מאמרים

רוח הרפאים הכותבת

"סופר הוא יצור סכיזופרני ברשיון" - למרות שזו נשמעת בדיחה, יש בה מידה לא מבוטלת של רצינות, במיוחד כשמדובר בקהל של פסיכולוגים.
האני הסיפורי מתחיל בהחלטה מודעת ולא מודעת כאחד לאבד את האני האמיתי ולהפקיע אותי מרשות עצמי. במפגש הזה אנסה להיות עכבר המעבדה שלכם להדגמה טיפולית בשידור חי, כאשר אני משמשת הן כמטפל והן כמטופל, המקיימים ביניהם יחסי גומלין ואפילו מאזן אימה... אילו לא הייתי סופרת, קרוב לוודאי שהיו מאשפזים אותי בגין אישיות פיצולית, ואולם מזלי שהכתיבה משמשת מסגרת למה שעשוי להיראות כהפרעה נפשית, ויוצקת לה משמעות.

הכתיבה, רבותי, מתחילה בכמה עקרונות יסוד:
הראשון הוא התכת הגבולות - במכוון אני משתמשת במושג "התכה" ולא "שבירה". אני מעבירה את עצמי לתוך הכור, משליכה פנימה את חומרי הגלם הרגשיים ומבעירה את האש לטמפרטורות גבוהות, כך שיתדלקו את היצירה. לתובנה הזו הגעתי מאוחר. רק בדיעבד התחוור לי שתהליך ההתכה הוא מחויב המציאות, וזאת על מנת ליצור טקסט שיחדור מבעד למעטפות ההגנה ויערער אותי מלכתחילה.
מבחינתי, כתיבה ספרותית חייבת להתחיל ממצב של ערעור וספק. הפריכות האישית והחללים שנבקעים הם שמזמנים את רוח הרפאים של הטקסט להיכנס ולנשוב פנימה.

העיקרון השני שאני נדרשת אליו בוודאי מוכר לכם מן הדיסציפלינה הפסיכולוגית שלכם - הרחקת העדות. אין טקסט ספרותי מבלי היכולת להיפרד מחווית האני האמיתי או מאירועים שהתרחשו במציאות, כאשר אני נדרשת לתצפת אותם מזווית שונה, לעתים קרובות הפוכה או נוגדת לחלוטין את החווייה האמיתית.
אגב, אני אוהבת לכתוב דמויות של גברים. זה מאפשר הרחקת עדות אוטומטית, שהרי בהיותי אשה, אם עלי להיכנס לעורו של אחר, המין השני מהפך מראש את סדר הדברים.

לראשונה גיליתי את הרחקת העדות בספרי הישן "כובע זכוכית", שהיה ספר הפרוזה הישראלי הראשון בשנות השמונים שעסק בבני ניצולי השואה. אלישע גיבור הסיפור "אשה מפאיום" - גבר כאמור - סובל מבעיות תקשורת חמורות, בעיקר עם אמו ששרדה ועם אשתו שמתכחשת לצרכיו הרגשיים ולאובססיה שלו. אלישע הוא אספן אמנות וחובב כפייתי של דיוקנאות מפאיום - אותם ציורי ארונות מתים מן המאה הרביעית לספירה במצרים, על קו התפר שבין האמונה הפגנית, הנצרות הקדומה וקץ מצרים הפרעונית. מדובר ביצירות אמנות נדירות שערכן רב והגיבור שלי עומד לנסוע לאלכסנדריה כדי לרכוש ציור כזה במכירה פומבית. הוא מוכן לשלם כל מחיר, אפילו לשעבד את כל רכושו ובלבד שישיג את הדיוקן שעליו הוא חולם זה שנים.
בדרכו לשדה התעופה, בתחנת הדלק, מזהה אלישע בטור המכוניות המקביל אשה צעירה עם תינוק במושב האחורי. עם אותה אשה היה לו בעבר סיפור אהבה סוער. היא הייתה אז צעירה כבת עשרים, שהשתחררה מצה"ל, ואילו הוא גבר נשוי שביקש ממנה להתלוות אליו למסע עסקים לאלסינור שבדנמרק - עירו של הנסיך המלט. באלסינור רוחשת המיתוס, על חוף ים אפלולי, בילו השניים ליל אהבים. אהובתו הצעירה הייתה למעשה, האדם הראשון שנפשו של אלישע נפתחה אליה, ואולם בבוקר נתקף בעתה. לתת לאיש אחר להציץ לנבכי נפשו ולעמוד מול אהובתו חשוף ונטול הגנות? אלישע "הרג" את סיפור האהבה ושלח את הצעירה הביתה, פוגע בה אנושות.

רק בסוף הטקסט, נפל לי האסימון. אמרתי לעצמי: "היי, אני מכירה את הסיפור הזה היטב. אני הגיבורה שלו". במציאות, הייתי אותה צעירה שנעזבה באלסינור ובמשך שנים ניסיתי להתמודד עם העלבון והפגיעה של אותו גבר שטרק בפני את המקום הכמוס בנפשו. רק באמצעות הכתיבה - להזכירכם, הדברים נכתבו מהעמדה שלו ובתהליך בלתי-מודע בעליל - הבנתי סוף סוף את קשת הדקויות של מה שהתחולל בינינו והתפייסתי עם הכווייה שנצרבה בי שנים קודם.

אני מניחה שאתם עושים שימוש מגוון ורב בטכניקת הרחקת העדות מול המטופלים שלכם. למשל, היפוך תפקידים בסיטואציות הדרמטיות שהמטופל מביא לפתחכם. אין לי ספק שאתם מבקשים ממנו לגלם את התפקיד ההפוך ולגלות את עוצמת חווייתו מעינים אחרות. ואולם בכתיבה, הרחקת העדות היא חיונית, שכן שהעולם הבדיוני מכיל ישויות שאינן בהכרח תעתיק ביוגרפי והן פועלות על פי מערכת חוקים עצמאית, שנשענת רק באופן רופף על זו שלי, ולעולם אינה בבואה מדוייקת.

בכתיבה נוצרת אוסמוזה בין הזירה הבדיונית ובין חלקי העולם האמיתי שצפים בה כשברי קרחונים, אבל הספר איננו עדות "אחד לאחד" והוא איננו חופף את חיי. לעתים קרובות אין כלל קשר ביני ובין האירועים המתחוללים בספר, למשל כאשר הוא מתרחש בתקופות היסטוריות שבהן לא חייתי, או בעולמות שבהם לא יכולתי להיות, ועם זאת, בשל אותו פעפוע רגשי והתכת חומרי הליבה, נוצרת אותה זירה שבשבילי היא אמיתית לא פחות מזו האמיתית.

העיקרון השלישי הוא הזרה. לכאורה מדובר באוקסימורון, שכן יצירה פירושה קירבה טוטאלית, אבל אני במפגיע משתמשת במושג הזה, שכן הוא מאפשר למודע שלי לא לצקת פנימה ישירות את המאורות האפלות שבהן הייתי. ספרות יפה היא תמיד פריצת הקבעונות ושימוש במקומות האמיתיים למען זירה שונה של תגליות. זו הדרך לגלות משהו חדש על אודות עצמי, אף כי חייבים להזכיר שהדברים אינם נעשים מתוך תכלית ויעד טיפוליים.
הפורקן התרפויטי, אם הוא קיים, הוא בונוס שאני זוכה בו, שעת גילוי עצמי מבורכת, אבל זו איננה לעולם מטרת הכתיבה, שהרי כדי לזכות באותה הארה אני מחוייבת להפוך את עצמי לזרה.
לעתים אני בוחנת מתי הדברים נכתבים בלשון "אני" ומתי בגוף שלישי. האמצעים הללו נדרשים כדי להימנע מהדבר שמאיים עלי כסופרת ועלול לחבל בערכי הטקסט הספרותי - רגשנות יתר. אכן עלי להגיע למסילת הרגש באמצעות אותה קרן לייזר מחודדת שתפלח גם את נפשו של הקורא, ואולם הזהירות שאני נוקטת באה כדי לאחוז היטב במוסרות ולהימנע מגאות רגשית שעלולה להטביע אותי ואת הקורא כאחד.

הסכנה השנייה שאורבת לפתחי היא רחמים עצמיים, עניין גרוע מאד לטקסט ספרותי, רע לאדם, רע למטופל, ורע גם למטפל. התבוססות ברחמים עצמיים אינה מביאה להארה, אלא להיפך, מבצרת את הקבעונות. האמצעי שלי להימנע הן מרגשנות יתר והן מרחמים עצמיים היא שימוש בחוש הומור. זהו הכלי המשובח, בן ברית אמנותי מן המעלה הראשונה שמספק לי תמיד מימד אירוני. מתוך המימד הזה אני יכולה להתבונן לא רק על הדמויות שלי, אלא כמובן על עצמי - אותה רוח הרפאים הנושפת בעורפן.

במשך למעלה מעשרים שנות כתיבה, אני חווה את המעבר ההדרגתי מכתיבה ביוגרפית שמבוססת על אירועי חיי, לעבר כתיבה שבה הביוגרפיה היא רק נקודת משען שממנפת את העולם הבדיוני, ומשתמשת רק ביתדות הרגשיות. אין ספק שאדם כותב מתוך הביוגרפיה של עצמו. ניתן לדמותה למכרה, כאשר אני הכורה הקטן שיורד לעומקים עם פנס קטן המחובר למצחו ומתחיל לכרות את החומרים באפלה גמורה, מרביתם גורמים לחנק. אין חמצן במעבה הדחוס הזה, ואני מנסה לדמיין את אותה ציפור כנרית שנמצאת בכלוב הכורים לצידי ואמורה לאותת לי מתי אין די חמצן. בעת הכרייה, אין לי שום מושג האם אני כורה פחם, או שמא יימצא בתוכו גם יהלום. מדובר במלאכה סיזיפית. עלי לכרות ערימות של חומרים, למען הזיכוי הקלוש שאזכה בגרגר מן האוצר המיוחל.

את ציר המעבר הזה מכתיבה ביוגרפית לספרות שבה מסומן רק תוואי ביוגרפי רגשי, אפשר לסמן מהספר "כובע זכוכית" אל הספר "צחוק של עכברוש" שנכתבו במרחק עשרים שנה זה מזה.
הסיפור "כובע זכוכית" מבוסס על אירועים אמיתיים בחייה של אמי. מאושוויץ הועברה בסתיו 1944 למחנה ריכוז קטן במזרח גרמניה בשם קליינשנאו. הקאפו שלה - הנושאת בסיפור את השם קלריסה - עברה התעללות קשה כזונת חזית. הנאצים נהגו להציב קאפו שמצבו הנפשי היה כה מעורער, כדי שיתעמר עוד יותר באסירים, ואולם קלריסה לא תאמה את הדפוס הפסיכופטי. אמי הגדירה אותה כ"מלאך שלנו". הקאפו נדרה שתעשה הכול כדי שבנות חסותה יגיעו ליום האחרון של המלחמה בחיים. כדי לקיים את נדרה שילמה מחיר יקר והחלה לשכב עם מפקדת המחנה קצינת האס.אס הלסבית. כך הצליחה לזייף מסמכים, סיפקה תרופות, והגנה בחירוף נפש על האסירות בבלוק שלה.
ביום שבו תמה המלחמה, קוים הנדר וכל הנשים שרדו. כשעמדו בתור בפני הצבא האדום המשחרר, כדי לקבל בחזרה את שמותיהן, נעלמה קלריסה כלא הייתה. "אולי הייתה יצור מעולם אחר שמילא את שליחותו וחזר לעולם שממנו בא", אמרה אמי שאינה חשודה דווקא במיסטיות יתר.
היא מעולם לא הספיקה להודות לקלריסה על מעשה הגבורה שלה.

את סיפור החמלה והחסד הזה - היחיד שאמי השותקת סיפרה על השואה הפרטית שלה - כתבתי בגוף ראשון. בבלי דעת, נטלתי על עצמי את זהותה. העניין המדהים הוא שבזמן אמת לא הרגשתי כלל את הסימביוזה הזו, וכיצד תוך כדי הכתיבה אני הופכת את עצמי לאמא. בשמה סיפרתי עדות המכילה את כל הפרטים האמיתיים, כמו שם המחנה, השנים והמאורעות. לא זו בלבד שהזדהות זו הייתה הכרחית על מנת להכניס אותי באופן הגורף והמיידי לעולמם הפנימי של שורדי השואה, אלא קיוויתי גם שהסיפור עצמו יגשים את משאלתה של אמא ויתקן את חֶסֶר ההודייה. רציתי שיתהלך בעולם כצליין ואולי יום אחד יגיע לקלריסה באשר היא. אם היא תקרא את הסיפור ותזהה את עצמה, היא תדע ששליחותה האצילית התגשמה ושהקרבתה לא הייתה לשווא. ותוך כדי שארגתי את עצמי בתוך דמותה של אמא, נכתבה אפילו פסקה העוסקת בעתיד שאכן התממשה אחרי עשרים שנה.

הצד הרגשי של הכתיבה נעשה בבלי דעת, אך בד בבד יש למלאכת הסיפור גם פן רציונלי. אנסה לבאר כמה מהתהליכים המודעים לקראת המעבר לאותו יקום מקביל סיפורי.
לפני שאני בונה עולם נדרשת לו תשתית, שכן הקורא חייב לחוש בעת הקריאה שהוא חווה אמת. אני מבקשת לציין כי הכתיבה נועדה בראש ובראשונה לעצמי והקוראים אינם נמצאים בתודעה שלי, זולת הנמען היחיד שהוא אני.
שלב התחקיר הוא איפוא השלד והפיגום שנועד לשאת את משקל הסיפור.
בתחילה, העולם הבדוי הוא אמורפי, ערפילי, גושי וחסר צורה ואני מתקשה לזהות היכן אני שוהה. כמו להיות זרה בארץ חדשה, בלי מפה ובלי סימני דרך. התחושה דומה לעיוורון כשאני נדרשת לגשש אחרי נתיב כלשהו. לא אחת אני עוצמת פיסית את העיניים ומנסה להוביל עצמי לתוך העולם הבדוי כמורת דרך, על מנת לחוות את רקמת החיים הקטנה הרוחשת. מה אוכלים שם, מה לובשים, כיצד מתנהגים, באיזו לשון דוברים, אילו צלילים נשמעים שם.
כדי לבנות את "אישראל" - מדינת היהודים החלופית ברומן משנת 2006, נדרש אתגר לא פשוט, שכן חלקו מתרחש ביקום חלופי, במדינה לא קיימת וחלקו האחר באותו אי אינדיאני בשנת 1825, למעלה ממאה שנה לפני שנולדתי.
לא זו בלבד שאינני יכולה לקושש עדות מעצמי, גם לא קיימים בעולם אנשים שחיו בתקופה ההיא, ויתר על כן, מדובר בגיבורים אינדיאנים, כמו הגיבורה שלי "יונה קטנה". אבל בכתיבת הפרק הזה היו לי לפחות מקורות להישען עליהם. קראתי טקסטים אינדיאנים, למדתי את האמונה האינדיאנית וירדתי לפרטי פרטים כדי לקבל את תמונת החיים של בת לשבט נכחד שעובדת כשפחה בביתם של לבנים וחולמת על מולדתה האבודה. הפרטים הטריוויאלים ביותר הם בשבילי צידה חיונית. מחצאית העור עם הגדילים שלובשת הגיבורה שלי, ועד חגורת הוואמפום מצדפים שלמותניה ושתילי התירס שהיא מגדלת. רק בעת שהפרטים האלה חיים ורוטטים, אני מסוגלת למלא את המכלול הרגשי.

ואילו הפרק השלישי של "אישראל" היווה אתגר של ממש, משום שהעולם בו אינו קיים ולעולם לא יהיה קיים. בהיעדר מקור היסטורי ותיעודי לקושש ממנו, נבראה התשתית התחקירית באמצעות הדמיון הפרוע. "אישראל" שלי היא פנטזיה שניתן לאתר בה אמנם גרעינים ישראליים בתחפושת שונה, עד כדי מופרכות.
בשבילי כיום, זו ההרפתקה הספרותית המלהיבה ביותר - בניית עולמות לא קיימים, ובד בבד - לשמור תמיד על העיקרון של חיי אנוש הזהים בכל זמן ותקופה. הנפשות הפועלות בעולם הבדוי ינהגו על פי הסדר האנושי, שכן בני אדם באשר הם, תמיד טובים, רעים, אוהבים, אחוזי תשוקה, כואבים, נובלים, סובלים, ואין זה משנה על איזו תחנה במסדרון הזמן אציב אותם. הפעולה הרגשית שלהם תמיד תהיה דומה, אבל מאתגר אותי לחשוף אותה על רקע של תרבות אחרת וקונטקסט רחוק ממני שנות אור. דוווקא ההרחקה מביאה לידי קירבה עמוקה.

אני חוזרת לאותו מאיץ חלקיקים בכור ההיתוך. המצבים האנושיים שאספתי בחוץ מתנגשים עם תזקיקים רגשיים בתוכי ומתודלקים בטמפרטורה הגבוהה כדי להגיע להקצנה. במודע אני מעצימה את החוליים הפרטיים שלי; החרדה מחושך, הפרעת אכילה, הגנת יתר על ההורים השותקים, אימת המוות והיפוך התפקידים בין הורה וילד בבתים של שורדי שואה.
בעת כתיבת הספר "צחוק של עכברוש" תקפה אותי שוב הפרעת האכילה שממנה סבלתי בילדותי. כל אימת שהגיבורה שלי בבור רעבה, גם אני חדלתי לאכול. הרציונל ידע שהפרעת האכילה משוחזרת, אבל הגוף סירב. ההזדהות הייתה טוטאלית. נעם בן זוגי, נזעק ודרש שאלך לטיפול. כאשר נועצתי בידידה פסיכולוגית היא פרשה בפני את הדילמה: איש המקצוע האחראי יעשה הכול כדי להפסיק את הכתיבה, ואילו ידידתי האמינה שאני זקוקה להפרעה כדלק לכתיבה, וברגע שבו אסיים את הספר תשקע שוב בתרדמת. ואכן היא צדקה, שכן ברגע שבו עלתה הגיבורה שלי ילדת הבור ונאספה בידי אבא סטניסלב הכומר, הונח לי.
השכר החשוב ביותר לעמל הסיזיפי, שלא לומר מתסכל - חודשים של עיוורון ושהות בטריטוריה בלתי מוכרת ומפחידה - הוא התקווה הקלושה שבקצה הדרך מחכה לי גילוי.

אבני הנגף הן תמיד התחושה שהטקסט לא נכתב באופן כפי שאני רוצה, שיש פער בין המתחולל בראשי ובין מה שנוצק על הנייר. לשונם של הדוברים לא תמיד מובנת לי, ולא אחת אני מתריסה ובועטת בטקסט בניסיון להשתחרר ממנו.
אני זוכרת את ראשיתה של "יונה קטנה" שדיברה בקול שונה משלי, במין עברית ארכאית, מוזרה. ואף כי כבר הרגשתי את אותה רוח רפאים הנכתבת, עדיין מרדתי נגדה, עד שקיבלתי את הדין והבנתי שבאמצעות קולה הייחודי "יונה קטנה" מכתיבה לי את אישיותה ואת חייה. רק אז התמסרתי לה באמת.
תמורה גדולה שמגיעה מהכתיבה היא השיעור שהדמויות מלמדות אותי. הן תמיד מגלות לי משהו חדש על עצמי ומסמנות לי דרך אנושית ראויה.
אני מצדיעה לתבונתה ועוז רוחה של הסבתא בספר "צחוק של עכברוש" שמתלבטת האם לספר לנכדתה את קורותיה כילדה מוחבאת בבור עכברושים, מתוך חרדה לשלומה של הנכדה ומחשש שמא תחריב את עולמה התמים ותקעקע את אמונתה בסדר העולם.
הסבתא נבונה ממני, אמיצה ממני, בעלת תושיה רבה משלי. תוך כדי כתיבה השתאיתי על האופן המתוחכם בו בחרה לספר לנכדתה את האמת, ובד בבד להכמין את הפרטים האפלים והאכזריים. בהיותי שותפה לסבתא בחיבתי לחידות, הייתי המומה מרוח הרפאים שהשכילה להצפין את קורותיה האומללים בתוך אגדת "ילדה ועכברוש". אני זוכרת את עצמי מדברת בקול עם הדמות ואומרת לה: "איך חשבת על הפיתרון המבריק הזה?"

גם אבא סטניסלב, הכומר הקתולי שמציל בספר את ילדת הבור האומללה מידי מעניה, הוא מושא להערצה. שהרי העמדתי אותו בפני אתגר בלתי אפשרי והטלתי עליו להיות מטפל אולטימטיבי, כאשר הוא חסר הכשרה וכלים למשימה. בידיו של איש שמעולם לא נגע בשום אדם אחר - שכן חל עליו נדר הפרישות - מי שלא ניהל מעודו מערכת יחסים אינטימית, שלא היה הורה ולא יהיה הורה, מסרתי חורבת אדם, ילדה קטטונית, קרבן אונס, במצב של תת- תזונה, פגועה וחבולה, זכרונה כתוש והטראומה מוטבעת בה.
והוא הגיבור שאותו הועדתי להיות המרפא, האב החלופי והמורה הרוחני של הילדה המיוסרת הזו. האם אני יכולה לומר בוודאות שאילו הייתי בנעליו של האיש האציל הזה, הייתי ממלאה את השליחות? האם הייתי מסכנת את חיי כמוהו? אבא סטניסלב לימד אותי שיעור בחמלה ובהקרבה והספר הוא גם מחווה לאותם מצילים אלמונים שפעלו במסתור בסיכון חיים בעולם מרושע וחסר חמלה ולא זכו לתואר הרשמי "חסידי אומות העולם".
מעשה ההצלה מחזיר אותי לאמי שכה רצתה להודות למצילתה קלריסה ובסיפורה האמיתי התוותה לי את ראשית הדרך. לחפש צלם אנוש גם בנסיבות המחרידות ביותר. אולי הספרות היא אפשרות לתיקון. בשבילי הטקסט הוא תמיד המתריע בשער, כמו גם המבשר. בטקסט אני מוצאת את המגדלור שמאותת על לקחים וחשבונות שעלי ליטול על עצמי גם מחוץ לזירת הכתיבה.

הרגע הקשה ביותר לסופר שממחיש את היותו סכיזופרני ברשיון הוא כשעליו להרוג גיבור, כשנגזר דינה של דמות לעזוב את עולם החיים הבדיוני. ההכרה שלי תופסת שמדובר בדמות בלתי-קיימת, ואף על פי כן, האבל שאני חווה הוא אמיתי לגמרי ומהול גם ברגש אשם. ראשית, קשה לי להיפרד מדמות שנקשרתי אליה במשך מספר שנים, ואילו האשם נובע משיכרון האלוהות הכוזב הנלווה לכתיבה, קרי השליטה בגורלם של אחרים. מי נתן לי את הכוח להיות "אל קטן" שבכוחו להחיות ולהמית?
האנשים במעגל הקרוב שלי מודעים אף הם למצב השברירי שלי עם מות הדמות. במהלך השביתה הגדולה של בתי הספר אשתקד, התנדבתי לשמש מורה מחליפה לספרות לתאומים שלי שלמדו בשמינית. באחד הימים שמעתי את בתי משיבה לחבריה ששאלו מתי מתקיים השיעור החלופי בספרות. "השבוע זה יידחה", היא אמרה, "אמא שלי מבואסת מדי. בדיוק עכשיו היא הורגת את הגיבור שלה".
צחקתי. שמחתי בטבעיות שבה נאמרו הדברים. היא העידה הן על ההבנה למצוקה שלי, וכמובן על חוש הומור שאיפשר לי מיד לשוב אל ההזרה המבורכת לראות את עצמי מגוחכת מעיניה של בתי.

הפרידה מאבא סטניסלב הייתה קורעת לב במציאות כמו גם בספר. עם תום המלחמה הוא מוסר את ילדת הבור ששיקם בחזרה לבני עמה היהודים, חרף התנגדותה ומחאותיה. לאיש האציל הזה, כומר נוצרי, נתתי בספר לשבת "שבעה" מבלי שהוא כמובן מודע לעובדה שהוא מקיים טקס היהודי. הוא יורד לבור העכברושים, קורע את בגדיו, מכסה ראשו בעפר ובא חשבון אחרון עם אלוהיו.
"שנינו אבלים עכשיו, הורים שכולים. אתה אבי ואני לא בנך. אני הסְטַש שלה והיא בתי. זה שמך. בת הייתה לי ואיבדתי אותה.
ואולי ביום מן הימים יקרה נס, ותמצאי כוח לזכור אותי. רגע רוטט של זיכרון חד. זו משאלתי היחידה. אני אעלה מהתוהו ובוהו שבתוכך, אשמוט את זנבי ואצחק אלייך. לפני הסוף - מחלי לי בתי, ברכי אותי, כי חטאתי."

באותם שבועות שבהם נכתב אבלו של הכומר, לא ידעתי את נפשי. ועם זאת, לצד הבכי והצער ששטפו אותי מהטקסט, הייתי אסירת תודה לבני ביתי שעטפו אותי בחום, מתוך הבנה שהם חולקים את חייהם עם אשה שחיה גם בתודעה מקבילה ומה שאני חווה הוא אמיתי. אין ספק שעל פי פרמטרים רפואיים יבשים ניתן היה לאשפז אותי בכפיה.
התמיכה ופיגום היסוד מהבית הם כה חיוניים ובלעדיהם לא הייתי יכולה להרשות לעצמי לצלול לתהומות. מפני שגם כאשר אני שרויה בעולם האפל והאכזרי, התודעה שלי ממשיכה לשדר שיש שם בחוץ קרש הצלה ואני יודעת להזכיר לעצמי שאינני באמת לבדי.
"איך מתחיל היום שלך?" אני נשאלת לעתים קרובות. יש סופרים שתואמים את הקלישאה הרומנטית על איש הרוח שמעמעם את התאורה, משמיע פוגה של באך ומזמן את המוזה הסרבנית לחדר עבודתו, ואילו אני משיבה: "אני קמה בבוקר ומפעילה את מכונת הכביסה".
הרחש-בחש של בית, נורמליות בהתגעשותה, מאזנים אותי ומספקים רשת ביטחון כדי שלא אקרוס לתוך עצמי, שלא אצנח לאותו בור שחור שבמו כתיבתי אני חופרת.

לקראת סיום אני רוצה להקדיש מלים אחדות לכוחו של הסיפור לרפא. אמנות הסיפור היא עתיקה, אולי אף קדמה לציורי המערות שגם הם נעשו מתוך מצב רגשי עמוק. שוו בנפשכם את האדם הקדמון יורד אל המערה האפלה ומצייר בחושך את חיות הטרף שהטילו עליו אימה - הממותה והביזון. הוא לא צייר אותן למען תהילה, שהרי איש זולתו לא שזף את הציור, ולפיכך היו ציוריו בבחינת "גירוש שדים" עצמי שנעשה בבדידות מוחלטת.
אבל הרגע הקדום ביותר של הסיפור התרחש אולי כשילד שהתקשה להירדם, נשא עיניו לשמיים ושאל את אמו מהו הכדור הלבן שמרחף אי שם ואמו החלה לגלגל בשבילו קצה מעשיה. הסיפור נולד במקום האינטימי ביותר, בניסיון להבין את העולם המופלא והמחריד ואת האדם המתפלא והנחרד.
אתם צאצאיהם של מרפאי השבט הקדמוניים, מספרים עם המטופל את הסיפור שלו, או גורמים לו לספר את עצמו מחדש, ואף מספרים את עצמכם מחדש מולו. ואולם בניגוד לנו הסופרים, אצלכם נועדה פעולת הסיפור לרפא ולהביא למטופל מזור נפשי, ואילו אצל הסופרים הנדבך הטיפולי הוא כאמור, משני ואיננו התכלית. להפך, צריך לקלף את הפצעים, להתגרד בהם כאיוב, לתחזק תחושת כאב תמידית, מפני שאם המקום הכואב יתוקן באופן סופי, יתכן שאזהרתה של ידידתי הפסיכולוגית תתממש ואני אפסיק לכתוב.
אני זקוקה לפצע. אני אסירת תודה לרקמה השברירית שלא מעלה ארוכה לעולם, כדי שאוכל תמיד לתלוש אותה בבוא העת ולהשיב את הפצע אל כור ההתכה. שם צריך להמתין לרגע שבו נשמע קול בתוכי ואיזה מספר קדמון מושך את פני לעבר השמיים - שם יש סיפור.

חיי הכתיבה מזמנים ללא הרף ניסיונות חדשים. לראשונה בחיי כתבתי ספר שאיננו בדיה, אלא תיעוד. בקיץ שעבר ביקרתי אצל בני באוסטרליה. במשך ארבע שנים התגורר שם כסטודנט, למד מוזיקה והתאהב בצעירה מקומית. במסע הזה מצאתי את עצמי חוזרת לדפוס הכתיבה הנושן והטוב של ילדותי - עט ופנקס. פתאום כתבתי יומן.
אייר ולוסי וכל האנשים שפגשתי באוסטרליה, חיים בספר, אבל ממשיכים לחיות גם מחוץ לו. אתמול מסרתי את כתב היד "חתונה אוסטרלית" להוצאת "עם עובד", ולסיום אקרא בפניכם את עמוד הפתיחה שנכתב בשדות תעופה, אי שם בדרך מתל אביב ליבשת הכי רחוקה בכדור הארץ.

אני נוסעת לבקר את הילד שלי באוסטרליה. אני נוסעת אל אייר שחי כבר שלוש שנים וחצי בקצה העולם. בצדק אמר מי שאמר, ספק ברצינות ספק בבדיחות דעת: "הוא ברח מכם הכי רחוק שאפשר". אולי שם יצליח לגלות משהו על עצמו, משהו שאי אפשר לגלות בקירבתנו.
צריך להתרחק הרבה כדי להתקרב מעט, אני אומרת לעצמי, כשאני גוררת בעיצומו של הקיץ המהביל את המזוודה עמוסת בגדי החורף.
אני נוסעת לבקר את הבן הבכור שלי בעולם הפוך. הוא חי במקום שאת שמו לא שמעתי מימי, עד שהחליט ששם הוא בוחר ללמוד. עוד מעט - אחרי שרשרת טיסות בת יומיים - יהפוך המקום לאמיתי. תחילה למד שם סאונד וטכנולוגיית מוזיקה. ואחר כך עשה סיבוב פרסה חד והחל ללמוד מוזיקה מבראשית. כל התורה מאלף.
רבי עקיבא, אומר עליו נעם, אבא שלו. לפעמים הוא אומר את זה באנחה, אבל גם בנימת התפעלות.
אני נוסעת לבקר את הילד שלי, אבל גם את בת-זוגו, שלא ראיתי מימי. קוראים לה לוסי אליוט והיא לא יהודייה. היא בת עשרים ושתיים, סטודנטית לרפואה סינית ואהובתו של אייר. מי שמלטפת אותו ושוכבת איתו ומעניקה לו ניחומים. האשה הצעירה שהיא בשבילו חיק ובית.
ראיתי אותה רק בתמונות ששלח. חיוך כובש, גומות חן, שיער משתפל בצבע דבש, ושפתיה נוגעות בלימון צהוב ובשל.
אני נוסעת מרוקנת, כשכל חלל בתוכי התמלא בעצב, כמו בספר הילדים של מיכאל אנדה שבו האופל הולך ונוגס כל חלקה טובה. עדי, גיסי האהוב, הלך מאיתנו לפני שבוע. וגם מול מותו המתקרב, לחש לי, כשעיניו יוקדות בכחול נצחי: "סעי לאוסטרליה. הילד שלך מחכה לך."
אני נוסעת והאבל כוסס. הכתף שגוררת את המזוודה החורפית כואבת, כנראה נחבלה תחת נטל הפרידה המרה ואוזלת היד נוכח ייסוריו של עדי. נוסעת אל אייר שלא היה נוכח בגופו בחדרו של עדי הגווע, אבל היה איתנו לצידו, מפני שעדי והוא מחוברים בעבותות רוח והם חולקים - לשון הווה ולא עבר - השקפה דומה על מרחבים ועל מסעות, ועל הצורך לנוע ולגלות את עצמך מול העולם, ויהא המחיר אשר יהיה.
אני נוסעת תלושה, מכורסמת. "דָּלְפָה נַפְשִׁי, מִתּוּגָה", נאמר בספר תהילים והפסוק חוזר אלי שוב ושוב, מתערב בכריזה על הטיסה המתקרבת.
מחר בבוקר יקומו נעם בעלי ושרה גיסתי והבנות תכלת ותֹאם מ"השבעה", ואני אהיה רחוקה.
לוסי אליוט שלחה מאוסטרליה מכתב תנחומים. כתבה שמי שמת נולד מחדש במקום אחר. כתבה שהסוף הוא גם התחלה. מלים יפות והדורות, תנחומים בשפה האנגלית שאינה שפתי. זו השפה שבה היא לוחשת לילד שלי דברי אהבה.
המבטא שלה אוסטרלי כבד. אני מתקשה להבין אותו בשיחות הטלפון שלנו הקצרות והחטופות. פעם קראה לי "אמא" וברקע שמעתי את צחוקו המתגלגל של אייר.
אני נוסעת עם פנקס ריק, כדי לנסות ולקשור קצה חוט לפרק הסיום של הספר שאני כותבת מזה שנה וחצי. גם הספר מכיל כל כך הרבה צער ואובדן עד שאזלו כוחותיי לשוב ולהיכנס אליו.
אייר אומר "אמא, מחכה לך כאן סיפור".
אני נוסעת לחפש את הסיפור, למרות שבמקרים הקודמים הסיפורים מצאו אותי.

הרצאה ביום עיון של האגודה הישראלית לפסיכותרפיה - מצבי תודעה במרחב האנליטי, פברואר 2008

 

© All rights reserved to NAVA SEMEL 2017