מאמרים

מכנסת ישראל לכנסת ישראל

  מאת: נאוה סמל 

מתוך הספר "הסנה שלא אוכל" – ניצולי השואה בישראל,

עורכת: מירי פרייליך, הוצאת קרן פרידריך אברט והמכללה האקדמית בית ברל, 2012 

בשנת 1984 עמד אבי הנרגש מעל דוכן הכנסת ונשבע אמונים למדינת ישראל.

"כנסת ישראל" היה צירוף ששמעתי אינספור פעמים בילדותי, לאו דווקא כבית המחוקקים, אלא כשמה של ספינת המעפילים שבה הגיעו הורי לפלשתינה בשנת 1947.

בליל נישואיהם, ארזו החתן והכלה את קומץ מיטלטליהם ויצאו בנתיב התלאות מבוקובינה שברומניה לעבר יוגוסלביה, שם, בנמל הדייגים הקטן בַּאקַר, המתינה להם ספינה רעועה ששייטה בעבר על המיסיסיפי.

המסע מ"כנסת ישראל" לכנסת ישראל מגלם בתוכו בזעיר אנפין, את הדרך שעשה יצחק הֶרְצִיג מפליט עקור ושורד שואה, חסר כל, אל לב לבה של החברה הישראלית. מגיל 11 הקדיש את עצמו למעשה הציוני, אז פגש בעיירת הולדתו הנידחת שליח שהגיע מקיבוץ בארץ ישראל, ונכבש כליל. אבא מרד בבית החרדי שבו גדל, גזז את פיאותיו והחל ללמוד עברית.

את כל הדברים האלה לא ידעתי בזמן אמת. גיליתי עניין מועט בקורותיהם של הורַי בעבר. כילדת שנות הששים טיפוסית, הייתי אחוזת כמיהה, שלא לומר בולמוס, להיות הכי ישראלית שאפשר. העיניים נישאו אל אותם יפי הבלורית והתואר שהיו לנו מופת באותם ימים, וכל סממן מ"שָם" נדחה והודחק, מחשש שמא תוכתם חלילה הזהות הישראלית הצחה ברבב גלותי.

יידיש? הס מלהזכיר. שמרתי בסוד את העובדה שאני מבינה ודוברת את השפה המשוקצת. החיים בבית התנהלו אך ורק בעברית.  

גם במבטא הזר של הורי התביישתי, שלא לדבר על הסטיגמה השלילית שהוטלה באנשים כמותם באותם ימים: "הם הלכו כצאן לטבח" - קלישאה שתקעה לה יתד באתוס הישראלי המתפתח. 

בדיעבד, אני מלאת השתאות נוכח יכולתם של השורדים למצוא בתוכם את תעצומות הנפש ולהיגרף מתוך התלהבות ודבקות להוייה הישראלית החדשה. יחסה של החברה - התנשאות, מהולה ברגשי אשם וברחמנות פטרונית - לא ריפה כלל את ידי השורדים וההתערות המהירה שלהם היא תופעה יוצאת דופן. תוך פחות מעשור, הספיקו הורַי למשל, להיות בין מייסדיו של קיבוץ בעמק יזרעאל, לתרום את חלקם במלחמת העצמאות, ובשנות החמישים כבר שימש אבא עוזרו האישי של שר החוץ דאז משה שרת וכתבותיו בעברית צחה התפרסמו בעיתון "זמנים". 

אמי מִימִי ששרדה את אושוויץ ואת מחנה קְלַיְינֶשֶנַאוּ במזרח גרמניה, כוננה את הבית ממסד ועד טפחות. גידול הילדים היה לתכלית חייה. סנדוויצ'ים לבית הספר ואסיפות הורים לא נראו לה כלל עיסוקים פחותי ערך, אלא קריירה שלמה, בימים שהמושג בקושי היה קיים, בעיקר לנשים. לעבוד יצאו כדי לפרנס ולהביא לחם, ולא לשם הגשמה אישית. הגשמה הייתה רק בזיקה לעשייה הלאומית. 

מה שמאפיין את שורדי השואה הוא הלהט להיות שותפים פעילים בדרמה הישראלית הגדולה, לעמוד בקדמת הבמה ולא להיות סתם ניצבים. הם ביקשו להפוך מהר ככל האפשר לאיבר מבשרה של הישראליות המתהווה. את שמותיהם הלועזים פשטו כמו בגד משומש, וכמצוות בן גוריון נגרפו בכור ההיתוך שהיה האבן הראשה בבית מדרשו של ראש הממשלה הראשון. שר החוץ שלו משה שרת הוא שעיברת את שם המשפחה שלנו מ"הרציג" ל"ארצי" ותחת השם הסמלי הזה נולדתי. דומה היה שהציפוי הישראלי הושלם. 

השיקום האישי המהיר של השורדים הינו תופעה שאין לה אח ורע, כזו שגם הפסיכולוגים וחוקרי הנפש נדרשים לה. השיבה לחיים תפקודיים במילואם התאפשרה דווקא מפני שניתן לאלה שעברו את הרע מכל אופק אידיאולוגי גדול ורחב יותר מלבד חייהם הפרטיים.

היה בשליחות האידיאולוגית כדי לנחם על האובדנים ולתת פיצוי מה לנפש השסועה ולחיים שהתרסקו באכזריות. האתגר להיות ישראלים ויהי מה, הוא שנטע בחיים שאחרי המוות משמעות עמוקה ואותת לשורדים לשאת את מבטם קדימה והלאה.

הישראליות הייתה הזמנה לחיים.

החתירה להישגים אישיים ניצבה במקום משני, אם כי אין ספק שלאנשים בעלי שאפתנות וכושר מנהיגות מלידה כמו אבי, שימשה הישראליות הרוחשת גם חלון הזדמנויות. 

בשבילי, תרומתם של השורדים ושזירתם המופלאה בתוך מרקם החיים הישראלי אינה מתגלמת רק בנושאי המשרות הרמות - שופט עליון כמו אהרן ברק, פוליטיקאי כתומי לפיד, איש צבא כיוסי פלד, שחקנית כמרים זוהר, הרב הראשי לשעבר ישראל-מאיר לאו ויוצרי ספרות כאידה פינק, אהרן אפלפלד, דן פגיס ואורי אורלב – אם למנות רק קומץ.

בעיני, ראויים להוקרה לא פחות גם המכולתניק אדון אסטמן שהיה מפנק את ילדי השכונה במסטיקים צבעוניים כתוספת ל"חצי לחם קימל בנייר פרגמנט", וחיים רפאל בעל המעדניה בשוק לוינסקי, וגברת פסטרנק התופרת, ואדון חפץ החייט, וקלרה מעיין המחנכת שלי, וכל אותם אנשי עמל צנועים שלא זכו לתהילה ופרסום, אך תרומתם לחברה הישראלית אינה נופלת מזו של אבא שלי שהגיע לכהן בכנסת.

כולם שזורים כחוטים עשירי גוונים בתוך אריג היומיום הישראלי. לאמיתו של דבר, הם אלה שאחזו בנוּל. אז התביישנו בהם, בעברית העילגת עם המבטא הכבד, במנהגים המיושנים, בדאגת היתר, בגילויי הפטריוטיות המליצית. או בלשונו של איתן ליברמן אחד מגיבורי "כובע זכוכית" (ספרית פועלים, 1985)

"תחת כיפת השפלה צמחתי, כעשב מבוהל. נתייסרתי משום קלונם של אב ואם שבּוּזוּ. אינך מבין כי נולדתי לגבר ואשה שבמועד מסוים בחייהם חדלו להיות יצורי אדם. אנחנו ילדיהם של אנשים לכודים בחרפתם. בבית הספר שיקרתי. אמרתי שהורי הקדימו לעלות לארץ. כדי שלא אדרש להודות כי אני הוא בנם של העקורים האומללים האלה."

כל מה שזכה בעבר לגיחוך, ראוי בעיני היום להצדעה.

לקח לבני דורי זמן להתבגר, להפסיק לפחד מרוחות הרפאים ששוטטו בין קירות הבית ולהתיידד איתם, למצוא בתוכנו את החמלה לחבק את השורדים בלי שיפוטיות. להגיע להכרה ולהבנה שלעולם לא נבין... 

כסוג של כפרה שמתי בפיה של הנכדה הצעירה ברומן "צחוק של עכברוש" (הוצאת ידיעות אחרונות, 2001) את הדברים הבאים:

"כל מה שאפשר לצפות ממי שהייתה שָם בכלל לא נדבק אליה. סבתא היא בן-אדם עליז ויש לה המון חברים, ומאז שהיא יצאה לפנסיה, והפסיקה לעבוד ברנטגן של בית חולים איכילוב, היא הולכת לתיאטרון ובימי ראשון לשוק הפשפשים ביפו... והיא לא נודניקית כמו סבתות אחרות ולא מעירה לי כשאני לובשת חולצת בטן, או מתלבטת בין פירסינג בפופיק או בלשון, והיא אף פעם לא אומרת "אצלנו, בדור שלנו" - המשפט הקבוע שדווקא שייך לאמא שלי, שנראית לי לפעמים ובמיוחד נשמעת הרבה יותר זקנה ממנה. אפילו החברות שלי אומרות שהסבתא שלי מגניבה." 

תרומתם של שורדי השואה אינה נמדדת רק במעשה זה או אחר, אלא  בעיקר בנוכחות מלאת העוצמה שהוזרמה למחזור הדם של הישראליות; ערכים כמו נחישות, תעוזת רוח, הישרדות נפשית והבנה שהחיים לעולם אינם אגביים. למרות שבני האנוש הם אכזריים ובוגדנים, קיימת רוח שברירית שיכולה - על אף ולמרות הכול - ללבלב בין ההריסות.

שורדי השואה הם שהגדירו מחדש - קודם לעצמם ואחר כך לנו - את מושגי היסוד של בית ומשפחה. הם לימדו את החברה הישראלית מה פירושו של "תיקון" במובנו העמוק והרוחני.

בשיכול אותיות המילה "תרומה" הופכת ל"תמורה". היא מכילה גם את השינוי וגם את הגמול. שורדי השואה תרמו את התרומה ואילו אנחנו עברנו תמורה וזכינו בתמורה. 

תצלום אחד נותר מטקס הנישואין החפוז של הורי, שונה מאד מתמונת חתונה מקובלת. לא שמלת כלה, לא חליפת חתן ולא עוגת קצפת. אבא ואמא לבושים במעילי חורף אירופאיים כבדים, חבוקים בטרם המסע לארץ המדבר הקופחת. כל הדרך לפלשתינה היטלטלו כשהם נושאים שמות אחרים. לשווא ניסיתי לדלות אותם מאבא לפני מותו. הוא אמר: "הזיכרון העקשן מסרב להעלות את הזהות השאולה."

מיד אחרי שנבחר לכנסת ולפני טקס ההשבעה, הלך למשרד הפנים וביקש להחזיר לעצמו את שם המשפחה הקודם שהודח. הוא נשבע אמונים למדינת ישראל תחת כפולת השמות "ארצי-הרציג", כהתרסה מאוחרת כנגד הישראליות החמסנית, שלא תגרוף אותנו לתוכה לבלי הכר.

בערוב ימיו, אחרי שפרש מהחיים הציבוריים, הקים אבא את קרן הרווחה לניצולי השואה ועד יומו האחרון טיפל במצוקותיהם של הקשישים, החולים והנזקקים.

שורד למען השורדים. 

ביומן שרשם אבא בימי ההפלגה באוניית המעפילים הרעועה שפעם שייטה על המיסיסיפי, אני קוראת את השורות בכתב ידו:

במעלה מדרגות ספינת הגירוש תחב קצין בריטי לידי חבילת ביסקוויטים ופנכה, וכבונוס זכיתי גם למהלומה מקת רובהו. הושלכתי למחסן, מעין בית-סוהר מאולתר. למעלה מאלף מנוסעי "כנסת ישראל" נדחסו שם. לפני שעות ספורות היינו חבורה מלוכדת שנאבקה נגד הבריטים. כעת היו שרועים מסביבי ערב רב של אנשים רצוצים, מטונפים ומיואשים. עיניהם דומעות ולא רק מגאז מדמיע. בפתח ניצבו הזקיפים. האזנתי לטרטור המנועים. ספינת הגירוש נעה לעבר קפריסין. לפני שעות אחדות היינו בחיפה. עכשיו התרחב המרחק מרגע לרגע. אולי יזכה המאבק שלנו לכותרת בעיתון ואחר כך ישכח, ואולם מי שעבר את תלאות המסע הזה, לעולם צירוף המלים "כנסת ישראל" יעביר רטט בנפשו.

 

 

3_466

יצחק ארצי על סיפון 'כנסת ישראל', איור מקורי מיומן ההפלגה, 1947, מוזיאון משואה, המכון ללימודי השואה, קיבוץ תל יצחק.

 

© All rights reserved to NAVA SEMEL 2017