מאמרים

מסע לאוקראינה

המוות רב אמן מגרמניה/ פאול צלאן, פוגת המוות.

על הספסל בכניסה לבית-הכנסת היחיד שנותר בצ'רנוביץ, ממתינות שלוש איכרות אוקראיניות לרב המקומי. נח בן טוביה קופמנסקי יוצא אליהן בחיוך והנשים מוסרות בידו פתק מקופל. "תתפלל בשבילנו", מבקשות אמא אלנה, הבת טוז'לנה והדודה ורוניקה בבית-כנסת ריק ממתפללים.

"למה דווקא לאלוהים היהודי?" אני שואלת.
"אולי הוא יקשיב."
אסון קרה אצלם. עברו מכנסיה לכנסיה ולא מצאו ישועה. החלו לפשפש בעברם וגילו כי בתקופת השואה, רצח אחד מבני משפחתם יהודי. עכשיו הן מבקשות מחילה. אולי תוסר הקללה. עשרות כפריים כאלה משחרים לפתחו של הרב בעת האחרונה, ביניהם רוצחי יהודים שהגיעו לגיל זיקנה ונתקפו אימה מיום הדין שלהם. ביום הכיפורים האחרון השתרך התור עד קצה הרחוב. הרב רושם פתק "קוויטל" ומבטיח לעזור. הקו הישיר לשמיים עובר דרך קברו של הצדיק בעיירה ויז'ניץ, מרחק מאה קילומטרים. יום קודם ראיתי בתיבת עץ בבית העלמין העזוב, ערימת פתקים כאלה. מי היה מעלה על דעתו שרבים נכתבו בידי נוצרים המביעים חרטה. 

צ'רנוביץ וטרנסניסטריה. שני שמות ששמעתי כל חיי. ה"לפני" וה"אחרי". אחד הכיל את ימי הזוהר של יהדות בוקובינה שבצפון רומניה, תרבות גרמנית משגשגת ושירת פאול צלאן, והשני גירוש אכזרי ומוות.
צוות הטלויזיה החינוכית יצא לתעד את המקומות, או מה שנותר מהם, לגבות עדויות ממי שעוד יכול ורוצה לספר. אנחנו מצויידים בשלוש מפות, שכן הגבולות עברו מיד ליד. פעם זו היתה רומניה, אחר כך ברית המועצות, כעת אוקראינה.
במשלחת הקטנה שמתלווית לצוות הטלויזיה החינוכית אבא שלי יצחק ארצי, שהגיע לטרנסניסטריה בשליחות הצלה בתקופת השואה, הסופר אהרון אפלפלד שעתיד לשוב לכפר הולדתו, יהודית ענבר וחביבה פלד- כרמלי חוקרות מוזיאוני "יד ושם". ספק אם תיירים מן השורה יבחרו לבקר דווקא באוקראינה. פחות מעשור אחרי המהפכה שהכזיבה, הדמוקרטיה רעועה והכלכלה על סף קריסה. מתרפקים בערגה גלויה על ימי הקומוניזם. אז לפחות שילמו את הפנסיה בזמן. האבטלה נוסקת. גם עובדי מדינה לא קיבלו שכר זה חודשים. מגדלים תפוחי אדמה וכרוב בחצר ומוכרים חפצים פרטיים מהבית. ימי הביניים על סף המאה העשרים ואחת

לבועה הזו הרחקנו. החצר האחורית של אירופה שבה זוועות העבר הופכות לאיזו רוח מיסטית מוזרה. ארץ זרועה באתרי מוות - מאות גיטאות, מחנות ריכוז וקברי אחים. עד לפני פחות מעשור לא היה אות לשואת היהודים שהוגלו לטרנסניסטריה מבוקובינה ובסרביה, ואם היה שלט אזי דובר ב"אזרחים סובייטים קורבנות הפשיזם".
נוסעים בקו התפר שבין זיכרון לשיכחה, בלי לדעת אם נגלה ומה נגלה. כמו גששים שמנסים בדקה התשעים לזהות נקודות ציון במפה עיוורת, מודעים לכך שההיסטוריה דוהה בקצב הביולוגיה, על פי תוחלת חייהם המתקצרת בתאוצה של העדים האחרונים. בכל מקום אליו אנו מגיעים מגיחים יהודים ישישים, קומץ פה שרידים שם, נתלים בנו, נסחפים באידיש. השפה שהיתה בשבילי זיהוי מוחלט של הגלות, הופכת בעל כורחה לאמצעי תיקשור חיוני. מאז מות סבתי לא דיברתי בה, והאידיש חוזרת אלי חלודה ועילגת.

התחלנו בצ'רנוביץ, "מקלפים את הזמן מן האגוזים ומלמדים אותו ללכת", כך כתב המשורר פאול צלאן, לשעבר פסח אנצ'ל, בנה המהולל של העיר שהפך לסמל השירה הגרמנית המודרנית. בפי היהודים כונתה "וינה הקטנה", בפי הנוצרים "ירושלים הקטנה שעל שפת הפרוט" והאוקראינים מסמנים אותה היום כצ'רניבצי. מוטב לא לפגוש אהובה ישנה, אומר אבא שלי, ובכל זאת נסע.
הרחובות נתלשו משמם הגרמני ופאול צלאן הוא רק פסל בכיכר צדדית. השכנים מציצים לראות מיהם הזרים המשונים שמצטלמים ליד ראשו של הגבר מחוטב הפנים שהשלט אינו מציין מי היה ובמה זכה.
אפלפלד ואבא מקלפים בשבילנו את הציפוי האוקראיני, כמו גם את המעטפת הרומנית, בניסיון נואש להגיע לאיזה גלעין מוכר, שבו לגעגוע העמוק יש תוקף של מציאות. צ'רנוביצאים, צריך להזכיר, הם זן מיוחד; ספוגי תרבות, שולטים בשבע שפות לפחות, מדברים באירוניה דקה, ועם זאת רגשנים ונוסטלגים. כמו פראו רוזה צוקרמן שבגיל תשעים ושתיים עדיין נותנת שיעורים פרטיים באנגלית לדור חדש של אוקראינים שפוזלים למערב, או מקס שיקלר, הצ'רנוביצאי האותנטי האחרון שמצאנו בעיר.
מקס, נמרץ וזקוף גם בגיל למעלה משבעים, מוליך אותנו ב"פעם זה היה". כאן בית, פה בית-ספר, הנה התיאטרון היהודי, סידי טאל היתה שחקנית ענקית "משלנו". ו"הֶרְנְגַאסֶה" - "רחוב האדונים" שהיה הכי אלגנטי, עם ארכיטקטורה אוסטרו-הונגרית מסוגננת, והיו בו בתי-קפה בנוסח וינאי שהגישו שטרודל תפוחים, ומי שרצה לראות ולהיראות היה עובר ברחוב הלוך ושוב. רגע, תעצרו, הנה "יוּדֶן גאסה" ורוּסִישֶה גאסה" - שמות מתבנית נוף ילדותם של אפלפלד ואבא שהופכים מרגע לרגע לנחלה פרטית.

בית-הכנסת הגדול של צ'רנוביץ הועלה באש בידי הנאצים. היום הוא אולם ביליארד ומשחקי וידיאו. בתיקרה כדור נוצץ של דיסקוטקים וצמוד לקיר אקווריום עם דגים טרופיים. במקום תפילה נישאים בחלל חבטת מקלות וכדורים ופיצוצי חלליות וירטואליות. השחקנים אפילו לא טורחים להרים מבט כשאנחנו נכנסים. ספק אם הבחינו אי-פעם בלוח הזיכרון הקבוע באפלולית הקיר, מוקדש ליוזף שמידט, החזן קטן הקומה, שהפך לכוכב אופרה עולמי והיה לגאוות יהודי העיר. חיפשנו בבניין איזה אות. מגן דוד, מזוזה, משהו. לא מצאנו כלום.
בדוכן למימכר קסטות פירטיות שבחזית הבניין, אני מגלה לפתע את עופרה חזה. אילו היתה יודעת שהיא לבדה מייצגת את המורשת במקום הזה.
גם התיאטרון היהודי חרב. הזגוגיות מנופצות. החשמל מנותק. אבא מתעקש לגשש באפלה. תמים בן שלוש-עשרה נסע במיוחד לאולם הזה מעיירתו הקטנה כדי לשמוע את ז'בוטינסקי נואם. אחד ממתנגדיו של המנהיג הסתתר באולם ופיזר באמצעות מכונת "פליט" אבקת עיטוש. כל הציונים, לרבות אבא הצעיר, עשו אפצ'י והאספה הופסקה. ההדר הז'בוטינסקאי מחה את חטמו והכריז בנימוס צונן: "אחי היקר, אתה אידיוט".
עכשיו אפשר למחות פה רק משהו שיורד מהעיניים. כל האובדן הזה.

תחת חסות ארגון הסעד "חסד" של הג'וינט מתכנס בצ'רנוביץ מעין מועדון תרבות יהודי. ניצולי שואה ו-ותיקי מלחמת העולם השניה מפיגים לשעה קלה את הבדידות וזו גם הזדמנות פז לזכות בעוגות וכוס מיץ בארץ ששבה מחיר החופש הוא חרפת רעב ועליבות.
"מה אתם עושים ביחד?"
"נזכרים".
יושבים על כיסאות שפורקו מבית קולנוע ישן, צמודים זה לזה ושרים. פאלינה ביירשסצ'קה ענדה במיוחד את כל המדליות שלה. היתה חובשת קרבית בצבא האדום, נלחמה בסטאלינגרד. המדליות שלה מקרקשות. לנין וסטאלין זוהרים על חזה בזהב. פאלינה לא יודעת דבר על הצ'רנוביץ של לפני הספירה.
ניצולת טרנסניסטריה מזמרת לנוכחים שיר אהבה. "מנין לוקחים קמח, ושמן, ומלח ופלפל להכין וורנישקס?"
ובשורה האחרונה היא פורצת בבכי: "מנין לוקחים בחור שיאכל את הוורנישקס?"
הלך הקמח, הלך הבחור, הלכה העיר של "אנשים וספרים", נעקרה מכל נכסיה הרוחניים. צר לי על אהרן אפלפלד ואבא שנגזר עליהם לחזות בגסיסתה.
כשאנחנו עוזבים מפטיר אפלפלד: "עכשיו אני יודע שקיימת רק הצ'רנוביץ שבראש שלי."

בבית-הקברות של צ'רנוביץ נחים המתים המאושרים, אלה שעוד זכו למוות טבעי, ולא גורשו לתופת מעבר לנהר. על קברו של ראש העיר היהודי, היחיד שכיהן אי- פעם, נפל עץ ענק, עקבות הסערה שהשתוללה בחורף האחרון. "צידוק הדין". האותיות על בית הטהרה עדיין בולטות בעברית למרחוק אבל המבנה כאילו עבר הפצצה. הקירות קלופים והכתובות נופצו. אני מסמנת שתי מלים שנותרו שבשלמותן - "לא נפרדו".
ממשיכים לנוע בזיג-זג, בין מה שרוצים לזכור ובין מה שלא מסוגלים לשכוח. אל גדת הפרוט אנחנו צועדים אחרי פרופסור פילאט, פיסיקאי בעל שם, גם הוא אחד האחרונים שעוד יכול לספר. למרות המאמץ המפרך הוא מתעקש בגילו להוביל אל המתלול ששימש זירת המיטווח של הצבא הגרמני. "כאן בית עולם אמיתי בשבילי", ופרופסור פילאט מצביע על לוח האבן שבקרחת היער.
ארבע מאות ראשי קהילת צ'רנוביץ ורבניה הובלו לכאן בשנת 1941 כמטרות חיות ונורו. הגופות הושלכו לנהר. על קיומו של קבר האחים ידעו לאורך עידן הקומוניזם, אך נאסר עליהם להיכנס למיתחם הצבאי הסובייטי. רק לאחר המהפכה קיבלו היהודים רשות להציב טבלת אבן עם שמות הנספים.
"איך זיהיתם את המקום?"
"האדמה נמוכה יותר."

יפה אוקראינה, אבל הטבע הנדיב והשופע מחפה על רבבות מתים. אנחנו מתלווים לאהרון אפלפלד שנוסע לכפר הולדתו דְרַאצִ'ינֶץ. הנוף דמוי שוייצריה, עוצר נשימה, שדות תבואה ותירס וחלקות של תפוחי אדמה ובצל. איכרות בחזיות עודרות משני צידי המשעול, הודפות פרה שחוסמת, ואנחנו מטפסים במעלה הגבעה לחפש קבר אחים. עולים בשיירה דוממת והמקומי מוביל. חבר ילדות שזיהה את אפלפלד בכפר. לאט לאט נאספים כל האיכרים. היססו אם לגלות את המקום. תחילה התכחשו, שלחו לכפר השכן.
מה לומר לאיש שהיה פעם ילד מבועת? אנחנו שותקים. מעלינו רובץ הלילה שבו נטבחו 62 יהודי הכפר בידי הנאצים והמקומיים, ביניהם אמו של אהרן בן השבע. ניצל כששמע את הזעקות והסתתר בשדה התירס מאחורי הבית. והוא בוחר לקרוא מתהילים דווקא את "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד".
אחד האיכרים מתוודה שהיה נוכח בקבורת הנרצחים לפני למעלה מחמישים שנה.
עומדים במעגל, מניין מאולתר. מהססים לפלוש לפצע השותת ולאינטימיות האבל. מעט חום אנושי, זו הנחמה היחידה שאנחנו יכולים להציע.
הטלויזיה מצלמת בדממה. איכרה אחת נטשה את המעדר והיא עוקבת אחרינו כל הדרך. באיזה חוש ששי היא קולטת שמתקיים כאן טקס מזעזע ומוחה דמעות. קשר השתיקה הולך ומתפורר. את הגבעה הזו האיכרים לא מעבדים. מי שיודע, יודע. לרבות הילדים היחפים שמתקבצים מסביב. רק הפרות חפות מהידיעה.

עזבנו את צ'רנוביץ. בדרך שבה אנחנו נוסעים הלכו המגורשים ברגל. מאות קילומטרים עד למישור שבין נהר הדנייסטר והבוג, שם משתרעת הארץ שלא מסומנת בשום מפה. השם "טרנסניסטריה" הוא פרי מוחו הקודח של היטלר, הגדרה מלאכותית גיאוגרפית לשטח שנמסר לאנטונסקו הרודן הפשיסטי של רומניה, בתמורה על השתתפותו במלחמה. במפה הצפופה סימנו אנשי "יד ושם" מאות גיטאות ומחנות מוות ששמותיהם כמעט ולא נודעו. לשם נדחפו מאה וחמישים אלף יהודים, ללא תנאי קיום מינימליים. שואת יהודי רומניה הודחקה בתודעה הציבורית, זוועה מוצנעת, אולי בגלל שיטת ההשמדה הקלאסית במרכאות. רעב, קור, מכות, מגפות, ירי, בורות, תעלות, ולא מנגנון מתועש של השמדה נוסח אושוויץ. כשהם לפותים בצבת בין הלאומנות הרומנית והפתרון הסופי הגרמני נגזרו על המגורשים שלוש שנים של יסורי מוות איטייים.
נספיק בקושי לפקוד מקומות אחדים. בטרם הנסיעה הוצפתי פתאום בבקשות של ידידים שציידו אותי בשמות של מחנות בהם נספו בני משפחתם. גם אחד מצוות הטלויזיה גילה לפני הטיסה מפי דודתו כי סבתו נספתה בטרנסניסטריה. ביקשה שייסע לשם ויצלם.

לאחר תשע שעות בדרכים הלא דרכים של אוקראינה אנחנו מתקרבים לדנייסטר. מעבר לנהר תחנת היסורים הראשונה של המגורשים - מוגילב-פודולסקי, ממנה פוזרו בכל רחבי טרנסניסטריה. בוריס קרופניק איש הסוכנות, ממתין לנו. בכל מקום מאתרים אנשי הסוכנות ואנשי הג'וינט איש קשר מקומי, מעין רושם דברי הימים, נווט יודע כל. אילמלא ה"מדריכים" הללו ספק אם היינו דולים משהו בתוך החיפוי הקומוניסטי שכיסה את המקומות האלה. בפעם הראשונה יונצחו בסרט.
מוגילב-פודולסקי כעורה ומדכאת, מקום שהזמן פסח עליו. ועם זאת באמצע הרחוב שפעם קראו לו על שם אדולף היטלר, אחר כך לנין, וכיום הוא רחוב קייב, משמיעים את "ברבי גירל" - להיט מערבי קופצני. סתירה מתעתעת לניוון ולנחשלות מסביב. יוסי סובל הוא המגורש היחיד מרומניה שבחר להישאר ולחיות בטרנסניסטריה לאחר השחרור. ממחנה סקזינץ הצליח לברוח לאחר ששיחד את השומר. נשבע שהוא רווק ושום בכי של ילדים לא יסכל את הבריחה. סובל מוביל אותנו בסימטאות של מה שהיה הגיטו של מוגילב. שוב ההמונים עם מרכולתם הדלה. גזרים כחושים, ברגים חלודים וחצאי שפופרות צבע. החלפנים מאוכזבים שאנחנו מצלמים ולא פורטים דולרים.
"כשהיו פה יהודים לפחות מישהו קנה", צועקת אחת המוכרות.

למרגלות האנדרטה בתחנת האיסוף והמיון של המגורשים, מספרים האוקראינים עוד מעשה בלהות. בשטח מעבר לגדר נקברו המתים בערימות. קצין מקומי קנה את המגרש ובנה עליו את ביתו. לימים החלה המשפחה לסבול מסיוטי לילה. ילדיו טענו ששמעו קולות מוזרים. מישהו גילה לקצין מה טמון מתחת לריצפת ביתו. חפר במו ידיו את העצמות והעבירן לקבורה בבית-העלמין היהודי. מאז שקט הבית.
גם בשארגורוד פגעו שני שיכורים במצבות. בבוקר התפכחו והציעו לשני הקברנים היהודים לפצות על הנזק. לאחר זמן קצר התחשמל האחד והשני נפל לבאר וטבע. עונש משמים, אומרים במקום. מאז לא מתנכל איש לבית-העלמין.
יחיאל בוקוביץ' פוגרוניצ'ק ושמחה שמיל לייב הם שני הקברנים האחרונים של שארגורוד. נראים כאילו יצאו לרגע מפיסת צלולויד ישן. אצלם קוברים עם תכריכים וטלית וגם יודעים לומר קדיש, הם אומרים בגאווה. איך לומר להם שאחד מהם לא יזכה לקבורה יהודית.
בית-כנסת עתיק מתקופת גירוש ספרד, התגלה בשארגורוד בתקופה הקומוניסטית. עכשיו הוא מפעל למיץ. ממול חנות עלובה עם ארנבת תלויה על אנקול. מהחנות פורץ אלינו חיים יידלביץ, הכובען האחרון של העיירה, בכיו קורע לב. "תישארו, אל תלכו, הפה שלי סגור, אין עם מי לדבר באידיש". מעכב את הפרידה, נאחז בנו ודמעותיו ניגרות. כל מי שיכול כבר עזב, לאו דווקא לישראל.
את עשרים הילדים היהודים שעדיין חיים בשארגורוד מקבצת אִינָה מדי שבוע בחדרון קטן. יסדה שם מעין בית ספר עברי מאולתר, מלמדת מועדי ישראל. "שידעו לפחות משהו".
סבתא פאניה מצמידה אליה את נכדתה אלינה בת השש, שאינה יודעת אף מילה בעברית או באידיש. לוטשת עיניים כאילו היינו חיזרים. על מעיל הילדה סמל ה'שיקאגו בולס'. מן הסתם הגיע בחבילת סעד מאמריקה.

ילדים במוגילב ראה אבא שלי לפני חמישים וארבע שנים, אלה ששרדו, נדדו שלושה חורפים בטרנסניסטריה ולא ידעו מיהם ומה שמם. עבר בבית-היתומים ממיטה למיטה, מספר לשלדי אדם מצומקים שבא במיוחד כדי להוציא אותם לארץ ישראל.
אנחנו מתקשים לזהות את את המקום ואבא נאבק בעמימות הזיכרון. האם זה המבנה הזה, או זה שבסמוך? כך או כך, מדרגות עץ מתפוררות תחת רגליו ואני אוחזת בו שלא ימעד. את שלושת דודניו הצעירים שחיפש נואשות בשליחות ההיא, לא מצא. עכשיו אין לנו אפילו קבר לחפש.

דמדומים. השעה היפה ביותר באוקראינה. אפשר ליפול בקלות באשלייה שאנחנו סתם תיירים. פרות שבות מן המרעה, רועה עם צמות מנפנפת במקל. שורת אפרוחים בצד הדרך, להקת אווזים בנהר הבוג.
על הגדה הפסטורלית שוכן פיצ'ורה, ארמונו של הגרף פטוצקי, שהפך לאחד המחנות המזוויעים ביותר בטרנסניסטריה.
בין פסלי האריות שבמבוא נדחסו מאות מגורשים לגווע ברעב ובטיפוס בחורף האוקראיני הקשוח. בריכת דגי הזהב שבחזית, היתה מלאה גופות, מעיד ארקדי פלוטיצקי, עד מאופק. בורר בחיסכון את המלים.
כיום הארמון הוא בית-חולים אורתופדי. כשאני נכנסת רק לרגע להציץ, האחות הצעירה זויה ממהרת אלי ובידה צרור מפתחות. בלי לומר מילה היא פותחת את חדר מפואר. שם עינו את האסירים, אומרת זויה בשקט. "בגלל זה באתם, נכון? בקומה השניה, איפה שמקבלים טיפול פיזיותרפי, יש עוד חדר עינויים. רוצים לעלות?"
"איך את מרגישה לעבוד בבית-חולים שיעודו הקודם היה רצח?"
זויה, בת עשרים ושבע, נועלת את חדר הזוועות. שותקת רגע ארוך ובסוף אומרת: "כל הזמן אני חושבת על זה."

על שפת הבוג, היכן שהתגלגלו הגופות, ניצב פסל של נימפה רוחצת. לנין וסטלין צויירו בגיר על הסלעים מאוחר יותר. הזרם שוצף. נהר אדיר הבוג, סחף מזמן את כל השרידים. בגדה ממול חנה הצבא הגרמני. פעמיים הצליח ארקדי פלוטיצקי לחצות בשחיה בחיפושיו אחרי תפוח-אדמה.
אשליית הנוף המרהיב. ילדי קייטנים משתכשכים במים בחופשת הקיץ. האם יספר להם מישהו מה קרה פה?
שלושה קילומטרים במעבה היער, אנחנו מפלסים דרך. הצוות גורר את ציוד הצילום. כולם מעורבים אישית בפרוייקט הזה. מלאכת קודש איננה מליצה שדופה. סבך הפרא בקושי מאפשר גישה לתלוליות העפר בגובה אדם, מנומרות בעלווה וירק. מנוחתם האחרונה של שמונת אלפים יהודים. אנחנו מדליקים נר. אין נאומים, רק שתיקה. אפילו סשה השוטר האוקראיני, שהיווה נוכחות שקטה ואילמת לכל אורך המסע, מגיש לנו ענפי פרחים שקטף, מנסה להביע תנחומים.
צעירה עם פני מדונה, מערסלת תינוק בכפר הסמוך, רואה אותנו שבים מיער הבוג ומספרת שהאדמה רעדה במשך שנים. הזוועה תמשיך לרבוץ על המקומות כמעין אגדת פולקלור אפלה.

נוסעים הלאה, גומאים קילומטרים.
בטולצ'ין מתגודדות סביבנו ניצולות שואה ששרדו את מחנה פיצ'ורה. לובה קארליק, פסייה שייקוב, אחותה חייקה וראיסה סרגייבנה צ'רנובה הן דמויות מסוג הסבתות שהיו לרבים מבני הדור שלי. מטפחות ראש, לשון עסיסית, עינים נבונות וחיוניות נוקבת. במין דחף נואש ועוצמה פנימית הן מוסרות עדות בוטה, אולי מפני שעומדת מולן ישראלית בג'ינס וטי שירט שנחתה מאותו עתיד אליו כבר לא יגיעו.
גם כשנדמה ששמעת הכל, באים סיפורים ועדויות קורעי לב שלא סופרו. מתוך הזוועות הקשות אני בוררת רק את הרעב:
"את לא תביני. לא ראית אף פעם. אמא שלי, אחותי, אחי, אבא. כולם הלכו. העינויים שלנו, שתדעו על זה, אתם הצעירים."
וגם עכשיו נגזרו על הנשים בטולצ'ין מצוקה כלכלית וחוסר תקווה. תמצית החיים בשלוש מלים "תן חתיכת לחם."

וחייבים להזכיר, כל אחד שרד בזכות מישהו. השכנה שדחפה תפוח אדמה מבעד לגדר, איכר שמסר פרוסה. לידיה שעבדה במחסן ירקות, הצילה ילד בן שש שחצה את הבוג וגידלה אותו עם ילדיה. זכתה באות של חסידת אומות עולם. ונדיז'דה המדריכה בחוג לדרמה בשארגורוד. היתה בת חמש-עשרה כשהסתירה עם הוריה ששה יהודים. באותם שני חדרים צרים היא יושבת עכשיו, נרגשת מהמצלמה, מספרת בפשטות איך חילקו יהודים נרדפים ונוצרים אצילי נפש חיים במסתור. גם גם בערוב ימיה היא קורנת, שפת הגוף שלה שופעת חסד. סליחה על הקלישאה, אבל אולי כך נראים קדושים.
בשבוע שעבר חלמה שרוזה היהודיה דופקת על דלתה ובוכה שרודפים אחריה. נדיז'דה מחבקת אותה בחלום ואומרת "הרי יש לך תמיד מקום אצלי."

למוּרַאפַה, הגיטו בו נספתה סבתא רבא שיינדל, שעל שמה אני נקראת, לא הצלחנו להגיע. אבא ביקש מאחד היהודים לאתר בשבילנו את הקבר.
אולי נחזור.

מפיו של יוסי סובל ממוגילב אני רושמת חשבון נפש מר:
"אילו היו מראים לי את החיים שלי בסרט והייתי יודע מה צפוי לי, הייתי בוחר למות ולא לחיות את החיים האלה. איזה חיים היו לי? החמצתי הכל. הייתי צריך לקום ולהסתלק מיד אחרי המלחמה, לעלות לארץ-ישראל כמו שההורים שלכם עשו. עכשיו אני מסתכל בכם והלב שלי בוכה. מזל שאתם קיימים, בלעדיכם אנחנו גורנישט."

ראינו מה שראינו, וגם בזה אין די. חוזרים הביתה עם אסופה מבעיתה של קולות ומראות שמתועדת בעשרות קלטות. "אני בעל הזיכרון - אני תשוש הזיכרון", רשם פאול צלאן.
בויז'ניץ משגיח איכר אוקראיני על בית-הקברות היהודי בתמורה לזכיון על העשב שצומח בין המצבות. את ערימות החציר כבר סידר לחורף, מזדקרות כנגד המצבות השפופות. אף כי מרביתן התעקמו, אפשר עדיין לזהות אותיות עבריות וסמלים יהודיים מרהיבים. ריח של חלב חמוץ עומד בבית המדרש הישן של חסידות ויז'ניץ, היום מפעל לתוצרת חלב.
ציביליזציה מפוארת שהצמיחה תרבות ותורה, עיירות קטנות שבהן חיו המלומדים ופשוטי עם והציונים התמימים עברה חורבן פיסי, וכעת לנגד עינינו כליונה הרוחני. הסוף הסופי. בעוד שנים ספורות ייעלם גם המעט שנשאר. בתי-הקברות יתכסו בעשב והפרות ילחכו בין המצבות. מי שעדיין רוצה לאתר קבר אבות חייב לצאת לדרך עכשיו, כי "אחר כך" לא קיים.
רבנים, קבצנים, קברנים. מבעד לעיניים הישראליות שלי הם שייכים לעולם שאבד, אבל יש להם עדיין קיום, רופף ככל שיהיה, למשך שנים ספורות בלבד, מרחק ארבע שעות טיסה בכיוון ההפוך למערב.
הרב של צ'רנוביץ סוגר אחריו את דלת בית-הכנסת שבקושי יש בו מניין: "מי אנחנו? מה אנחנו? הולכים לתפילת נעילה".
*
וכשאנחנו מתרחקים, היהודים שנשארים מאחור מצביעים עלינו ומתלחשים.
"למה היהודים מארץ-ישראל אומרים "ביי ביי" ולא שלום?"

 

פורסם במעריב, גליון סוכות 1998

 

 

בשנת 1996 הקרינה הטלויזיה החינוכית את "טרנסניסטריה - הגהינום" סרטם של הבמאי זולטן טרנר והמפיק מרקו סימיונוביץ, שזכה במדלית הכסף בפסטיבל ניו יורק ובציון לשבח בתחרות הסרט התיעודי הטוב לשנת 1996 בישראל. הטלויזיה החינוכית לא הסתפקה בעדויות הניצולים והחוקרים בארץ והחליטה לצאת לשליחות חלוצית ולתעד במקומות עצמם.
שלושה שבועות צילם אותו צוות מקורי (צלם דניאל סניאולין, תאורן שאול לנדאו, מקליט דניאל רוסו, עוזר צלם דני כהן ורכז הפקה סשה וילנסקי) באוקראינה, מולדובה ורומניה. הסרט הראשון מלווה את הסופר אהרון אפלפלד בחזרה לכפר הולדתו. הסרט השני מוקדש לגיטאות ולמחנות טרנסניסטריה ובשלישי שואת יהודי רומניה והפוגרום בעיר יאסי. הסרטים יוקרנו במהלך השנה הקרובה.

© All rights reserved to NAVA SEMEL 2017