "מחול המוות" בגרסת הזוועה של המאה העשרים. "הזמן עצמו חלה", רשם בשורות הסיום של "האפודה", "ואנחנו היינו שייכים לו."
.
בוקובינה ידעה יוצרים יהודים דגולים; פאול צֶלַאן מגדולי המשוררים בשפה הגרמנית, יוזף שְמִידְט - זמר אופרה מהולל וחזן בית הכנסת בצ'רנוביץ, אליעזר שְטַיינְבֶּרְג - ממשיל המשלים. בתוך המסורת המפוארת הזו פועל מניאה. "לא רציתי לאבד את הקשר אל המקום שלי, אל לשוני, אל בני עמי", יאמר שנים אחר כך בביתו בניו יורק.
הוא שייך לזן הסופרים המאופק, לכאורה נוקט בלשון יבשה וחסכונית, אך הפרוזה שלו אוספת לחיקה את השירה לסינטזה של סגנון פיוטי נוקב שבו מתגלם הפער הבלתי ניתן לגישור בין תודעת השורדים ובין אותם בני המזל שלא עברו את חויית הזוועה והמשיכו לחיות בחסות המוגנת של הנורמליות. איך הם יבינו מה פירושו לחיות בזמן חולה?
מניאה מקמץ בתיאורים ובפרטים היסטוריים וגם את מה שבחר למסור, הוא מערפל במכוון. רק הרמזים מציבים על ציר הזמן והמקום את דמויותיו חסרות השם - על גבול הקיום הקפקאי - בעוד לב לבו של הטקסט הם המצבים האנושיים המזוקקים שבהם מתגלם כל מה שיישאר לעד בלתי מוסבר.
בכתיבתו חותר מניאה אל לִיבָּת הפצע שממשיך לדמם בנפשם של השורדים, אך הוא אינו נגרף בו ולא עולה על גדותיו, כי אם מצליח לשמור על עמדת פיכחון של מי שכבר ראה הכול, בעוד החסד והחמלה מבעבעים מעבר למילותיו, זרועות שתיקות האימה.

מעריצות המשטר הנאצי והפשיסטי עבר מניאה לחיות תחת הקומוניזם הטוטליטרי וגם לפרק הזה בחייו הקדיש חלק נכבד של יצירותיו. ואילו הורי שהיו ציונים, עזבו את רומניה לאחר השואה ובחרו לעלות לישראל, בה הקימו את ביתם. שם נולדתי.
בחורף 1944 יצא אבי במשלחת הצלה ראשונה לטרנסניסטריה. בבית היתומים במוֹגִילֶב עבר ממיטה למיטה והבטיח לילדים ששרדו להעלותם לארץ המובטחת ישראל. המראות של אותם ילדים אומללים, נטולי גפיים וכְּבויֵי נפש לא נשכחו מלבו עד יום מותו. הוא טען שירד לגיהנום של דנטה. כמעט חמישים שנה אחר כך נסענו לשם ביחד. גילינו כי התושבים המקומיים כבר הדירו את טרנסניסטריה מזיכרונם ומי שידע את האמת, בחר לשתוק.
אבא ואני הלכנו יד ביד במסדרונות האפלים והרקובים של המבנה הרעוע והמט לנפול, ואני שמעתי את קולם של ילדי הרְפַאִים שנורמן מניאה הילד הוא אחד מהם. "כתוב אותי - זכור אותי", מבקש גיבור ספרי "ראש עקוּם" המסתתר בכפר קטן באיטליה תחת הכיבוש הנאצי, מפני שאולי לנו הסופרים יש גלגל הצלה קטן כדי להיאבק בים השיכחה. נועדנו להיות נַשַאֵי הזיכרון שמגלגלים אותו הלאה.
את קברה של סבתי שנספתה בטרנסניסטריה, לא מצאנו. שמי העברי שמַצְפִּין בתוכו את שמה ביידיש, רק הוא נותר לה למצבה חיה ומבעדו מבצבצת האמת.

"איש לא יפריע לפעימת הכוכבים", כותב נורמן מניאה בסיום ספרו הבלתי- נשכח "אוקטובר שעה שמונה". "איש לא יפריע לתנועה האינסופית, ללב השקט והעצוב של האמת."


נאוה סמל, פברואר 2011


נאוה סמל- ביוגרפיה קצרה
סופרת ישראלית, ילידת יפו. פרסמה שבעה-עשר ספרים למבוגרים ולצעירים, מחזות לתיאטרון ואופרה, תסריטים וסיפורים קצרים. רבות מיצירותיה עוסקות במשפחה בצל השואה ובחיפוש אחר זהות ישראלית.
יצירותיה תורגמו לעשר שפות, וזכו בפרסים בינלאומיים (National Jewish Book Award בארצות הברית, פרס סופרות אגן הים התיכון בצרפת, פרס הרדיו האוסטרי) ברומניה ראו אור ארבעה מספריה. המחזה שלה
 COPILUL DIN SPATELE OCHILOR הוצג על הבמה בבוקרשט, סיביו, רֶשִיצַה וטִימִישוּאַרַה ושודר ברדיו הרומני.
הרומן Râs de şobolan ראה אור לאחרונה בתרגום לאנגלית.
ב-2010 זכה ספרה לבני הנעורים Beginners' Love בשני פרסי ספרות בגרמניה.

 

© All rights reserved to NAVA SEMEL 2017