מאמרים

חורבננו בפח המיחזור

האלבום התגלה בתוך פח המיחזור. ידידה התקשרה לאחר שחילצה אותו מלוע הצפרדע הירוקה. בשל גודלו, לא הצליח מי שביקש להיפטר מן האלבום לשלשל אותו לחריץ, ולכן שרד.
כך הגיע אלי בשנת 2000 אלבום מ-1946 שיצא לאור עוד במחנה ברגן בלזן. בעמוד הראשון נרשם: "חורבננו בתמונות", נלקט ונערך בידי רפאל אולבסקי, פאול טרפמן ודוד רוזנטל, ששרדו את הזוועה. המו"ל: הועד המרכזי ליהודים המשוחררים באזור הבריטי. בארבע לשונות הודפס האלבום, זו לצד זו. אידיש, גרמנית, אנגלית ועברית.
"אפשר וחורבן יהדות מזרח אירופה ימצא את ביטויו בזמן מן הזמנים, בהיסטוריה ובעולם הספר, אף על פי שקשה להאמין בזה", כתבו שלושת העורכים בדצמבר 46 בעברית יפהפייה ומכמירת לב. איך במועד המוקדם ההוא, כבר היו מודעים לאוזלת הזיכרון, ובכל זאת, מיהרו לאסוף את העדויות המצולמות והחלו מיד במלאכה המפרכת של הזֵכֶר.
נייר חום גס ופשוט. השער מצויר ביד, קודח בצבעי להבה ושחור. הדפים מודבקים בסרט שחור ועליהם צילומי שחור-לבן דהויים מגיטאות לודז', בנדין, ורשה, פיוטריקוב, ממחנות ההשמדה ומבורות המוות. הכותרות לקוניות, מזקקות זוועה למלים מדודות. "גוועים מקור ומרעב", "התעמלות לפני המוות בחדר הגז".
ידידתי שחילצה את האלבום מן הפח, הוסיפה שאלה מקטרגת:
מה יש לך שאת מתעסקת כל הזמן בעבר?
שאלה טובה.
כל תשובה תישמע כהצטדקות.

איש נשוא פנים שפגשתי, התעקש כי הדרך הנאותה להעברת זיכרונות כמוה כמסירת שלטון, באופן רשמי ומרוסן.
התווכחנו. אמרתי לו שאני חסידת הזיכרון המשוטט, היחפן, זה שחומק ממסגרות ומבליח אגבית מתוך היום יום.
נותרנו במחלוקת.
הוא אמר: את מדברת על הזיכרון כאילו הוא יצור חי.
הסתרתי ממנו שלפעמים נדמה לי שהזיכרון נושם.

ימים אחדים לאחר שהגיע אלי האלבום מהמסלקה, פנה אלי ניצול שואה וביקש שמכאן ואילך אקרא לו "שורד". הרמיזה לנס שמוכמנת במילה "הצלה", אינה נוחה לו. ככל שאירועי הזוועה מתרחקים, מתחוור לו שאין מדובר בפרק שתם ונשלם ביום השחרור.
האיש הישיר את עיניו ואמר: כל יום אני שורד מחדש.
הצדעתי לו. כשם שאני משתאה מול מבחן ההישרדות היומיומי של אמא שלי. מאבא, שחצה בגיל של בני התרמילאי את טרנסניסטריה, אזור הגירוש של יהודי רומניה, כדי לקבץ את השורדים, למדתי להתעקש על המלאכה המפרכת של הזֵכֶר, גם אם היא לעתים, כפוית טובה.
עוד הספקתי להראות לאבא לפני מותו את האלבום. האושר בעיניו. הוא חשב שקומץ הדפים ניצל בנס.
מדי פעם, אני מוצאת את עצמי מורידה את האלבום מהמדף שמול המחשב. אולי ניסו השורדים לחבר מחדש רצף כלשהו מן התוהו ובוהו של חייהם, ולסמן את ציר הזמן, כדי להחזיר לעצמם את האמונה במושג "עתיד". גם שֵם בחרו להוצאה לאור שלהם: "הקול שלנו". כבר במועד המוקדם ההוא, בעוד הגוף והנפש מדממים, הייתה זו התרסה כנגד השכחה, או ההשכחה. המילה 'הכחשה' עדיין לא הייתה קיימת. אותן אותיות בחילוף מתעתע.
כאילו ידעו מראש...

אין לי מושג כמה זמן התנדנד אלבום ברגן בלזן בחריץ של פח המיחזור, חלקו בפנים, חלקו בחוץ, בין שמיים וארץ. כבר אי אפשר היה להבדיל בין פגעי העת הראשונה והאחרונה. אני לעולם לא אדע אילו ידיים נגעו בדפים לפנַי ובאיזה "בוידעם" נשמר "חורבננו בתמונות" עד שהושלך. השער המצויר קרוע וזרוע כתמים, אולי דמעות. וגם הדף החותם את האלבום חסר, כמו לומר לי - או להטיח בפרצוף - איך הזיכרון הולך ונגרע.

"אוצר המלים של האדם אין בו כדי למסור את כל מעשי הזוועה והאימה של המציאות ההיטלרית. אולם למרות זאת, ינסו נא כולם לספר ולמסור בעל פה ובכתב..."
קוראת שוב ושוב את דברי העורכים - ספק בקשה, ספק תחנון - בארבע שפות מקבילות. כאילו שיגרו פתק בבקבוק אל העולם העתידי.
למרות שהתפתיתי לא אחת למסור את המסמך היקר הזה למוזיאון - שם משכנו הסופי והראוי - עדיין אינני מסוגלת להיפרד ממנו. אולי זה מקומו בעת הביניים הזו - דמדומי חייהם של השורדים - כשהוא חבוק בין ספרים רגילים, על גבי כוננית מתעקמת, מתגבב לו בחיק החולין הישראלי.
מלאכת הזֵכֶר הקטנה שלי. ככה אני מעדיפה אותה.

פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות", יום השואה, מרץ 2004

© All rights reserved to NAVA SEMEL 2017