מאמרים

למה צחקה הילדה? תמונת משפחה מ 1959

השיבה לישראל

בסתיו 1959 עברה משפחתנו הקטנה טלטלה. סבא שעד אז לא ידעתי על קיומו, הגיע לפתע כעולה חדש מניו יורק. ארבעים שנה קודם נטש גבריאל הרציג את אשתו ואת בנו התינוק והיגר לאמריקה, בניגוד לאבא שהקדיש את חייו למפעל הציוני. אלא שהאיחוד הדרמתי הזה לא היה סוף הוליוודי מתקתק. להיפך, הוא חידד את הקרע ויצר פער זהויות בתא המשפחתי השברירי שכולו שורדים, פליטים ומהגרים.
בתמונה הראשונה שלנו כמשפחה מאוחדת עומדים הורי כשאחי הבכור שלמה ביניהם, ראשו מוטה בביישנות וידו שעונה על מסעד הספה אולי ב"היכון". מתחת לחיוכה ההססני של אמא מימי מוכמנת צלקת אושוויץ, ואילו אבא איציו שבמחווה אצילי פתח את הבית למי שהיה בשבילו איש זר, מכונס בעצמו, כמו מודע למשא העבר ולהתנגשות ההשקפות על המקום האידיאלי לעם היהודי הרדוף.
במיטב מחלצותינו התלבשנו. שלמה בחולצת שבת ואני בסרט פרפר. סבתא פאני ענדה מחרוזת שאותה לא קיבלה מבן-זוגה. היא בוהה בחלל בפה קפוץ, ידיה מפותלות בחיקה, ואין שום מגע בינה ובין הגבר לבן השיער שהסתלק מחייה לפני ארבעה עשורים.
הילדה הצחקנית שמפרידה ביניהם זו אני. צחוקם של התמימים שלא ידעו את זוועות העבר ועל הנתק המשפחתי, ובוודאי לא על צחוקו האירוני של הגורל שהחזיר את סבא האנטי-ציוני לחיק משפחתו בישראל בלית ברירה, רק מפני שאיבד את מאור עיניו וחשש לסיים את חייו כזקן גלמוד בניו יורק. למרות שהוא מפנה מבטו אלי, הוא עיוור לחלוטין. האם עיניו הסומות מגששות גם לעבר סבתא - גרושתו שעוד מעט תהייה שוב אשתו? ואולי הוא מגיב ברפלקס לצליל הזר ותוהה מיהי הנכדה לה יספר ביידיש ובאנגלית על הארץ המובטחת אמריקה שאין בלתה?
האור בתמונה בוהק. אותו תיעב סבא במיוחד, למרות שהוא לא זכה לראותו מעולם. תמיד בחליפה ועניבה, אף מילה בעברית, מתריס נגד קיומו של אי יהודי במזרח התיכון הקופח. שום דבר מהישראליות לא דבק בו, גם לא נוכח הזאטוטה הפטריוטית שניסתה ללמד אותו את השפה היחידה שהייתה לה ולשכנע אותו בצדקת קיומנו כאן.
אבא כבר היה אז פעיל פוליטי ועיתונאי, ולקונגרס הציוני לקח את שלמה איתו, שכן אחי בן התשע אסף חתימות של מנהיגים, לרבות זו של בן גוריון ושל משה שרת שר החוץ - האיש שעיברת את שמנו ל"ארצי" כשאבא כיהן כעוזרו האישי. ואולם סבא הגלותי נשאר "הרציג" עד יום מותו וכך נקבר בבית העלמין בחולון - ולא בניו יורק.
לכאורה תצלום מאושר, כמעט הגשמת המושג הבן-גוריוני "קיבוץ גלויות", אבל
יש בו לא מעט דמעות סמויות, ורק אני - הלוואי שהייתי מצליחה לזכור למה - צוחקת.

פורסם בעיתון הארץ, יום העצמאות ה- 60 לישראל, 2008

© All rights reserved to NAVA SEMEL 2017