מאמרים

כתיבה תחת טראומה

טראומה - "פצע" ביוונית עתיקה. לקרע הזה שבנפש נשאב הסופר, ברצותו או שלא ברצותו.

השואה היא החור השחור בנשמתי והכתיבה הספרותית היא שחשפה אותו והעמידה אותי מולו. קודם בעל כורחי. אחר כך מתוך בחירה.
כמו גשש בדואי, הכתיבה פוסעת צעד אחד קדימה לפני הכותבת, ומובילה - ליתר דיוק דוחפת - לאותם מקומות שבהם מלכתחילה אינני רוצה להיות. בדומה אולי לתהליך הפסיכולוגי.
בעולם העתידני שיצרתי בספר "צחוק של עכברוש" (הוצאת ידיעות אחרונות) קיים אמצעי טיפול חדשני לאיחוי הטראומה.
"אילו הייתה הילדה חיה בימינו, כשהטכנולוגיה לריפוי מחוויית זוועה כה זמינה, היינו מובילים אותה לאחת המרפאות, ומעניקים לה את הטיפול הקרוי כריתת זיכרון - ניתוח פשוט, נטול סיכונים, שאינו דורש אפילו אשפוז. בעקבותיו שב הפגוע לתפקוד מלא, והקרע בזיכרון - מה שכונה בעבר "טראומה" - נעלם כלא היה... בשלב הראשון של הניתוח מבצעים "מעקף זיכרון", ולאחר מכן נכרת המידע הבלתי-רלבנטי. החוויה המזעזעת, לאחר שנותקה מן הנשא שלה, מועברת למסד הזכר מיוחד, שהגישה אליו אפשרית רק בהיתר משפטי...
לא מזמן געש העולם כשהוגשה עתירה של פגועים לשעבר לבית-הדין של מַאֲחָד התאגידים, בדרישה להחזיר להם את פיסת הזיכרון האבודה. העותרים טענו שהניתוח הוא פגיעה בזכות האדם לגורלו, ובלי האירוע - מחריד ככל שיהיה - הם אינם מה שנועדו להיות...
האם שמעת, סטש, על אותו אדם שביקש להשתיל במוחו טראומה כוזבת, בנימוק שהוא אינו חייב לעבור אותה על בשרו על מנת שתיחרט בו? הוא פרסם ברשת מכרז לרכישת חוויות קשות. השְבָבְשֶתֶל שלו עולה על גדותיו מרוב הצעות."

הכתיבה היא מנהרה המובילה ממכרה תת-הכרה אל רובדי התודעה הנשלטת ולהפך. תהליך זה - ספק משחק וירטואלי - מתרחש במעגל סגור, בהיות הכותב בחזקת מפעיל ומופעל כאחד.
לעומת הזירה הפסיכולוגית שחותרת לפיוס עצמי ולהשלמה, היצירה מטבע המנדט שלה, אמורה להיות זירת נפש סכסכנית וחתרנית. רק בתוך ליבה הגועשת ללא הרף נוצר מה שמכונה "ספרות יפה".

שאלת השאלות שהכותב ניצב בפניה היא הרחקת העדות. מושג פואטי המגלם את ההתמודדות היומיומית של הסופר.
דיבור ישיר על טראומות הינו נחלתם של העיתונות, התקשורת, הקולנוע התיעודי, ואלה ראויים למלוא כבודם. ואולם יצירת אמנות נדרשת להביא ערך מוסף מעבר למידע הישיר. אותו משהו שלא ידבר את המוכר, אלא יאפשר התבוננות חדשה ואחרת. אותה פריצה מעבר למה שנשחק בשיח היומיומי.
הסופר חייב להתנתק מ"האחד לאחד" שלו ולהשיג בעמל קשה עמדת מתבונן, צופה מן הצד, אך כל העת מעורב רגשית. הרחקת עדות מאפשרת ממדים של פרספקטיבה ומסע על ציר הזמן. אתגר גדול לכל יוצר.
רומן פולנסקי ב"הפסנתרן" התיק את עדותו הפרטית לביוגרפיה של אדם אחר. על התשתית הביוגרפית של הפסנתרן ולדיסלב שפילמן יצק פולנסקי את החוויה הטראומטית שלו כילד בתקופת השואה.
חורחה סמפרון ב"הכתיבה או החיים" מציב את הדילמה בגלוי על השולחן. ספרו הוא יצירת מופת, המצליחה לתעד את הטראומה של ימיו במחנה ריכוז בוכנוולד, תוך התבוננות בזיכרון של אותה טראומה, וכיצד מחורבנו הוא נבנה כאדם וכיוצר.

את האמצעים הפואטים להרחקת עדות בוחר כל יוצר על פי דרכו הייחודית. ההתמודדות שלי עם טראומת השואה שעברו הורי, נעשתה קודם כל באמצעות הבחירה לצפות בה מעיני בתם של הניצולים. גם הזמן שחלף מאז האירועים הקשים ועד הכתיבה, איפשר הן דיאלוג עם ההורים במציאות והן עיבוד הטראומה באמצעים ספרותיים שאינם בהכרח תעתיק ביוגרפי.

ב"צחוק של עכברוש" מרחיקה הניצולה עצמה את עדותה כדי להעביר זיכרון של הטראומה לנכדתה- בת הדור השלישי. מהזיכרון המחריד של ילדותה בבור תפוחי אדמה, באפלה מוחלטת, כשהיא מרוסקת פיסית ונפשית, יוצרת האשה הזקנה אגדה, בהנחה שזו תצפין את הזכר הרגשי ותעביר אותו הלאה בשרשרת הדורות.

האחדת הטראומות הישראליות היא בעיני אותה חרדה קיומית בסיסית, אשר ממשיכה להתקיים למרות הריבונות הישראלית והחיבור למקום. החרדה מכילה את תפישת החיים על קליפת קרח דקיקה ושברירית, כאשר בכל רגע יכול להיחטף ממך כל היקר לך. על הפצע הפתוח בנפשם של הניצולים נוספו גם שרשרת המהלומות מתוך ההוויה הישראלית הנוכחית, או אם להשתמש בניסוח מתוך מילון פונטנה למחשבה מודרנית: "הגרוי הרגשי הזה מעורר ללא הרף את זכר ההתנסות הטראומטית המוקדמת, ותוקף את מנגנוני ההגנה מבפנים ומבחוץ בעת ובעונה אחת."
החור השחור של כולנו מדמם שוב ושוב.

מי מאיתנו לא עבר בשנתיים האחרונות את חוויית ה"כמעט"? כמעט הייתי בסי-פוד מרקט בליל הפיגוע. כמעט חלפתי בצומת יגור כאשר התפוצץ המחבל.
וידידי הטוב הצלם מורל דרפלר ירד עם מצלמתו ברכבת בנהריה הישר אל מטען הנפץ של המחבל המתאבד.
אצלו לא היה "כמעט".
תחושת הטבעת המתהדקת. טראומה שהפכה, למרבה הזוועה, לשגרת חיים וגובה מאיתנו מחיר נפש יומיומי.

הכתיבה היא גם כלי תרפויטי מן המעלה הראשונה, לשימושם של תרפיסטים. גם באחותה הספרותית מתקיים מימד של פורקן, ואולם בניגוד לטיפול, שבו הפורקן מסמן את סיום הטיפול, הכתיבה הספרותית מחזירה אותך אל הכאב במלוא עוצמתו - גם לאחר שסיימת לכתוב. אני חוזרת אל הכאב הזה מבחירה, כדי לכתוב ספר חדש.

בחודשים האחרונים ביטאו ילדי בני השתים עשרה את החרדה הקיומית באופן גלוי ומיידי. הליכה לקולנוע ולסופרמרקט הפכה למהלך מחושב, כפוף לשיקולי "האם זהו מקום פוטנציאלי למחבלים". חיפשתי דרך לבטא את המתרחש כאן ועכשיו, ועם זאת להרחיק את העדות, על מנת לאפשר מרחב לביטוי הספרותי.
לאורך הקיץ האחרון יצאה ממני אסופת שירה לילדים בשם "האומץ לפחד". מוקדשת כולה לחרדות - לאו דווקא של ילדים.
באמצעות קולו של ילד - צלול וישיר, קורא לדברים בשמם, מצאתי את הדרך הקטנה שלי להרחיק את העדות, ובד בבד להגיב בזמן אמת. בו זמנית, אני גם הילד הפוחד וגם המבוגר החרד לאבד את הילד. בתפר החמקמק ביניהם מתחוללת איכשהו, היצירה.

אם בת יפתח

את בתי אל תיקח, אדונַי הנחבא בתנ"ך.
ואת הנדר של אישי יפתח, מספר שופטים מחק ותשכח.
כי גם אם בקרב המצביא ניצח
לקיים את הנדר אין שום הכרח.
הן האצבע שלך חקקה - הדיבר העליון "לא תרצח".
קח אותי במקום את בתי, ואצא בתופים ומחולות.
לקראתך אצעד לי בסך, והדלת עליי תיפתח.
אבל את ידך אל בתי אל תשלח
כי התוהו ימטיר את הדם הנשפך
ואור מאורות שלך שוב יחשך.
אם הבת החפה לקורבן תילקח
אתה תהייה אֵל מושפל ומנוצח
ואני על חטא אדונַי לא אסלח.
אלוהֵי הילדים, בורא הפחדים
תן לפרח שלי שיצמח
גוזל שאהבתי כל כך.
כה אמרה אם בת יפתח
אשר שמה לא נרשם בתנ"ך.

מתוך "האומץ לפחד" קובץ שירה לילדים, יראה אור בקרוב בהוצאת ספרית פועלים- הקיבוץ המאוחד.

 

תמצית דברים שנאמרו ביום עיון באוניברסיטת בר אילן, 2003

 

© All rights reserved to NAVA SEMEL 2017