מאמרים

נשים ושואה

אמא אשה שורדת

אני באה ממשפחה שותקת. אמי, ניצולת אושוויץ לא דיברה. גם בימי השואה הייתה מכבה את הרדיו ואת הטלוויזיה ומתבצרת בחומותיה.
הסיפור היחיד שדלף מפיה - וגם זאת, בהיותי בת שמונה-עשרה, ערב גיוסי לצה"ל - היה על החודשים האחרונים שלה במחנה ריכוז קטן ונשכח בגרמניה, וכיצד ניצלה בזכותה של אשה אחת.
אפילו לא הייתי הנמענת הישרה של הסיפור. אמא בחרה בדרך עקיפה, והוא דלף ממנה, לכאורה באופן אגבי, בשל נוכחותו בחדר של ידיד נעוריי, חייל צעיר שהיה דור שביעי בארץ. בשביל אמא הוא היה בבחינת "הילד התם" מן ההגדה, ואילו אני - "הילדה שאינה יודעת לשאול" - הקשבתי בלא אומר לצו "והיגדת לבתך" ובדל הסיפור של אמא הגיח כרוח רפאים וחלחל לתוך חיי. אני זוכרת כיצד ננעצה בי אז דמותה של האשה שבספר שאכתוב לימים, אכנה אותה "קלריסה". מפרפרת בין שיכחה וזיכרון, כמעט הזויה. אז הפכה לקצה של חוט בפקעת הסבוכה שממנה הלך והתגלגל קובץ הסיפורים "כובע זכוכית".

ילדותנו עמדה בצל דומיית ההורים. נוכח האתוס הישראלי הנבנה ומתעצם הם דבקו בשתיקתם ואף נגרפו באתוס כפיגום שבעזרתו כוננו גם את עצמם מחדש. במשפחות ניצולים רבות התקיים "חוזה שתיקה" בין הורים לבניהם: "אתם לא שואלים, ואנחנו לא מספרים". חוויות האימה הוסתרו בבורות הנפש ורק קצה הקרחון המשיך לבצבץ, אם בלילות המסוייטים, או מבעד ליום יום הישראלי הקופח. קליפת תפוח אדמה, נביחת כלב, קרע בבגד, כף רגל יחפה, יציאה לטיול שנתי, כל פרט או אירוע אקראי, יכול היה לשלוף איזה זיז מזעזע שאיים על שלוות הבית.
"אושוויץ" - מילה מוכרת. זו הייתה נהמה קבועה בחלל הבית, שם שרובץ לעברי פי פחת ולעתים נחבט בין הקירות, ועם זאת מעולם לא הוסברה לי משמעותו. בגיל הרך חשבתי לתומי שמדובר בשמו של אדם, ולא בציון מקום, ואם שאלתי דבר מה שהוליך בבלי דעת, אל הגדרות המסוכנים של העבר, זכיתי - כמו רבים מבני דורי - למענה השגור: "זה לא בשבילך. אולי כשתהיי גדולה" - משפט שנאמר בדרך כלל ביידיש.

הכתיבה, יש להעיר, הינה נבירה ארכיאולוגית מוזרה בנפש. היא מעלה דווקא את הדברים שאותם הנפש נוטה לדכא ומעמתת את הכותב חזיתית עם כל מה שהוא מנסה להימלט ממנו. יתכן שהפכתי לסופרת דווקא מפני שלא הסתפקתי במציאות כפי שהוצגה בפני. זו המצונזרת, שהזוועה, כמו גם שברירי האור, הוסרו ממנה. הייתי ללוכדת המציאות שמעבר למציאות.
ואף כי המילה "אושוויץ" מעולם לא פורשה, הרי בחושיו המחודדים והצולפים של ילד, ידעתי שהיא מכילה את כל הרוע והאכזריות והאימה האפשריים, והמילה הפכה לגבול שאני נדרשת לו בין אמא וזיכרונותיה.
היינו לדור של חוצצי זיכרונות.

בקיץ של שנת 1980, ואני כבר אם בעצמי, העזתי סוף סוף למתוח את קצה החוט מן הפקעת ולתת קול לשאלה שחלחלה בתהומות: "אמא, מה קרה לך?"
במשך החודשים הבאים ניהלנו אינספור שיחות. הביוגרפיה הגדומה שלה הוחזרה לחיק המשפחה כנכס חוקי, וזו הייתה ראשית ההעברה הבין-דורית. לפתע, כאילו הוסר מסווה מעל עיני, ראיתי את אמא אחרת.
ושוב היא סיפרה על קלריסה. שום דבר זוועתי. רק חסד בתוך הבהמיות.
הפעם רשמתי.
כך נפתח המסע שלי בעקבות כוח ההישרדות של הנשים במשפחה הישראלית.

בהיותי ילידת הארץ, בת הדור החדש שנאמר לו השכם והערב כי פרק העבר תם ונשלם, נדרשתי לפתע, אל הצלקת שאותה נושאים כולנו - נרצה או לא נרצה.
חקר השואה, גביית עדויות, חשיפת האירועים וגילוי המסמכים, הם משימתם של החוקרים, ההיסטוריונים ואנשי מדע, ואילו לסופר יש מנדט שונה. אף כי המקורות ההיסטוריים הם תמיד נקודת המשען הבסיסית לכתיבתי, והם שמזינים אותה בגלם המותך של המציאות, סופר שכמותי חוצה את הגבול אל ממלכת הבדיון, שם רוחשת הליבה הרגשית האינטימית, כמו כור גרעיני לוהט.
ליבה רגשית - זו תכלית הכתיבה בשבילי.
כל ספר בתורו, מוסר תצפית עדכנית על גלגולה הנוכחי של המשפחה הישראלית ועל השיח הסואן בתוכה - תמיד רוחש ומתהפך - ואולם מרכז הכובד היה ויהיה תמיד בשבילי האקלים הרגשי של הגיבורים, נוף נשמתם הסוער והתהפוכות שמתחוללים בהם ובמעגלים אליהם הם משיקים, מעין בבואה לתהפוכותי אני.

התחלתי לכתוב על צל השואה ועל צלקת השואה בגיל עשרים פלוס. בראשית שנות השמונים החל תהליך פירוק הקבעונות בין הדורות. לא הייתי לבדי. סוף סוף העזו ישראלים צברים להתמודד עם עבר הוריהם ולא עמדו יותר משותקים נוכח הבבואה ה"לא ישראלית" והדהודי הגלות שהשתקפו במראה.
הפרידה שלנו הישראלים מן הזהות היהודית היתה טראומטית. לא רצף מתגלגל ולא התפתחות טבעית - מותרות להם לא זכינו. עמים אחרים הפכו למה שהם לאורך שנים מתוך הווייתם הממוקדת בשטח קיומי מוגדר, ואילו המעבר מ'יהודים' ל'ישראלים' היה חד, כואב, אבחתי, וחייב מחיר יקר, שאותו נדרשנו, בעל כורחנו, לשלם. לקח לדור שלי זמן על מנת להתפייס עם הזהות הקודמת של אבותיו. נדרשנו לעבור נפתולי התבגרות כואבת כדי להסיר את הסטיגמה השלילית שהוטלה בהורינו: "צאן מובל לטבח", ובמיוחד באימותינו שהיו "אחיות על החוף" - בהשאלה משירו הנודע של יצחק שדה. מוכות גוף, חבולות נפש, קרבנות להתעללות מינית, שרק בהגיען לחוף המבטחים הישראלי הן זוכות לחיים חדשים מידיו של הגבר: הצבר- הגואל.
ואילו אני בחרתי לכתוב על גאולה מידיה של אשה.
עוד אשוב לקלריסה.

תמורה גדולה התחוללה בשנות השמונים במושגי הגבורה - מהמילה "גבר". התמורה קשורה גם למלחמת לבנון, המלחמה השנויה במחלוקת, שלא עמדה בקנה אחד עם המושג "צבא הגנה לישראל". כעת היינו בוגרים דיינו כדי לעמוד מול דימוי עצמי אחר, לכאורה "חלש" ו"פגיע" יותר, ולשאול את עצמנו בפעם הראשונה, מה היינו עושים אילו היינו במקום שבו עמדו הורינו?
מבחינתי היה זה המעבר משואה פולחנית וטקסית ל"שואה פרטית" - כשם אחד מסיפורי "כובע זכוכית". עד אז היה ניצול השואה לא יותר מדמות עמומה בסרט שחור-לבן, נרדפת ומושפלת בתצלומים איקוניים בספר לימוד, בסיסמה של מסכת נמלצת בבית-הספר, או בנאום רווי פאתוס מפי ראש ממשלה בטקס בהר הרצל. אלא שניצולת השואה היתה במטבח בבית שבו גדלתי, ועם זאת, התכחשתי למה שנשאה בחובה, לאותה ביוגרפיה מיוסרת ומוכת אובדן שהטילה עלי איום כה גדול. אמא הייתה שם, במקום הכי קרוב, ליד המחבת עם הקציצות והפירה, מחותלת בקיום טריוויאלי שאפשר לי וגם לה מחסה בטוח מן הזיכרונות הממאירים. רק בראשית שנות השמונים, כאשר החל "כובע זכוכית" להיכתב, נשאתי את עיני אליה וראיתי אותה במילואה.
היו לה חיים לפְנֵי. נדרשתי להכירה מחדש.

בסתיו 1944 נשלחה אמי מימי ארצי מאושוויץ- בירקנאו בטרנספורט של נשים הונגריות - אחד המשלוחים הנדירים שיצאו משערי אושוויץ ולא מהארובות - למחנה הריכוז "קליינהשנאו" שעל גבול גרמניה פולין. האחראית על הבלוק הייתה קלריסה. שנות האימה עברו עליה כזונת חזית. נשיותה נמחצה, זהותה נמחקה, אך היא נשבעה לנשים שנכלאו בבלוק שלה, שתעשה הכול על מנת להביאן בריאות ושלמות אל סוף המלחמה. את הנדר הכמעט בלתי-אפשרי הזה קיימה קלריסה, תוך מעשה הקרבה אצילי. היא ניהלה מערכת יחסים לסבית עם קצינת האס.אס. הממונה על מחנה הנשים, וכך הצליחה לספק לבנות חסותה תרופות, מזון ולבוש, ואף לזייף את רישומי החולות, כדי למנוע את הוצאתן להורג. ב 8 במאי 1945, כאשר שחררו חיילי הצבא האדום את המחנה, קוים נדרה של קלריסה עד תום וכל נשות הבלוק שלה שרדו.
קלריסה עצמה נעלמה ביום ההוא, מבלי שאמא הספיקה להודות לה.
זה בדל הסיפור היחיד שסיפרה. נשתל בתוכי כזרע שיוליד את הסיפורים על חסד וצלם אנוש, כנגד כל הסיכויים. בבלי דעת, שיגרה אותי בעקבות הנשים כמוליכות זיכרון.

מעל למשפחה הישראלית מרחף תמיד תא הרפאים היהודי, זה שהתרסק בשואה לרסיסים. לא זו בלבד שהניצולים איבדו את אהוביהם ונותרו לבדם בעולם, אלא שתפישת המשפחה, כדפוס מולד וטבעי בנפש האנושית, הוטלה בספק. לכאורה, אפשר היה לחשוב שהניצולים איבדו את היכולת לכונן משפחה תקינה.
ולא כך הוא.
באופן מופלא - אתגר לחוקרי הנפש - המשפחה היא שהפכה לפלטפורמה השיקומית של הניצולים ולתכלית חייהם. מכאן גויסו המשאבים והחל תהליך המרפא. אפשר לקרוא לו בפשטות "נס".
אני בחרתי במושג "תיקון".
למעלה מחצי מיליון ניצולים הגיעו לישראל בין 1945 ו- 1950, בלא שהמתינו להם שום מערכות תמיכה וסעד נפשיים, מהסוג שכה שכיח כיום, וזאת במדינה שברירית בהקמה. את נס השיקום חוללו הניצולים לבדם ובכוחות עצמם. הלוואי והייתי יודעת מאילו כספות רוח מסתוריות שאבו את התעצומות להתמודד, לבנות, להתקיים, אחרי האובדנים הבלתי נתפשים. איש איש לעצמו, יצר מעגל תיקון קטן.

כצעירה צברית, נטלתי חלק במפגני ההומור אודות דמות האם הישראלית - גלגולה של ה'יידישע מאמע' הקלאסית - זו שרודפת אפילו אחרי בנה החייל עד לשערי הבסיס, עם הבננה והסוודר. זה היה מקור בלתי נדלה של בדיחות ופולקלור שנמשך עד היום.
בדיעבד, המרדף עם הבננה והסוודר הוא תופעה שמעוררת דווקא השתאות. איך יתכן שאלה שלפני עשור הוצאו מכלל המין האנושי ותוייגו כ"תת-אדם", היו מסוגלים לגלגל מתוכם שגרה של בננה וסוודר?
היום, כך נדמה לי, מותר לנו סוף סוף להצדיע לניצולים על התיקון שחוללו.
משאבי הנפש שלהם עדיין לא נחקרו עד תום.

קיימת מחזוריות במודעות הישראלית לנושא השואה - משתיקה והתכחשות ועד פתיחות בדרגה זו או אחרת. הגרף הזה עולה ויורד, בה בעת שישראל ממשיכה לחיות בצל של איום ואי-התפייסות עם המרחב והזמן, וככל שהצמא להתנרמל מתקיים בכל מחיר. בעידן הנוכחי של נהנתנות ופוסט-ציונות, כאשר אנו נאחזים באשלייה שאנחנו כשאר עמי העולם, גם השואה נדחקת מעת לעת לתיוג פולחני.
הניסיון שלי, איפוא, הוא להחיות באמצעות הספרות את הזכר הרגשי, שלא ייפקד מקומו בתוך עולם שבו הניצולים הולכים ומתמעטים.
מה יהיה אחריהם? מה יהיה אחרינו? איזה זיכרון יישמר בעולם שבו המספר המקועקע יהיה מצג צילומי בלבד ולא אות בבשר החי?
זו המשימה, שלא לומר שליחות, של מעשה האמנות. להעביר במנהרות הזמן העתידי צופן של זכר רגשי, ויהי מה.

אינני פוחדת יותר לסכן את זהותי, שמא תדבק בה גלותיות. הישראליות שלי איתנה דיה והיא תישא על שכמה גם את השאלות על הורות וצלקות ותורשה ומורשת כאב וזוועה. המסע שלי כסופרת נועד להתפייס עם המרכיבים הלא נוחים והפחות ייצוגיים שבזהותי - הפגיע, המבוהל, המתבצר.
אני בת לדור שההתמודדות עם השואה נבחרה בשבילו. אני לא בחרתי את הנושא. לאובדן ולכאב שעברו הורינו הייתה נוכחות שקופה בתוך הבתים שבהם גדלנו, עד לאותו רגע שבו אי אפשר היה יותר להתחמק. האם הדור הבא יתמודד מתוך בחירה עצמאית משלו? אם ב"כובע זכוכית" מועבר זיכרון השואה מהדור הראשון לדור השני, הרי "בצחוק של עכברוש", שנכתב עשרים שנה אחריו, בוחרת הסבתא להעביר את אימי ילדותה כילדה מוחבאת בבור העכברושים בפולין דווקא לנכדתה.
ב"צחוק של עכברוש"* מסרתי את תפקיד מוליך הזיכרון לגבר, כומר קתולי בפולין שמציל את הגיבורה אחרי ההתעללות האכזרית שעברה במחבוא. את משימת ההורות ושיקום הזיכרון הטלתי על מי שלכאורה, אינו מסוגל למלא אותה. כבול לנדר הפרישות, מי שמעולם לא היה בקשר אינטימי עם שום אדם, לא היה הורה ולעולם לא יהיה.
האתגר הגדול של אבא סטניסלב הוא להיות... אמא.

אני גאה בה. תלמידתי הקטנה נבונה וחדת תפישה. היום סיימנו לקרוא את הברית הישנה. לפני שהיא נרדמת אני מזכיר לה את אימותיה. חוה ושרה, רחל ולאה, מרים ודבורה, יעל ויהודית, רות ואסתר ומיכל ומריה.
הילדה משננת את השמות ושואלת, איך אתה יודע שכולן היו?
אני אומר, אנחנו מגלגלים את הזיכרון, כמו החרוזים שבין אצבעותייך.
היא שואלת, ואם החוט ייקרע?
עכשיו תישני בשקט, בתם של כל האימהות. יום אחד גם את...
אני, שמעולם לא חלמתי לערסל ילד וללוות אותו אל מחוזות החלום השקטים, חווה עכשיו התגלות. ידה לופתת את ידי ואני נשטף נהרה. היא ממלמלת משהו בשנתה. האם זהו חלום טוב, או בלהה? אני מקרב את אוזני, נכון לשסע את הזוועה ולהשיב את הילדה אלי.
אמא, היא אומרת. ועוד פעם, אמא.
אל תמחל לי, אבי. שכן אם בחלומה אני האם, הריני היצור המאושר ביותר עלי אדמתך.

בסוף הספר, קורע אבא סטניסלב את בגדיו ומתאבל על בתו שאהב ואשר החזיר אותה בעל כורחה, לבני עמה. נתתי לאיש הנוצרי את מנהג ה"שבעה" היהודי. מחרדתו לאבדן הזיכרון של הילדה, הוא מתעד את הקורות אותה ביומן ומחביא אותו בבור העכברושים, כדי שביום מן הימים יתגלגל הלאה אל הזוכרים העתידיים, מפני שרק בזיכרון יש את מידת התיקון.
משמעויותיו של המושג הזה חורגות בהרבה מעבר לאיחוי קרעים. "תיקון עולם" למשל. ניצולי השואה שיצאו מהתוהו ובוהו, הצליחו בדי עמל לתקן את עצמם, אך בד בבד, היו שותפים לניסיון חובק יותר להשיב את הסדר הקיומי על כנו. הם למדו והתאמצו ללמד גם אותנו - גם אם לא תמיד בהצלחה - לתת אמון מחודש בעולם.
קלריסה שהצילה את אמא שלי במחנה הכמעט נשכח קליינשנאו, העניקה לה את המפתח להישרדות עתידית. "כמו היער הבוער אחרי דליקה, גלי הלבנה ימשכו ויביאו אל הרחם אהובים וילד."*
רק בשיחותינו בראשית שנות השמונים, כאשר שיחזרה אמא במטבח את החודשים האחרונים שלה במחנה הריכוז, התחוור לה במה ציידה אותה מצילתה האצילית, שנעלמה ביום השחרור ולא נודעו עקבותיה.
כוח הישרדות נשי.
אמא צייתה לצו. היא הקימה משפחה חדשה וילדה ילדים, וממנה יצאו ובאו נכדים ונינים. קלריסה עצמה הטילה ספק ביכולתה לציית לצו ההישרדות. בקליינשנאו נדמה היה לה שחייה חרבו ואין לה שום תקומה ותקנה. במהומת השחרור לא הספיקה אמא להיפרד ממצילתה ועל כך הצרה כל ימיה. היא תהתה מה עלה בגורלה של קלריסה ואף קיוותה כי זו תזהה את עצמה בספר שלי ותשגר אות מחייה החדשים.
אולי גם אל רחמה באו אהוב וילד.
כוח הישרדות נשי. וכל זה עדיין בעולם שערכים פמיניסטיים היו בבחינת ארץ לא נודעת.
והרי אם נאיר בנר את לב מעגל התיקון הישראלי נמצא בו אשה.

הגברים היו עסוקים במשימה הציונית הגדולה והופקדו על מלאכת הזיכרון הקולקטיבי והאידאי. הם נעדרו מן הבית, מסתערים על בניין הארץ ויעדי התקומה שהכתיבה הישראליות החדשה. הנשים נותרו בבית. קריירה והגשמה עצמית היו מושגים זרים בעת ההיא. לפיכך, נטלו הנשים את התפקיד החשאי יותר במלאכת הזיכרון. בהיותן צמודות לילדיהם, הפכו למעשה למובילות זיכרון ולדוחפות הראשיות אל הדור הבא.
בניגוד לילדים המגחכים, האימהות אף פעם לא הרגישו נלעגות. פיעמה בהן תחושת ניצחון, מפני שאצלן המרדף אחרי רווחת הילדים היה לתכלית הקיום. רגע גבישי ומזוקק של משמעות "למה אני שרדתי והאחרים לא".

בהכילה את השורש "זכר", המילה "זיכרון" בעברית בעייתית לי כאשה. האם רק הזכר זוכר? האם הזיכרון הוא זכרי? מדוע הזיכרון הוא לשון זכר ואילו השכחה היא לשון נקבה?
אולי המנדט על הזיכרון הרשמי והפולחני אכן שייך לגבר. ואילו האשה היא נשאית הזיכרון החתרני, החמקמק והאגבי, שעוצמתו מועברת על בסיס יומיומי, ולא רק ביום יחיד, ממוסמר בלוח המועדים.
הזיכרון הנשי הביתי, פועל באופן אנקדוטי ואסוציאטיבי, ומקשר בין אירוע בעת התרחשותו ובין שבר מן העבר. הבזק תמונה, פיסת סיפור, מכילים ומוסרים את המרובה, דווקא ברגע מפתיע ובלתי צפוי. הזיכרון הטריוויאלי בגבולות המטבח והמרפסת. כך ליקטו הילדים בדל משיר ערש, מתכון מבית סבתא, ניחוחות העיירה היהודית, שורה מתפילה, שמותינו העבריים שבהם מוכמנים שמות הנספים ביידיש.
"אמא, מנין הארנק השחור, רקום בגובלן הפנינים, שהיה כל השנים במגרת הצעצועים?"
תוך כדי מלאכת הכתיבה, השתרבב הארנק היפהפה מאיזו מגרת תודעה עמוקה והושחל בתוך אחד מסיפורי הספר. מעשה הכלבה בין זיכרון ובדיון.
כך העבירה האם הניצולה לילדיה במרוצת השנים, מצבור של קרעי זיכרונות וטוותה בשבילם חוט אחרי חוט.
מבלי דעת, היינו לאורגים.

אמנות הסיפור במשמעותה העתיקה, היא אמנות הריפוי, כשהסיפור הוא דלי מתנדנד העולה ממעמקים. את סיפורה הפרטי של אמי שכולו אובדן וצלקת אשר תישא לכל ימי חייה, ניסיתי להעביר באמצעות מלאכת הסיפור שלי, בהיותי מודעת לסגולות הריפוי, אם כי ברי לי גם שאין תיקון מושלם.
את הדיאלוג הזה אני ממשיכה לאורך השנים, עם אמי, עם ניצולים אחרים, ובעיקר עם עצמי, מתוך מודעות לפעימות הזמן האוזל. זו ההזדמנות האחרונה שלנו לשמוע על השואה הפרטית כעדות ממקור ראשון. לתת שֵם.
הכתיבה בשבילי, היא מסע על ציר הזמן. אין זה מעשה של נוסטלגיה או התרפקות, אלא ניסיון לערוך בירור עמוק - ולו גם מכאיב - של המרכיבים הקדומים בזהותנו הפועלים עד היום וממשיכים לעצב אותנו בעל כורחנו. קודם נדרשנו לאתר אותם, אחר כך להודות בהם, ולבסוף ללמד את עצמנו לא לברוח מן העוצמה המבעיתה שהם משדרים.
כתיבה על צלקת השואה היא חתרנות כנגד אותה יציקה של ישראלי חדש, חף מכל עבר. היא תובעת היענות לאותו רעש אדמה סמוי שהתקיים כל העת מתחת לפני השטח ואשר במשך שנותינו הראשונות כאומה ריבונית הדפנו אותו הצידה.
בשנות האלפיים הפכה הכתיבה על השואה לנדבך בלתי מעורער בעולם הספרות הישראלי. מדי שנה אני עוקבת בסקרנות אחרי זרם גואה של יצירות חדשות - מכל תחומי האמנות - שבהן מתוודע היוצר לעובדה המכרעת כי הוא בן הדור השני.
עדיין לרבים הרכיב הזה בנפשם ובביוגרפיה שלהם הוא בבחינת גילוי.
ואילו בני הדור השלישי נדרשים לשיח בנושא השואה באיזו טבעיות, חפים מצלקות ישירות, סקרנים ותאבי דעת. והם באים אל סביהם וסבתותיהם חמושים בחום ובחמלה, כפיצוי על הניכור והאימה אשר שיתקו אותנו - בני הדור השני. הם הם משלימי מעגל התיקון בתא המשפחתי.
ב"צחוק של עכברוש" הנכדה היא הנמענת של הזיכרון והיא אשר מקבלת אותו מסבתה, ואף תוביל אותו עד שנת 2099, כאשר לא יהיו בעולם שורדי שואה ולא צאצאיהם הישירים. בשרשרת הזוכרים - חוליות חוליות של נשים.

אמא הייתה ועודנה דמות המפתח שאוחזת ביתֵד המשפחה. למרות היותנו חברה חילונית, מתכנס התא המשפחתי הישראלי בשני מועדים יהודיים: ראש השנה וליל הסדר.
ליל הסדר- אולי המועד שבו מותקן העולם מחדש - נתון לאחריותן של הנשים.
זה למעלה מעשור מאז שאמא שלי מסרה לי את המפתחות. למרות שבמסגרת הפולקלור המקומי אני אמורה להתלונן על "התיק" שנפל עלי, לקטר "איזו מסכנה אני" ולנהל תחרות פומבית על כמות האורחים, אני מודה ומתוודה שליל הסדר חביב עלי במיוחד.
בניגוד לילדותי העצובה. אז עלה מניין המתים סביב השולחן על החיים, ואחי הבכור שלמה לימד אותי לאטום אוזניים ולב מרוב חרדה.
זה לא מכבר גיליתי שכאשר אני עורכת את שולחן הסדר, אני צופה בו לא מבעד לעיני שלי, אלא מבעד לעיניה של אמא. מדי שנה אני מונה את הצלחות ומתרוננת כשעלי להוסיף עוד אחת. מניין החיים עולה על המתים, אני לוחשת לעצמי ולצלחות. שוב אינני "הילדה שלא יודעת לשאול". שאלתי קושיות וגם קיבלתי חלקי תשובות, אם כי לעולם לא אבין.
איש לא יבין.
ואילו השולחן מחזיר לי תשובה אחת ודאית. הורי מימי ויצחק ארצי ז"ל זכו לראות דור רביעי של כולנו מסובין.
התיקון שלהם הושלם.
הזכר הרגשי יעבור הלאה לנינים.

ילדותי תישאר לעד בלתי מפוענחת. אולי לא קיים כלל מושג של "ילדות מפוענחת".
אני רוצה לקוות שהכתיבה היא תיקון ולא רק בשבילי, אלא גם לקוראים. בשורות האחרונות של "גן צלינה" - סיפור חדש שנתבקשתי להוסיף בשלהי שנות התשעים למהדורה העדכנית של "כובע זכוכית", נכתב:
אלה ילדַי האחרונים. אני כבר אקבר לצידה. הורים וילדים בטור גיאומטרי עולה. פעם יבואו ילדֵי ילדיהם ויצביעו: זו סבתא, זו אמא, הנה הסדר הנכון. ... אני אומרת: ניקבר יחד, אמא. אין תיקון אחר.

ובסתר, אני מקווה שגם קלריסה, אותה אשה אצילה שאמי ראתה בה מלאך עלי אדמות - "אמא סטניסלב" קדומה - הצליחה אי שם, לתקן במשהו גם את חייה שלה.


הרצאה לרגל פתיחת הכינוס "נשים ושואה" מכללת בית ברל, 2003.

© All rights reserved to NAVA SEMEL 2017